הפרעות כאב שכיחות בכף רגל ובקרסול

הפרעות כאב שכיחות בכף רגל ובקרסול פוגעות באיכות חייהן של כלל האוכלוסייה ובעיקר של הספורטאים. כף הרגל והקרסול האנושיים מהווים מערכת ביומכנית מורכבת הנדרשת לעמוד בעומסים הגבוהים פי כמה ממשקל הגוף בזמן פעילות דינמית. בשל כך, האזור חשוף לשכיחות גבוהה של פציעות טראומטיות וכרוניות המהוות נטל בריאותי וכלכלי כבד. תסמינים שכיחים של הפרעות בריאותיות בכפות רגליים ובקרסול כוללים כאבים, הגבלות תנועה ותפקוד ועוד. אין להתעלם מכך שכאבים בכף הרגל ובקרסול יכולים גם להשפיע על הנפש ובכלל זה מצב הרוח, ההתנהגות, יכולת הטיפול העצמי ועוד.

כאבים בכף הרגל ובקרסול יכולים לנבוע גם ממחלות פרקים, מחלות מטבוליות וגם כאב מופנה. לעיתים קרובות מקור הכאב שאנו חשים בברכיים נמצא בברך, בירך או בעמוד השדרה התחתון. אבחון נכון של מקור הכאב הוא ראשית ההחלמה. במאמר "הפרעות כאב שכיחות בכף רגל ובקרסול" נרחיב בנושא.

הפרעות כאב שכיחות בכף רגל ובקרסול – רקע

הפרעות כאב בכף הרגל וגם כאב בקרסול הן מהסיבות השכיחות ביותר לפנייה לרופא משפחה, אורתופד, כירופרקט, פיזיותרפיסט ורופא ספורט. הערכות אפידמיולוגיות מצביעות על כך שעשרות אחוזים מהאוכלוסייה יחוו כאב משמעותי באזור זה בשלב כלשהו בחייהם, עם השפעה ניכרת על ניידות, תפקוד בעבודה ופעילות גופנית (Godoy-Santos, 2021).

כף הרגל והקרסול נושאים משקל גוף מלא, סופגים עומסי גזירה ודחיסה, ומשמשים לבלימת זעזועים ולהנעת הגוף קדימה. שילוב של עומס חוזר, מבנה אנטומי, הנעלה בלתי מתאימה, מחלות מערכתיות (כגון סכרת ודלקת מפרקים) והזדקנות – כל אלה תורמים להתפתחות הפרעות כאב שכיחות.

השכיחות והמשמעות הכלכלית של הפרעות כאב בכף הרגל ובקרסול

הנתונים האפידמיולוגיים העדכניים מצביעים על כך שפציעות קרסול הן מהשכיחות ביותר במערכת השריר-שלד. בארצות הברית לבדה, ההערכה היא כי מתרחשות:

• כ-30,000 פציעות קרסול מדי יום, המצטברות ליותר מ-3 מיליון פציעות בשנה.
• שיעור ההיארעות המדווח עומד על 2.15 מקרים לכל 1,000 שנות אדם באוכלוסייה הכללית.

עם זאת, חוקרים מדגישים כי נתונים אלו מהווים תת-הערכה משמעותית (Underestimation) של המציאות הקלינית. שכן פחות מ-50% מהאנשים החווים נקע בקרסול פונים לקבלת טיפול רפואי פורמלי (Doherty et al., 2014).

בקרב ספורטאים, השכיחות מזנקת:

סקירות שיטתיות מראות כי פציעות קרסול מהוות בין 10% ל-30% מכלל פציעות הספורט. ענפים הכרוכים בקפיצות, נחיתות ושינויי כיוון מהירים (Cutting maneuvers) מציגים את השיעורים הגבוהים ביותר:

• כדורסל (41.1%), פוטבול (9.3%) וכדורגל (7.9%).
• מעניין לציין כי בקרב רצים, למרות שהפעילות היא ליניארית בעיקרה, שיעור נקעי הקרסול עדיין משמעותי ועומד על כ-13.69% (Fong et al., 2007; Waterman et al., 2010).

מבחינה דמוגרפית, קיימת דיכוטומיה מגדרית תלוית גיל:

• בגילאי ההתבגרות והבגרות הצעירה (15-24), גברים נמצאים בסיכון גבוה יותר לפציעות קרסול, בעוד שמעל גיל 30, השכיחות גבוהה יותר בקרב נשים (Waterman et al., 2010).

