כאב פטלו-פמורלי מה גורם לזה

כאב פטלו-פמורלי מה גורם לזה? הפגיעה בשכבת הסחוס מתחת לפיקה והתפתחות כאב פטלו-פמורלי נגרמת לרוב מעומסי יתר חוזרניים. עומסי יתר מהסוג הזה נגרמים לרוב בגלל ריצה, כפיפות חוזרניות של הברך ועוד. לתסמונת כאב פטלופמורלי יש שמות נוספים ובכלל זה:

• "ברך רצים" או ברך הרץ (Runner's Knee)
• "תסמונת כאבי ברך קדמיים" (Anterior knee pain syndrome)
• "תסמונת כאבי מפרק הירך-פיקה" (Patellofemoral Pain Syndrome) ועוד

ברוב המקרים כאבים בקדמת הברך יהיו תוצאה של פגיעה במפרק הירך-פיקה. עם זאת ישנן תסמונות נוספות הכוללות כאבי ברכיים קדמיים ובכללן:

• תסמונת דלקתית של הרקמה הסינוביאלית (Synovial Plica syndrome) המצויה בברך
• תסמונת איליוטיביאל (Iliotibial band syndrome) הנגרמת עקב החיכוך של גיד שביל הכסל והשוקה בבליטה הגרמית בעצם הירך ועוד.

כאב פטלו-פמורלי מה גורם לזה – רקע

כאב פטלו-פמורלי בברך (Patellofemoral Pain, PFP) נחשב כיום לאחד הגורמים השכיחים ביותר לכאב קדמי בברך, במיוחד בקרב צעירים פעילים וספורטאים. מחקר אפידמיולוגי גדול הראה כי כאב פטלו-פמורלי אחראי לחלק משמעותי ממקרי כאב הברכיים במרפאות ספורט ובאוכלוסייה הכללית, והוא נפוץ במיוחד אצל מתבגרים ונשים צעירות (Smith, 2018).

עם זאת, למרות השכיחות הגבוהה, אין "גורם יחיד" ברור. הספרות המדעית מדגישה כי מדובר בתסמונת רב־גורמית -שילוב של עומס יתר על המפרק, גורמים מבניים, דפוסי תנועה לקויים, חולשת שרירים, הגבלות רקמה רכה, גורמים פסיכולוגיים ושינויים במערכת העצבים (Crossley, 2016; Willy, 2019). להלן סקירה יסודית ומעודכנת של הגורמים האפשריים להתפתחות כאב פטלופמורלי, תוך הבנה שההסבר לכל מטופל יהיה שונה בהתאם לשילוב הגורמים המיוחד שלו.

שכיחות תסמונת כאב פטלו־פמורלי

תסמונת כאב פטלופמורלי (PFPS) נחשבת כיום לאחת הסיבות השכיחות ביותר לכאב קדמי בברך, במיוחד בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים. סקירה שיטתית ומטה־אנליזה רחבת היקף מצאה כי:

• השכיחות הממוצעת של PFPS באוכלוסייה הכללית היא כ-22.7%, ובקרב מתבגרים כ-28.9% (Smith, 2018).
• מחקר אוכלוסייה גדול בערב הסעודית, שכלל 1,558 נבדקים בני 18-40, דיווח על שכיחות של 30.3% ל-PFPS, ללא הבדל מובהק בין גברים לנשים (Aldharman, 2022).
• במחקר קהילתי בסין בקרב צעירים באותו טווח גיל נמצא כאב פטלו־פמורלי אצל 20.7%  מהם (Xu, 2018).

בקרב ילדים ומתבגרים בבתי ספר בברזיל נמצא כי 24.7% מהתלמידים עומדים בקריטריונים של תסמונת כאב פטלופמורלי, עם קשר ברור לפעילות גופנית גבוהה ולשלב ההתבגרות המינית (Sanchis, 2024).