הנטל הכלכלי והקליני

העלות הכלכלית הישירה והעקיפה של פציעות אלו מוערכת בכ-4 מיליארד דולר בשנה בארה"ב. אולם, המחיר הקליני כבד אף יותר. התפיסה ההיסטורית של נקע בקרסול כפציעה "פשוטה" וחולפת (Self-limiting) הופרכה. הראיות מצביעות על כך שעד 40% מהנקעים מטופלים באופן לקוי או לא מאובחנים כראוי, מה שמוביל לשיעורי הישנות (Recurrence) גבוהים ולמעבר למצב כרוני. למעלה מ-70% מהמטופלים מדווחים על סימפטומים שיוריים שנה לאחר הפציעה, ושיעור משמעותי מפתח אוסטיאוארתריטיס (OA) של הקרסול בגיל מאוחר יותר, כאשר ב-85% ממקרי ה-OA בקרסול ישנה היסטוריה של טראומה (Gribble et al., 2016).

להלן סקירה מעמיקה של הפרעות הכאב השכיחות בכף הרגל ובקרסול. בכל הפרעה נעסוק באטיולוגיה, גורמי סיכון, ביטוי קליני, אבחון ועקרונות טיפול אך ראשית נתוני שכיחות.

1. פלנטר פציאיטיס (Plantar Fasciitis)

הגדרה ושכיחות

כאב בכף הרגל המתמקד בעקב התחתון, המכונה בציבור "דורבן", הוא למעשה פתולוגיה של הפציה הפלנטרית (Plantar Fascia). בדומה לגיד אכילס, גם כאן המונח המדויק הוא פציופתיה (Fasciopathy) ולא פצייטיס, בשל האופי הניווני של הרקמה (Trojian & Tucker, 2019). פלנטר פציאיטיס היא הסיבה השכיחה ביותר לכאב בעקב. מדובר בתסמונת כאב באזור החיבור של הרצועה הפלנטרית לעצם העקב (calcaneus), עם עומס יתר מיקרו-טראומטי ותהליכי דלקת-ניוונית ברקמה (Nweke, 2025). השכיחות באוכלוסייה הכללית מוערכת ביותר מ-10% במהלך החיים, במיוחד אצל רצים, אנשים העומדים שעות רבות, ובעלי עודף משקל (Nweke, 2025).

פתופיזיולוגיה וגורמי סיכון

הגורם המרכזי הוא עומס חוזר על הרצועה הפלנטרית – קפיצה, ריצה על משטחים קשים, ירידה חדה בנעליים התומכות או עלייה מהירה בנפח אימון. נוקשות בגיד אכילס, קשת גבוהה או רגל שטוחה, והשמנת יתר – מעלים את העומס המכאני על העקב. עם הזמן מתפתחות מיקרו-קריעות, שינויים ניווניים, ולעתים הסתיידות בכניסה לרצועה.

תסמינים ואבחון

הכאב הקלאסי הוא כאב חד בצעד הראשון בבוקר או לאחר ישיבה ממושכת, הממוקד באזור המדיאלי של העקב. הכאב משתפר מעט לאחר “התחממות” אך חוזר אחרי מאמץ ממושך. בבדיקה: רגישות בנקודת החיבור של הרצועה הפלנטרית, לעתים קיצור גיד אכילס.

האבחון בעיקר קליני; הדמיה (אולטרסאונד, MRI) מומלצת רק במקרים עמידים או לא טיפוסיים, כדי לשלול קרעים חלקיים, גידולים או שבר מאמץ (Rajasekaran, 2014).

טיפול

מחקר השוואתי שנערך בין השנים 2020-2023 (Melese et al., 2023; Rhim et al., 2023) בחן שלוש גישות טיפוליות מרכזיות:

1. גירוי עצבי חשמלי דרך-עורי (Percutaneous Neuromodulation – PENS): הדגים את היעילות הגבוהה ביותר בהפחתת כאב (ירידה דרמטית ב-VAS). השיטה פולשנית ופועלת על ידי גירוי חשמלי ישיר של קצות העצבים לשינוי סף הכאב.
2. גלי הלם (ESWT): הוכחו כיעילים מאוד בטווח הארוך לעידוד רגנרציה של הרקמה, אך פעולתם איטית יותר מנוירומודולציה בהפחתת כאב מיידית. מומלצים כקו שני לאחר כישלון מתיחות.
3. מדרסים (Orthoses): מדרסים מותאמים אישית יעילים לשיפור התפקוד ולפיזור עומסים, אך פחות יעילים בהפחתת הכאב האקוטי כטיפול בודד בהשוואה להתערבויות האקטיביות.

ההמלצה הקלינית המודרנית היא "טיפול מדורג" (Stepped Care): התחלה במתיחות פציה וגיד אכילס + התאמת הנעלה/מדרסים. במידה ואין שיפור תוך חודש, הוספת גלי הלם או נוירומודולציה. ניתוח (שחרור הפציה) נשמר רק ל-5-10% מהמקרים העמידים ביותר לאחר שנה של טיפול שמרני.

• ניתוח (fasciotomy) – שמור לכ-5-10% מהחולים שלא מגיבים לשנה של טיפול שמרני (Trojian, 2019).

2. טנדינופתיה של גיד אכילס

הגדרה וסוגים

טנדינופתיה של גיד אכילס היא כאב כרוני עם נוקשות והגבלה תפקודית באזור הגיד, ללא קרע מלא. מקובל להבחין בין טנדינופתיה בחלק האמצעי של הגיד לבין טנדינופתיה אינסרציונית סמוך לעקב (Matthews, 2021). כאב בגיד אכילס הוא תלונה שכיחה ביותר, הפוגעת בכ-52% מהרצים במהלך חייהם, אך נפוצה גם באוכלוסייה הלא-פעילה. ההבנה המדעית של פתולוגיה זו עברה שינוי דרמטי בעשור האחרון. שכיחות גבוהה נצפית גם אצל קופצים וספורטאים המגדילים נפח אימון במהירות, אך גם אצל מבוגרים פחות פעילים עם עודף משקל ושימוש כרוני בקורטיקוסטרואידים. גורמים ביומכניים כמו קשת גבוהה, פרונציה מוגברת של כף הרגל או נעליים לא מתאימות – מגבירים את הסיכון (Knapik, 2020).

פתופיזיולוגיה

המונח ההיסטורי "Achilles Tendinitis" (דלקת) הוחלף במונח טנדינופתיה של גיד אכילס "Achilles Tendinopathy. מחקרים היסטולוגיים (Cook & Purdam, 2009) הראו כי בשלבים הכרוניים, כמעט ואין נוכחות של תאי דלקת קלאסיים. במקום זאת, מדובר בתהליך ניווני של המטריקס החוץ-תאי הכולל עיבוי סיבי קולגן, ניאו-וסקולריזציה ועומס מכאני חוזר ללא התאוששות מלאה. לכן מדובר במודל הרצף (The Continuum Model).

• לא "דלקת" אלא "כשל בריפוי".

המודל המקובל כיום מתאר רצף של שלושה שלבים:

1. Reactive Tendinopathy: תגובה חריפה לעומס יתר פתאומי. הגיד מתעבה כתוצאה משגשוג תאים (Tenocytes) וספיחת מים, בניסיון להגדיל את שטח החתך ולהפחית עומס. זהו שלב הפיך.

2. Tendon Disrepair: כישלון של הגיד להסתגל לעומס המתמשך. מתחילה הפרעה בארגון סיבי הקולגן וצמיחה פתולוגית של כלי דם ועצבים (Neovascularization) לתוך הגיד, המקושרת להופעת כאב.

3. Degenerative Tendinopathy: שלב כרוני מתקדם המאפיין את רוב המטופלים המבוגרים. ישנו מוות של תאים (Apoptosis), אזורים א-צלולריים, והרס נרחב של מבנה הקולגן. בשלב זה, היכולת של הגיד להשתקם ביולוגית היא מוגבלת, והסיכון לקרע עולה.

אבחון

האבחון קליני בעיקר: כאב בכף הרגל באזור הפתולוגי, רגישות למישוש, נוקשות בבוקר שנרגעת עם פעילות, והחמרה אחרי מאמץ. אולטרסאונד מדגים עיבוי גיד, אזורים היפואקוגניים וניווסקולריזציה. MRI שימושי במקרים מורכבים או לפני ניתוח (Agyeman-Prempeh, 2025).

הנחיות לטיפול מבוסס ראיות (2024 Guidelines)

הנחיות ה-Academy of Orthopaedic Physical Therapy לשנת 2024 (Tendinopathy Revision – 20242024) מדגישות את השינוי בגישה הטיפולית:

• תרגילי עומס (Loading Exercises) כקו ראשון: בניגוד להמלצות עבר למנוחה, הראיות מראות כי העמסה מכנית מדורגת היא הקריטית ביותר לשיקום הגיד. העומס מעודד את התאים (Mechanotransduction) לייצר קולגן ולסדר אותו מחדש. הפרוטוקולים כוללים תרגול אקסצנטרי (Eccentric), קונצנטרי איטי (Heavy Slow Resistance), ואיזומטרי (להפחתת כאב אקוטי).
• מנוחה מוחלטת – Contraindicated: מנוחה מובילה להיחלשות נוספת של הגיד ולהורדת סף העומס שלו, מה שמוביל להחמרה בחזרה לפעילות.
• טיפולים פסיביים: השימוש באולטרסאונד טיפולי, לייזר רך, וזריקות קורטיקוסטרואידים אינו מומלץ כטיפול בלעדי. זריקות סטרואידים, בפרט, עלולות לגרום לנמק של הגיד ולקרע ספונטני (Libby et al., 2024).
• טיפולים מתקדמים: במקרים עמידים, ניתן לשקול טיפול בגלי הלם (ESWT) המעודד זרימת דם וריפוי, או הזרקות PRP (פלזמה עשירה בטסיות), אם כי הספרות לגבי PRP בגיד אכילס עדיין מציגה תוצאות מעורבות.