אוכלוסיות עבודה מסוימות מציגות שכיחות קיצונית:

• מחקר בקרב 259 עובדי תברואה בפקיסטן מצא שכ-71% מהם היו חיוביים למבחן grind לפיקה, עדות לשכיחות גבוהה של תסמונת כאב פטלופמורלי בסביבה המאופיינת בעומסים חוזרים על הברך (Hussain, 2023).
• סקירות אפידמיולוגיות מדווחות כי תסמונת כאב פטלופמורלי מהווה עד כרבע מהתלונות על כאב ברך במרפאות ספורט ורפואת משפחה (Rothermich, 2015).

מעבר לכאב עצמו, למטופלים עם PFPS נמצאו שיעורים גבוהים משמעותית של חרדה ודיכאון בהשוואה לאוכלוסייה הכללית (Maclachlan, 2017; Aldharman, 2022), מה שמדגיש את חשיבות האבחון והטיפול המוקדם לא רק מבחינה אורטופדית אלא גם מבחינה פסיכו־חברתית.

המבנה האנטומי של המפרק הפטלו־פמורלי

מפרק הפטלו־פמורלי הוא המפרק בין הפיקה (patella) לבין החריץ הטרוכלאי (trochlear groove) בקצה הדיסטלי של עצם הירך. הפיקה היא עצם ססמואידית הגדולה בגוף, המשובצת בתוך גיד השריר ארבע־ראשי וממשיכה דיסטלית כגיד הפיקה אל ה־tibial tuberosity בשוק (Tecklenburg, 2006).

השטח המפרקי האחורי של הפיקה מצופה סחוס היאליני עבה במיוחד, ומחולק לרוב לשתי פאות עיקריות -מדיאלית ולטרלית -ולעיתים גם "פאת אוד" מדיאלית נוספת. צורת הפאות וגובהן מותאמים לשקיעת הפיקה בתוך החריץ הטרוכלאי לאורך טווח הכיפוף של הברך, כשהרכס הלטראלי של החריץ גבוה יותר ותורם ליציבות לטרלית של הפיקה (Tecklenburg, 2006).

היציבות הסטטית תלויה במבנים גרמיים ורקמתיים:

בצד המדיאלי פועלים:

הרצועה הפטלו־פמורלית המדיאלית (MPFL), הרקמה הרטינקולרית המדיאלית והשריר הנרחב התיכון (vastus medialis obliquus).

בצד הלטראלי פועלים:

הרטינקולום הלטרלי, ה-LPFL, סיבי ה-ITB והשריר הנרחב הצידי (vastus lateralis obliquus) (Siljander, 2022).

היציבות הדינאמית

היציבות הדינמית נשענת בעיקר על קומפלקס השריר ארבע־ראשי. כיוון הכוח של השרירים, ובייחוד זווית ה-Q, משפיעים על הווקטור הלטראלי על הפיקה ועל דפוס התנועה שלה בחריץ הפמורלי. עלייה בזווית זו נקשרה לעלייה בכוחות גזירה ודחיסה על המפרק הפטלו־פמורלי (Loudon, 2016).

שילוב של שינויים במבנה הגרמי כגון הפרעה התפתחותית מולדת במבנה הטרוכליאה  –דיספלזיה טרוכליארית (Trochlear Dysplasia) או פיקה גבוהה מהרגיל – פטלה אלטה (Patella Alta) יחד עם חוסר איזון שרירי או רפיון/קיצור ברצועות יוצר שיבוש בעקיבת הפיקה, מגביר עומסים נקודתיים על הסחוס המפרקי, ומהווה בסיס אנטומי מרכזי להתפתחות כאב פטלו־פמורלי. (Tecklenburg, 2006; Siljander, 2022; Loudon, 2016). 

מהו כאב פטלו-פמורלי? -הגדרה קצרה והקשר אפידמיולוגי

כאב פטלו-פמורלי מוגדר ככאב עמום או חד באזור הקדמי של הברך, סביב הפיקה או מאחוריה, המוחמר בפעילויות המעמיסות על מפרק הפיקה-ירך: עלייה וירידה במדרגות, כריעה, ריצה, קפיצה, ישיבה ממושכת עם ברכיים כפופות ("theatre sign") ועוד (Petersen, 2017; Crossley, 2016).

ברוב המקרים לא נמצאת פגיעה מבנית גסה (קרע ברצועות, שבר וכו'), ולכן מדובר בתסמונת כאב פונקציונלית יותר מאשר מחלה "אורתופדית קלאסית". כאב פטלופמורלי עשוי להפוך כרוני -מחקרי מעקב הראו כי אצל חלק גדול מהסובלים מהבעיה, הכאב נוטה להימשך שנים ולהשפיע על רמת הפעילות ואיכות החיים (Rathleff, 2016; Willy, 2019).

מאיפה מגיע הכאב? -מנגנונים רקמתיים ו“מודל ההומאוסטזיס של הרקמה”

מקור הכאב ברקמות סביב הפיקה

הסחוס הפטלופמורלי עצמו אינו מעוצבב, ולכן הכאב אינו מגיע ממנו ישירות. מחקרים ארתרוסקופיים והדמיית PET הראו כי מבנים אחרים -שומן הופה, סינוביה פריפטלרית, רטינקולום, רצועות, עצם סובכונדרלית -מכילים צפיפות גבוהה של קולטני כאב ומראים פעילות מטבולית מוגברת באנשים עם PFP (Petersen, 2017).

כאשר עומס מכני על המפרק עולה מעבר ליכולת ההסתגלות של הרקמה (למשל לאחר עלייה חדה בנפח ריצה או אימוני סקוואט בעומס גבוה), מתפתחים תהליכי דלקת, שינוי במיקרו־סביבה של העצם והסינוביה, וגירוי קולטני כאב.

מודל עומס-סבילות

קונצנזוס בינלאומי הציע להתייחס ל-PFP דרך "מודל ההומאוסטזיס של הרקמה": כאב פטלו-פמורלי נוצר כאשר יש חוסר התאמה בין העומס המופעל על המפרק לבין יכולת הרקמות לסבול אותו לאורך זמן (Crossley, 2016; Willy, 2019).

גורמים שמעלים עומס:

• עומס חוזר ונשנה בזוויות כיפוף שבהן הכוחות על המפרק גבוהים (כיפוף עמוק, ירידה במדרגות).
• סגנון תנועה שמעלה עומס -לדוגמה, ריצה עם נחיתה "כבדה" וקריסה פנימה של הברך.
• חולשת שרירים או חוסר שליטה נוירומוסקולרית, שמחייבים "עבודה יתר" של מבנים מסוימים.

מצד שני, תקופות ארוכות של חוסר פעילות מפחיתות את סבולת הרקמה, כך שגם עומס "נורמלי" יחסי עשוי להיות כואב. לכן עומס נמוך מדי ועומס גבוה מדי יכולים שניהם לתרום להתפתחות כאב.

גורמים מבניים -ציר הגפה, צורת הפיקה והמפרק הפטלופמורלי

סקירות שיטתיות מצביעות על כך שגורמים מבניים אכן יכולים להיות חלק מהתמונה, אך לעיתים רחוקות מהווים הסבר יחיד לכאב (Waryasz & McDermott, 2008; Petersen, 2017).

מלטראקינג" של הפיקה

מחקרים בהדמיית MRI ובניתוח תנועה מצאו קשר בין היסט מושבי של הפיקה (lateral shift/tilt) לבין כאב פטלופמורלי -כלומר, הפיקה "יושבת" יותר לטרלית בתעלה הפמורלית, במיוחד בזמן עומס (Petersen, 2017).