3. נקע קרסול וחוסר יציבות כרוני

נקע קרסול חריף

נקע קרסול הוא אחת הפציעות החריפות השכיחות ביותר בספורט ובאוכלוסייה הכללית. מרבית הנקעים הם בצד הלטרלי, עם קריעה של הרצועה הטאלו-פיבולרית הקדמית (ATFL) ובמקרים חמורים יותר גם את הרצועה הקלקנאו-פיבולרית (CFL) (Jin, 2023).

גורמי סיכון:

• היסטוריה של נקע קודם והיעדר שיקום
• חולשת שרירי הפרונציה
• חוסר שיווי משקל ופרופריוספציה
• נעליים בלתי תומכות ומשטחי משחק לא אחידים (Hølmer, 1994; Zwiers, 2017).

חוסר יציבות כרוני (Chronic Ankle Instability – CAI)

כ-20-40% מהחולים מפתחים חוסר יציבות כרוני – תחושה של “קורס לי הקרסול”, כאב בקרסול בעל אופי כרוני חוזרני, לעתים עם שינויים מבניים בסחוס (Lin, 2021; Liu, 2024). תסמונת זו מוגדרת כחוסר יכולת של הקרסול לשוב לתפקוד וליציבות מכנית תקינה שישה שבועות לפחות לאחר הפציעה הראשונית (Herzog et al., 2019). ההבנה העכשווית של CAI מחלקת את התופעה לשני רכיבים עיקריים, אשר לרוב מתקיימים במקביל ומזינים זה את זה:

• אי-יציבות מכנית (Mechanical Instability – MAI) – מאופיין בחופש תנועה פתולוגי של המפרק (Ligamentous laxity) וניתן למדידה בבדיקה פיזיקלית (מבחן מגירה קדמית חיובי).
• אי-יציבות תפקודית (Functional Instability – FAI) שהוא תחושה סובייקטיבית של חוסר יציבות או "בריחה" של הקרסול (Giving way), המתרחשת לעיתים גם בהיעדר חופש תנועה מכני. אי-יציבות תפקודית נגרמת בגלל חוסר שליטה עצבית-שרירית (Neuromuscular Deficits) הנובעת מפגיעה בקולטנים הפרופריוספטיביים ושינויים בפלסטיות המוחית ובאסטרטגיות התנועה (Gribble et al., 2016).

אבחון וטיפול

האבחון כולל סיפור על חבלה סיבובית, נפיחות, כאב בקרסול בצד החיצוני (לטרלי), ובדיקה המגלה רגישות רצועתית, גמישות יתר ופגיעה בשיווי המשקל. הדמיה (רנטגן, MRI) משמשת לשלול שברים, פגיעות סחוס וגידים.

הטיפול הראשוני בנקע חריף מבוסס על RICE (מנוחה יחסית, קירור, חבישה, הרמת הגפה), ובהמשך טיפול ידני להתאוששות טווח תנועה, . מחקרים מראים יתרון משמעותי לשיקום מובנה על פני קיבוע ממושך (Jin, 2023).

בחוסר יציבות כרוני – טיפול שמרני מתמשך הכולל התאמת הנעלה, חיזוק שרירים בעיקר אלו המבצעים פרונציה, אימון פרופריוספטיבי, תרגילי שיווי משקל ושיפור שליטה עצבית-שרירית (Doherty et al., 2017).

עם זאת, כאשר הטיפול השמרני נכשל (לרוב לאחר 3-6 חודשים) וקיימת עדות לאי-יציבות מכנית, יש לשקול התערבות כירורגית. ניתוח לשחזור רצועות (כמו Broström) שמור למקרים עמידים, ועשוי לשפר קריטריוני PROMs ומניעת פציעות חוזרות (Luan, 2025).

4. הלוקס ולגוס (Hallux Valgus)

הגדרה ואפידמיולוגיה

הלוקס ולגוס הוא עיוות פרוגרסיבי של הבוהן הגדולה עם סטייה לטרלית, ובליטה מדיאלית כואבת (“bunions”). ההפרעה נפוצה בעיקר בנשים, עם עלייה בשכיחות עם הגיל (Ferreyra, 2020; Hannan, 2020).

פתוגנזה וגורמי סיכון

הפתוגנזה מורכבת ורב-גורמית:

• גורם גנטי – שונות גנטית שנקשרה לסיכון מוגבר, במיוחד בנשים (Ferreyra, 2020).
• מבנה כף רגל – כף רגל שטוחה (pes planus), מטטרסוס פרימוס וארוס (Metatarsus Primus Varus) סטייה פנימה (מדיאלית) של עצם המסרק הראשונה (קשור להיווצרות הלוקס ולגוס (Hallux Valgus).
• הנעלה צרה ועקבים גבוהים, במיוחד לאורך שנים.
• מחלות רקע כמו דלקת פרקים שגרונית.