גורמים אפשריים למלטראקינג:

• דיספלזיה של הטרוכלאה (חריץ רדוד).
• פיקה גבוהה (patella alta).
• ציר גפה בוואלגוס מבני (ברכיים "X").
• זווית Q מוגברת:

גורמת להגברת המשיכה הלטרלית של שריר הארבע־ראשי. זווית Q מוגברת נחשבה במשך שנים אחד הגורמים המרכזיים ל-PFP, אך סקירות עדכניות מצביעות על כך שהקשר אינו עקבי, במיוחד באוכלוסייה צעירה (Petersen, 2017; Waryasz & McDermott, 2008). נראה שיש תת־קבוצה של מטופלים שבהם המבנה אכן תורם באופן משמעותי -לדוגמה, ואלגוס חמור או דיספלזיה ברורה -אך אצל רבים אחרים הכאב נובע יותר מדפוסי תנועה דינמיים מאשר מציר סטטי.

גורמים ביומכאניים פונקציונליים -"וואלגוס דינמי" ודפוסי תנועה

וואלגוס דינמי של הברך

מונח מרכזי בהבנת הגורמים ל-PFP הוא "וואלגוס דינמי": בזמן פעולות נושאות משקל (סקוואט, נחיתה מקפיצה, ריצה), הברך קורסת פנימה יחסית לכף הרגל והירך. מחקר ביומכאני אצל שחקניות כדורסל צעירות הראה כי מי שפיתחו בהמשך כאב פטלופמורלי הציגו מומנט אבדוקציה גבוה יותר בברך עוד לפני הופעת הכאב (Myer, 2010 -מצוטט אצל Petersen, 2017).

קריסה זו נוצרת משילוב של:

1. אדוקציה ואינרוטציה של הירך.
2. אבדוקציה של הברך.
3. אברסיה ופרונציה מוגזמת בכף הרגל.

חולשת שרירי הירך והגו

סקירה שיטתית מצאה כי נשים עם PFP מציגות חולשה משמעותית בכוח האבדוקציה, האקסטנציה והאוטורוטציה של הירך לעומת בקרה בריאה (Rathleff, 2014 -מצוטט אצל Peterson, 2017). חולשה זו מקשה על שליטה על מיקום הירך והברך בזמן עומס, ומגבירה את הוואלגוס הדינמי ואת הלחץ הלטרלי על הפיקה (Petersen, 2017; Halabchi, 2013).

גם חולשה של שרירי הגו וייצוב הליבה תוארה כגורם משני, משום שהיא פוגעת בשליטה על מנח האגן והגפה בזמן תנועה.

תפקוד כף הרגל

מחקרים מצאו כי אצל חלק מהמטופלים עם PFP קיימים:

• אברסיה מוגברת של העקב,
• "Pes planus" (קשת שטוחה יחסית),
• עלייה ב־navicular drop (צניחת עצם הנביקולאר) (Petersen, 2017).

מאפיינים אלה יכולים להוביל לסיבוב פנימי של הטיביה, להגדיל את הוואלגוס הדינמי ולשנות את וקטור הכוח על הפיקה. סקירה קינמטית הראתה שבחלק מהחולים קיימת אברסיית עקב מוגברת בהליכה וריצה, אם כי הממצאים אינם אחידים בכל המחקרים (Petersen, 2017).

גורמים שריריים ורקמה רכה -איזון כוח, תזמון וגמישות

סקירות רבות מצביעות על כך שמאזן הכוחות סביב הברך והירך הוא אחת מנקודות המפתח בהבנת התסמונת (Waryasz & McDermott, 2008; Halabchi, 2013; Petersen, 2017).

חולשת שריר הארבע־ראשי וחוסר איזון VMO-VL

חולשה של השריר הארבע ראשי ובמיוחד ירידה בכוח האקספלוסיבי -נמצאה כגורם סיכון להתפתחות PFP, במיוחד באוכלוסיות ספורטיביות (Halabchi, 2013).

בנוסף, תוארו דפוסים של:

• ירידה יחסית בפעילות vastus medialis obliquus (VMO),
• הקדמת גיוס של vastus lateralis,
• יחס EMG נמוך יותר VMO/VL בחולי PFP לעומת בריאים (Halabchi, 2013).

חוסר איזון זה יכול להגביר את המשיכה הלטרלית על הפיקה ולתרום למלטראקינג.

גמישות יתר או קיצור של רקמות רכות

Halabchi וחב' (2013) הדגישו כי מספר גורמים של גמישות או קיצור רקמה רכה מהווים "גורמים פנימיים ניתנים לשינוי":

• קיצור ההמסטרינג -מגביר מומנט כיפוף ברך ומעלה עומס פטלופמורלי.
• קיצור איליופסואס -משפיע על מנח האגן והירך.
• קיצור פסיה לאטה/ ITB -עשוי למשוך את הפיקה לטרלית דרך סיבי קפלן.
• קיצור גסטרוקנמיוס-סולאוס -מגביל דורסיפלקציה בקרסול ויכול להוביל לוואלגוס דינמי מפצה.

קואקטיבציה מוגברת של קוודריצפס-המסטרינג

מחקר קינמטי הראה כי חלק מהחולים עם PFP מפעילים קוודריצפס והמסטרינג יחד בעוצמה גבוהה יותר מאשר נבדקים בריאים, מה שמעלה את כוחות הדחיסה במפרק (Petersen, 2017).

עומס יתר, דפוסי אימון וסוג הספורט

עומס יתר ושינויים חדים בעומס

סקירות שיטתיות מציינות שעומס יתר בעקבות עלייה מהירה מדי בנפח או בעצימות האימונים -לדוגמה, רץ שמכפיל את נפח הריצה תוך שבועיים -הוא אחד הטריגרים המרכזיים להופעת כאב פטלופמורלי (Waryasz & McDermott, 2008; Willy, 2019).

Duffey וחב' (2000), במחקר על רצים למרחקים, מצאו קשר בין נפח ריצה שבועי גבוה, היסטוריה של פציעות קודמות ושינויים באורך הצעד לבין הופעת כאב קדמי בברך (Duffey, 2000 -מצוטט אצל Willy, 2019).

סוגי פעילות "עתירי עומס פטלופמורלי"

מבחינה מכנית, הכוחות הדוחסים על המפרק הפטלופמורלי עולים ככל שזווית כיפוף הברך גדלה. סקירה שיטתית של Hart וחב' (2022) הראתה שכוחות המפרק גבוהים במיוחד בסקוואט עמוק, עלייה במדרגות, ריצה בירידה וקפיצות, לעומת הליכה רגילה (Hart, 2022 -מצוטט אצל Gunhamn, 2025).

המשמעות:

1. ספורטאים בענפי קפיצה, ריצה וסקוואטים מרובים (כגון כדורסל, קרוספיט) נמצאים בסיכון מוגבר.
2. מתאמנים חובבים שמוסיפים מהר מדי תרגילי מדרגות, לאנג'ים או סקוואט עם עומס גבוה עלולים להעמיס על המפרק לפני שהרקמות הסתגלו.

מאפייני אימון נוספים

סקירת Neal וחב' (2019) מצאה שגורמי סיכון בולטים כוללים גם היסטוריה של כאב ברך, עומס אימון גבוה ופרקי מנוחה קצרים מדי -אך הראיות לגבי גורמים כמו מדדי נעליים, משטח אימון קשיח במיוחד או סוג נעל ספורט, עדיין אינן חד־משמעיות (Neal, 2019).

גורמים נוירופיזיולוגיים -מעבר מהכאב המקומי לרגישות מרכזית

במקרה של כאב פטלופמורלי כרוני, לא כל הכאב ניתן להסבר באמצעות "כמה הפיקה לא במקום". מחקרים רבים מצאו סימנים של רגישות מוגברת לחום, קור וללחץ -גם באזורים רחוקים מהברך. רגישות זאת מרמזת על מעורבות מנגנוני רגישות מרכזית (central sensitization) (Willy, 2019; Petersen, 2017).

המשמעות:

1. מערכת העצבים לומדת להגיב בעוצמה רבה יותר לגירויים מכניים "רגילים".
2. ריכוך הכאב אינו תלוי רק בהורדת עומס מכני, אלא גם בשיפור שינה, הפחתת סטרס, וחשיפה מדורגת לעומס כדי "לאמן" מחדש את מערכת הכאב.