תסמינים ואבחון

מטופלים מתלוננים על כאב בכף הרגל ורגישות הממוקדים בבליטה המדיאלית, קושי בנעילת נעליים, ולעתים כאב מטטרסאלגי בכריות כף הרגל. בבדיקה – זוויות מוגברות בין המטטרסל הראשון לשני, סטיית הבוהן, ולעתים דפורמציות משניות (claw toes). רדיוגרפיה במשקל עומס משמשת למדידת הזוויות ולהערכת חומרת העיוות (Fraissler, 2016).

טיפול

הטיפול הלא-ניתוחי כולל:

• שינוי הנעלה (נעליים רחבות, עקב נמוך)
• רפידות, סדים ומפרידי אצבעות
• טיפול ידני: חיזוק השרירים הפנימיים בכף הרגל, אימון פרופריוספציה ותרגילי ייצוב הבוהן (Mortka, 2015).

הטיפול הכירורגי מומלץ כאשר קיימים כאב ותפקוד ירודים משמעותית. קיימים עשרות סוגי אוסטאוטומיות ותיקוני רקמה רכה; מחקרים מראים שיפור משמעותי בכאב ובאיכות חיים, אך אין גישה אחת “אידיאלית” לכל מטופל (Fraissler, 2016).

5. אוסטאוארתריטיס של הקרסול וכף הרגל

מאפיינים ייחודיים

בשונה מהברך והירך, רוב מקרי האוסטאוארתריטיס בקרסול הם פוסט-טראומטיים – לאחר שברים, נקעים קשים או פגיעות סחוס. רק כ-7-10% הם ראשוניים (Grunfeld, 2013). חולים סובלים מכאב עמוק, נוקשות, נפיחות והגבלה בהליכה, לעתים עם צליעה. איכות חיים ותפקוד יורדים באופן ניכר (Al-Mahrouqi, 2020).

אבחון

האבחון מבוסס על אנמנזה של טראומה מוקדמת, בדיקה גופנית ורדיוגרפיה במשקל. CT ו-MRI מאפשרים להעריך נזק גרמי וסחוסי מדויק יותר, ו-SPECT-CT מסייע בזיהוי מוקדי עומס בכף הרגל (Barg, 2013; Pagenstert, 2009).

טיפול שמרני וניתוחי

טיפול שמרני כולל:

• ירידה במשקל ושינויי עומס
• פיזיותרפיה לשימור טווח תנועה וחיזוק
• מדרסים ואורתוזות קרסול-רגל לשיפור ביומכניקה (Huang, 2006).
• תרופות נוגדות כאב, לעתים הזרקות תוך-מפרקיות של סטרואידים, חומצה היאלורונית (viscosupplementation) או תכשירים ביולוגיים – עם עדויות מעודדות אך לא חד-משמעיות (Faleiro, 2015; Paterson, 2019).

כאשר הטיפול השמרני נכשל, עומדות על הפרק אפשרויות כמו:

• אוסטאוטומיות מתקנות
• ארתרודזיס (קיבוע) לקרסול או למפרקי mid-foot
• החלפת מפרק קרסול – ניתוח מורכב עם תוצאות טובות בחלק מהחולים הצעירים והפעילים (Godoy-Santos, 2021).

6. כף רגל שטוחה נרכשת במבוגרים (Adult-Acquired Flatfoot)

רקע

כף רגל שטוחה (Pes Planus) נרכשת במבוגרים היא תסמונת המתבטאת בקריסת הקשת המדיאלית, פרונציה של העקב וסטייה לטרלית של קדמת כף הרגל. הסיבה היא לרוב כשל גיד טיביאליס אחורי עקב אי-ספיקה או קרע של הגיד (Deland, 2008).

פתופיזיולוגיה

הגיד הטיביאלי אחראי לייצוב הקשת המדיאלית; עומס חוזר, גיל מתקדם, השמנה וסוכרת פוגעים באיכותו וגורמים לדלקת, התעבות, ובהמשך קרעים חלקיים או מלאים. עם קריסת הגיד נוצרת פרונציה של העקב ורוטציה לטרלית של עצם הטלוס, ומופיעים כאב ועיוות פרוגרסיבי (Polichetti, 2023).

רלוונטיות קלינית

חשוב לציין שהקשר בין כף רגל שטוחה לפציעות הוא חלש משחשבו בעבר. בקרב ספורטאים, כף רגל שטוחה אינה מנבא חזק לפציעות אקוטיות, למעט עומס יתר על השריר הטיביאלי האחורי וכאבי גב תחתון (בשל שרשרת קינטית לקויה) (Tong & Kong, 2013). לעומת זאת, קשת גבוהה (Pes Cavus) הוא גורם סיכון משמעותי יותר. כף רגל זו נוקשה, בולמת זעזועים בצורה גרועה, ונוטה לשברי מאמץ במסרק החמישי ולנקעים חוזרים בקרסול. במקרים של קשת גבוהה קיצונית, יש לשלול מחלות נוירולוגיות כגון מחלת שארקו-מארי-טות' (Charcot-Marie-Tooth disease – CMT) (Burns et al., 2020).