פטרסן וחב' (2017) מתארים גם עדויות לכך שהעצבוב העשיר של הרטינקולום, שומן הופה והסינוביה, יחד עם נוכחות מתווכי כאב (כמו Substance P), תורמים להגברת קליטת הכאב במפרק (Petersen, 2017).

גורמים פסיכולוגיים ופסיכוסוציאליים

הקונצנזוס הבינלאומי מדגיש כי PFP הוא מצב ביופסיכוסוציאלי, לא רק ביומכאני (Crossley, 2016; Willy, 2019).

מחקרים מצאו כי בחלק מהמטופלים גורמים פסיכולוגיים ופסיכוסוציאליים קשורים לעוצמת כאב גבוהה יותר, מוגבלות תפקודית גדולה יותר ותגובה פחות טובה לטיפול (Petersen, 2017). בין יתר הגורמים מהסוג הזה נציין:

• רמות גבוהות של חשיבה קטסטרופלית (נטייה לחשוב על הכאב כעל אסון),
• פחד מתנועה ופעילות (kinesiophobia, fear-avoidance).
• דיכאון וחרדה.

הסבר אפשרי:

1. פחד מכאב גורם להימנעות מפעילות, ירידה בכוח שרירים ובסבולת הרקמות, וחיזוק המעגל של כאב-הימנעות-חולשה.
2. ציפיות שליליות מגבירות את הרגישות לכאב ברמה המרכזית.

בהתאם לכך, הקווים המנחים לטיפול ממליצים לכלול הסבר חינוכי על מנגנוני הכאב, תיקון אמונות לא מועילות ועידוד חזרה הדרגתית לפעילות (Willy, 2019).

גורמי אוכלוסייה: גיל, מין, BMI והיסטוריה קודמת

גיל ומין

PFP שכיח במיוחד בקרב מתבגרים וצעירים פעילים, ובקרב נשים יותר מאשר גברים (Smith, 2018; Petersen, 2017).

הסיבות האפשריות:

• אצל מתבגרים -קפיצות גדילה, שינוי באנטומיה של הפיקה והתעלה הפמורלית, עליה מהירה בגובה ובמסה ללא התאמה בכוח שרירי.
• אצל נשים -ציר גפה רחב יותר (Q angle), שכיחות גבוהה יותר של וואלגוס דינמי וחולשה יחסית של שרירי הירך והגו (Petersen, 2017).

BMI ושומן גוף

חלק מהמחקרים מצאו קשר בין BMI גבוה לבין PFP, במיוחד אצל מתבגרים שאינם עוסקים בספורט תחרותי, אך Neal וחב' (2019) מדווחים כי הראיות אינן אחידות, וכי לעיתים מדובר בגורם נלווה ולא בהכרח סיבתי ישיר (Neal, 2019).

היסטוריה של כאב ברך

אחד מגורמי הסיכון החזקים ביותר הוא פשוט -היסטוריה קודמת של כאב פטלו-פמורלי. מי שסבלו בעבר מ-PFP נמצאים בסיכון גבוה יותר להישנות, במיוחד אם הגורמים התורמים (חולשה, דפוסי תנועה, עומס) לא טופלו (Rathleff, 2016; Neal, 2019).

מה אומרים המחקרים הפרוספקטיביים על גורמי סיכון?

סקירת Neal וחב' (2019) אספה מחקרים פרוספקטיביים באיכות סבירה ומעלה, שבחנו אילו מאפיינים קיימים לפני הופעת הכאב אצל מי שבסופו של דבר פיתחו PFP. המסקנות המרכזיות:

• חולשה בשרירי הירך – הראיות לכך כחזאי עתידי ל-PFP אינן עקביות, למרות שמתקבל מאוד כגורם מתמשך אצל מי שכבר סובל מכאב.
• כוח קוודריצפס נמוך – נמצא במספר מחקרים כגורם סיכון משמעותי, במיוחד בקרב נשים.
• מאפייני ציר סטטי (כמו Q angle) -הראיות חלשות ולא עקביות.
• היסטוריה קודמת של כאב ברך -אחד הגורמים החזקים ביותר.