אבחון

קלינית נצפה:

• כאב לאורך הגיד מדיאלית לקרסול
• “too many toes sign” – רואים יותר אצבעות בצידו הלטרלי של כף הרגל מאחור
• קריסה של הקשת במצב עמידה והיעדר קשת גם בעמידה על קצות אצבעות בשלבים מאוחרים
• רדיוגרפיה, אולטרסאונד ו-MRI עוזרים להעריך את מצב הגיד והמפרקים. הדמיה מתקדמת לאחר ניתוח משמשת להערכת איחוי אוסטאוטומיות ושלמות שחזורי גידים (Polichetti, 2023).

טיפול

בשלבים מוקדמים – טיפול שמרני:

• מדרסים ואורתוזות המייצבות את הקשת
• תרגול לחיזוק שריר השוק האחורי (Tibialis Posterior) ושרירי אינברסיה נוספים לשפר את יציבות הקרסול ולתמוך בקשת כף הרגל.
• ירידה במשקל וטיפול בגורמי סיכון מערכתיים

בשלבים מתקדמים עם עיוות נוקשה וכאב משמעותי:

• ניתוחי שחזור מרובים הכוללים אוסטאוטומיות
• העברת גידים וארתרודזיס חלקית או מלאה (Meehan, 2012; Weinraub, 2010).

7. נוירומה של מורטון וכאב קדמת כף הרגל

מאפיינים

נוירומה של מורטון היא נוירופתיה דגנרטיבית של ענפי העצב הדיגיטלי הבין-מטטרסלי, לרוב במרווח השלישי בין עצמות המטטרסל, וגורם שכיח לכאב בכרית כף הרגל, במיוחד אצל נשים בגיל הביניים עם נעלי עקב צרות (Santiago, 2018).

קליניקה ואבחון

כאב שורף או תחושת חשמל/נימול בין האצבעות, המוחמר בעמידה ונעליים צמודות ומוקל בנעילה יחפה. בבדיקה – רגישות מקומית, לעתים תחושת “קליק” (Mulder). אולטרסאונד ו-MRI משמשים להדגמת הנוירומה, להבדילה מציסטות, שברי מאמץ או פתולוגיות אחרות. סקירת הדמיה עדכנית מדגישה את רגישות האולטרסאונד והמגבלות באבחון כשאין התאמה מלאה בין ממצאים לתסמינים (Santiago, 2018).

טיפול

הטיפול מתחיל בעומסים והנעלה:

• נעל רחבה, עקב נמוך
• רפידת מטטרסל המפנה עומס מהמרווח הכואב

במקרים עמידים:

ניתן לבצע הזרקות סטרואידים או אלכוהול. כאשר הטיפול השמרני נכשל, ניתוח כריתת הנוירומה מספק שיעורי הצלחה גבוהים, אם כי קיים סיכון להיווצרות נוירומה חוזרת. מחקרים עדכניים מנסים הליכים זעיר-פולשניים כגון צריבה באמצעות גלי רדיו (Hemati, 2025).

8. שברי מאמץ בכף הרגל והקרסול

רקע ואפידמיולוגיה

שברי מאמץ נגרמים מעומס חוזר הגורם לכשל הדרגתי של העצם, ללא טראומה חדה. מרבית השברים מתרחשים בגפיים התחתונות, ושברי כף הרגל והקרסול שכיחים במיוחד אצל ספורטאי ריצה, חיילים ורקדנים (Hadjispyrou, 2023). במחקר ספורטיבי גדול נמצא כי כ-55% מפציעות המאמץ היו בכף הרגל, כאשר חלק ניכר מהספורטאים לא חזרו לרמת פעילותם הקודמת (Moore, 2021).

אתרים שכיחים

בכף הרגל – עצמות המטטרסל, הנביקולר, הבסיס של החמישית; בקרסול – העצם השוקה המרוחקת ועצם השוקית. עצמות מסוימות נחשבות “high-risk” בגלל אספקת דם מוגבלת וסיכון גבוה לאיחוי לקוי (Mandell, 2011).

קליניקה ואבחון

התסמין העיקרי – כאב מקומי המוחמר בפעילות וחולף במנוחה. בשלב מוקדם רדיוגרפיה יכולה להיות תקינה; מיפוי עצמות או MRI רגישים יותר לזיהוי מוקדם.

טיפול

ברוב השברים – טיפול שמרני:

• מנוחה יחסית והפחתת עומס (לעתים אי-דריכה חלקית או מלאה)
• תיקון גורמי סיכון – הנעלה, ביומכניקה, צפיפות עצם ותזונה
• שימור כושר אירובי באמצעות שחייה/אופניים
• שברים “high-risk” (כמו עצם הסירה) או שברים שאינם מתאחים עשויים לדרוש קיבוע ניתוחי (Asano, 2014; Hadjispyrou, 2023).

סיכום

הפרעות כאב שכיחות בכף הרגל ובקרסול – מפלנטר פציאיטיס וטנדינופתיה של גיד אכילס דרך נקעים, הלוקס ולגוס, אוסטאוארתריטיס, רגל שטוחה נרכשת, נוירומה של מורטון ועד שברי מאמץ – חולקות מכנה משותף של עומס מכאני חוזר על מערכת מורכבת ועדינה.

הבנה מעמיקה של הביומכניקה, זיהוי מוקדם של גורמי סיכון, שימוש בדימות מושכל, ושילוב בין טיפול שמרני (פיזיותרפיה, אורתוטיקה, תרופות ושינויי סגנון חיים) לבין ניתוח במקרים המתאימים – הם הבסיס להפחתת כאב, שיפור תפקוד ומניעת נכות ארוכת טווח. מחקרים עדכניים ממשיכים לבחון טיפולים חדשניים – מהזרקות ביולוגיות לשיקום גידים ועד מיקוד נוירומודולציה במוח בחוסר יציבות כרונית (Liu, 2024; Nweke, 2025; Agyeman-Prempeh, 2025).

References:

Achilles Pain, Stiffness, and Muscle Power Deficits: Midportion Achilles Tendinopathy Revision (2004) Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, Published Online: January 1, 2025 Volume 55 Issue 1 Pages 68-69.

Agyeman-Prempeh, N. O., Maas, H., Burchell, G. L., Millar, N. L., Moen, M. H., & Smit, T. H. (2025). Treatment options for Achilles tendinopathy: A scoping review of preclinical studies. PeerJ, 13, e18143.

Al-Mahrouqi, M. M., MacDonald, D. A., Vicenzino, B., & Smith, M. D. (2018). Physical impairments in adults with ankle osteoarthritis: A systematic review and meta-analysis. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 48(6), 449-459.

Asano, L. Y. J., Duarte, A. Jr., & Silva, A. P. S. (2014). Stress fractures in the foot and ankle of athletes. Revista da Associação Médica Brasileira, 60(6), 512-517.

Barg, A., Pagenstert, G. I., Hügle, T., Gloyer, M., Wiewiorski, M., Henninger, H. B., & Valderrabano, V. (2013). Ankle osteoarthritis: Etiology, diagnostics, and classification. Foot and Ankle Clinics, 18(3), 411-426.

Cook JL, Purdam CR. Is tendon pathology a continuum? A pathology model to explain the clinical presentation of load-induced tendinopathy. Br J Sports Med. 2009 Jun;43(6):409-16.

Deland, J. T. (2008). Adult-acquired flatfoot deformity. Foot and Ankle Clinics, 13(2), 341-352.

Doherty C, Delahunt E, Caulfield B, Hertel J, Ryan J, Bleakley C. The incidence and prevalence of ankle sprain injury: a systematic review and meta-analysis of prospective epidemiological studies. Sports Med. 2014 Jan;44(1):123-40.

Faleiro, T. B., Faleiro, R. M. D. S., Aguiar, L. F. M., & Balbachevsky, D. (2015). Viscosupplementation in ankle osteoarthritis. Revista Brasileira de Ortopedia, 50(6), 671-676.

Ferreyra, A. M., Núñez-Samper, M., Viladot, R., Ruiz, J., Isidro, A., & Ibañez, L. L. (2020). What do we know about hallux valgus pathogenesis? Review of the different theories. Journal of Foot and Ankle, 14(3), 223-230.

Fong DT, Hong Y, Chan LK, Yung PS, Chan KM. A systematic review on ankle injury and ankle sprain in sports. Sports Med. 2007;37(1):73-94.

Fraissler, L., Konrads, C., Hoberg, M., Rudert, M., & Walcher, M. (2016). Treatment of hallux valgus deformity. EFORT Open Reviews, 1(10), 295-302.

Gribble PA, et al. Evidence review for the 2016 International Ankle Consortium consensus statement on the prevalence, impact and long-term consequences of lateral ankle sprains. Br J Sports Med. 2016 Dec;50(24):1496-1505.

Grunfeld, R., Aydogan, U., Juliano, P., & Bustillo, J. (2013). Ankle arthritis: Diagnosis and conservative management. OA Musculoskeletal Medicine, 1(4), 32.