כלומר, חלק ממה שנראה "גורם" בבדיקה חתך (cross-sectional) הוא אולי תוצאה של הכאב ולאו דווקא הסיבה לו. זו נקודה חשובה בהבנת הסיבתיות.

איך כל זה מתחבר? -מודל רב־גורמי

אינטראקציה בין גורמים מקומיים ומרוחקים

קונצנזוס 2016 וחוזרי ההנחיות מ-2019 מציעים להתייחס ל-PFP כמצב שבו:

1. מקומית -עומס מוגבר ו/או מלטראקינג של הפיקה גורמים לגירוי הרקמות סביב המפרק.
2. פרוקסימלית -חולשה או חוסר שליטה בירך ובגו מאפשרים התפתחות וואלגוס דינמי שמעלה את המגע הלטרלי על הפיקה.
3. דיסטלית -מנח כף רגל וקרסול משפיע על סיבוב הטיביה ועל קו הכוח.
4. מערכתית -גורמים פסיכולוגיים, שינה, סטרס ומחלות נלוות משפיעים על סף הכאב והיכולת של הרקמות להחלים.

שונות בין מטופלים -"לא כל פיקה כואבת מאותן סיבות"

Halabchi ועמיתיו (2013) מדגישים שברוב המקרים נמצא שילוב שונה של גורמי סיכון -אצל אחד יותר דגש ביומכאני בירך, אצל אחר יותר עומס יתר ואצל שלישי מרכיב פסיכולוגי בולט. לכן בשנים האחרונות מתפתחת גישה של הערכה ותרפיה מבוססת "גורמים ניתנים לשינוי" -זיהוי החוליות החלשות אצל כל מטופל (Halabchi, 2013; Willy, 2019).

סיכום

כאב פטלו-פמורלי בברך הוא מצב שכיח, מתמשך ומורכב. המחקר העדכני מראה בבירור שאין לו גורם יחיד, אלא מדובר בתסמונת רב־גורמית שבה משתלבים:

1. עומס יתר על המפרק ביחס ליכולת הרקמות להסתגל.
2. מבנה אנטומי מסוים אצל חלק מהמטופלים (מלטראקינג, פיקה גבוהה, דיספלזיה של הטרוכלאה).
3. דפוסי תנועה דינמיים המעלים לחץ לטרלי על הפיקה -במיוחד וואלגוס דינמי.
4. חולשה או חוסר איזון שרירי סביב הירך, הברך והגו, יחד עם קיצור רקמות רכות מסוימות.
5. השפעות של מנח כף הרגל והקרסול.
6. מעורבות של מנגנוני רגישות מרכזית וכאב כרוני.
7. גורמים פסיכולוגיים ופסיכוסוציאליים המעצימים את חוויית הכאב.
8. גורמים דמוגרפיים כמו גיל צעיר, מין נקבי והיסטוריה קודמת של כאב ברך.

הבנה מעמיקה של הגורמים להתפתחות כאב פטלופמורלי אינה רק תרגיל תיאורטי -היא הבסיס לטיפול יעיל ומושכל, המתמקד בגורמים הניתנים לשינוי אצל כל מטופל ומחפש לא רק "להוריד את הכאב עכשיו", אלא גם להפחית את הסיכון לחזרה שלו בעתיד.

References:

Crossley, K. M., Stefanik, J. J., Selfe, J., Collins, N. J., Davis, I. S., Powers, C. M., McConnell, J., Vicenzino, B., Bazett-Jones, D. M., Esculier, J.-F., et al. (2016). Patellofemoral pain consensus statement from the 4th International Patellofemoral Pain Research Retreat, Manchester. Part 1: Terminology, definitions, clinical examination, natural history, patellofemoral osteoarthritis and patient-reported outcome measures. British Journal of Sports Medicine, 50(14), 839-843.