Hadjispyrou, S. (2023). Treatment and rehabilitation approaches for stress fractures in long-distance runners: A literature review. Cureus, 15(11), e49397.

Hannan, M. T., et al. (2020). Genome-wide meta-analysis identified novel variant associated with hallux valgus in Caucasians. Journal of Foot and Ankle Research, 13(1), 11.

Hemati, K., Salehi, S., & Hemati, P. (2025). Combining pulsed and conventional radiofrequency ablation for resistant Morton’s neuroma: A case report and literature review. Anesthesiology and Pain Medicine, 15(3), e161482.

Herzog MM, Kerr ZY, Marshall SW, Wikstrom EA. Epidemiology of Ankle Sprains and Chronic Ankle Instability. J Athl Train. 2019 Jun;54(6):603-610.

Jin, X. (2023). Lateral ankle sprain: Epidemiology, prevention, treatment, and group-specified guidelines. Highlights in Science, Engineering and Technology, 74, 613-620.

Libby, J., et al. (2024). Evidence-Based Management of Achilles Tendinopathy in the Athletic Population. Current Physical Medicine and Rehabilitation Reports.

Lin, C. I., Houtenbos, S., Lu, Y.-H., Mayer, F., & Wippert, P.-M. (2021). The epidemiology of chronic ankle instability with perceived ankle instability: A systematic review. Journal of Foot and Ankle Research, 14(1), 41.

Liu, N., Yang, Y., Dong, S., Wang, Q., Liu, Z., & Song, Q. (2024). Patients with chronic ankle instability exhibit increased sensorimotor cortex activation and correlation with poorer lateral balance control ability during single-leg stance: A functional near-infrared spectroscopy study. Frontiers in Human Neuroscience, 18, 1366443.

Magnussen, R. A., Dunn, W. R., & Thomson, A. B. (2009). Nonoperative treatment of midportion Achilles tendinopathy: A systematic review. Clinical Journal of Sport Medicine, 19(1), 54-64.

Matthews, W., Ellis, R., Furness, J., & Hing, W. (2021). The clinical diagnosis of Achilles tendinopathy: A scoping review. PeerJ, 9, e12166.

Meehan, R., & Brage, M. (2012). Adult acquired flat foot deformity: Clinical and radiographic outcomes of surgical treatment. Foot & Ankle International, 33, 37-45.

Melese H, Alamer A, Getie K, Nigussie F, Ayhualem S. Extracorporeal shock wave therapy on pain and foot functions in subjects with chronic plantar fasciitis: systematic review of randomized controlled trials. Disabil Rehabil. 2022 Sep;44(18):5007-5014.

Moore, M. L. (2021). Stress fractures of the foot and ankle in athletes. Clinics in Podiatric Medicine and Surgery, 38(2), 133-146.

Mortka, K., Lisiński, P., Olczak, I., Marcinkowska, J., & Huber, J. (2015). Hallux valgus—a case for a physiotherapist or only for a surgeon? Journal of Physical Therapy Science, 27(10), 3303-3307.

Nweke, T. C. (2025). Comprehensive review and evidence-based treatment framework for optimizing plantar fasciitis diagnosis and management. Cureus. (Advance online publication).

Paterson, K. L., & Gates, L. (2019). Clinical assessment and management of foot and ankle osteoarthritis: A review of current evidence and focus on pharmacological treatment. Drugs & Aging, 36(3), 203-211.

Polichetti, C., Mascio, A., Comisi, C., Caravelli, S., Mosca, M., Mondanelli, N., Troiano, E., Maccauro, G., Perisano, C., & Greco, T. (2023). Adult acquired flatfoot deformity: A narrative review about imaging findings. Diagnostics, 13(2), 318.

Rajasekaran, S., & Finnoff, J. T. (2014). Plantar fasciopathy: A clinical review. Sports Health, 6(4), 358-365.

Rhim HC, Shin J, Kang J, Dyrek P, Crockett Z, Galido P, Wade C, Hollander K, Borg-Stein J, Sampson S, Tenforde AS. Use of extracorporeal shockwave therapies for athletes and physically active individuals: a systematic review. Br J Sports Med. 2024 Feb 7;58(3):154-163.

Santiago, F. R., Muñoz, P. T., Pryest, P., Martínez, A. M., & Olleta, N. P. (2018). Role of imaging methods in diagnosis and treatment of Morton’s neuroma. World Journal of Radiology, 10(9), 91-99.

Trojian T, Tucker AK. Plantar Fasciitis. Am Fam Physician. 2019 Jun 15;99(12):744-750.

Trojian, T. H., & Tucker, A. K. (2019). Plantar fasciitis. American Family Physician, 99(12), 744-750.

Waterman BR, Owens BD, Davey S, Zacchilli MA, Belmont PJ Jr. The epidemiology of ankle sprains in the United States. J Bone Joint Surg Am. 2010 Oct 6;92(13):2279-84.