Halabchi, F., Mazaheri, R., Mansournia, M. A., & Hamedi, Z. (2013). Patellofemoral pain syndrome and modifiable intrinsic risk factors: How to assess and address? Asian Journal of Sports Medicine, 4(2), 85-100.

Smith, B. E., Selfe, J., Thacker, D., Hendrick, P., Bateman, M., Moffatt, F., Rathleff, M. S., Smith, T. O., & Logan, P. (2018). Incidence and prevalence of patellofemoral pain: A systematic review and meta-analysis. PLOS ONE, 13(1), e0190892.

Xu, X., Yao, C., Wu, R., Shi, D., Zhou, Y., & Zhu, Z. (2018). Prevalence of patellofemoral pain and knee pain in the general population of Chinese young adults: A community-based questionnaire survey. BMC Musculoskeletal Disorders, 19, 165.

Aldharman, S. S., Almuhammadi, H. H., Madkhali, A. Y., Alnami, R. A., Alkadi, M. A., Albalawi, D. M., & Khired, Z. (2022). Prevalence of patellofemoral pain and knee pain in the general population of Saudi Arabia. Cureus, 14(10), e30355.

Sanchis, G. J. B., Barbosa, J. V. S., Cavalcanti, R. L., Bezerra, J. P., Santos, M. L., Guedes, T. S. R., Assis, S. J. C., Santana, R. C., Lopes, J. M., Oliveira, A. G. R. C., & Gonçalves Guedes, M. B. O. (2024). Patellofemoral pain syndrome in children and adolescents: A cross-sectional study. PLOS ONE, 19(4), e0300683.

Hussain, G., Rasheed, B. F., Rashid, H. H., Ashraf, M., Manzoor, M., Naeem, Z., Kazmi, S. M., & Qamar, S. (2023). Prevalence of patellofemoral pain syndrome and its association with knee stiffness in sanitary workers. Pakistan Journal of Health Sciences, 4(11), 45-52.

Rothermich, M. A., Glaviano, N. R., Li, J., & Hart, J. M. (2015). Patellofemoral pain: Epidemiology, pathophysiology, and treatment options. Clinics in Sports Medicine, 34(2), 313-327.

Maclachlan, L. R., Collins, N. J., Matthews, M. L. G., Hodges, P. W., & Vicenzino, B. (2017). The psychological features of patellofemoral pain: A systematic review. British Journal of Sports Medicine, 51(9), 732-742.

Tecklenburg, K., Dejour, D., Hoser, C., & Fink, C. (2006). Bony and cartilaginous anatomy of the patellofemoral joint. Knee Surgery, Sports Traumatology, Arthroscopy, 14(3), 235-240.

Loudon, J. K. (2016). Biomechanics and pathomechanics of the patellofemoral joint. International Journal of Sports Physical Therapy, 11(6), 820-830.

Siljander, B., Tompkins, M., & Martinez-Cano, J. P. (2022). A review of the lateral patellofemoral joint: Anatomy, biomechanics, and surgical procedures. Journal of the AAOS Global Research & Reviews, 6(7), e21.00255.

Neal, B. S., Lack, S. D., Lankhorst, N. E., Raye, A., Morrissey, D., & van Middelkoop, M. (2019). Risk factors for patellofemoral pain: A systematic review and meta-analysis. British Journal of Sports Medicine, 53(5), 270-281.

Petersen, W., Rembitzki, I. V., & Liebau, C. (2017). Patellofemoral pain in athletes. Open Access Journal of Sports Medicine, 8, 143-154.

Smith, B. E., Selfe, J., Thacker, D., Hendrick, P., Bateman, M., Moffatt, F., Rathleff, M. S., et al. (2018). Incidence and prevalence of patellofemoral pain: A systematic review and meta-analysis. PLoS ONE, 13(1), e0190892.

Waryasz, G. R., & McDermott, A. Y. (2008). Patellofemoral pain syndrome (PFPS): A systematic review of anatomy and potential risk factors. Dynamic Medicine, 7, 9.

Willy, R. W., Hoglund, L. T., Barton, C. J., Bolgla, L. A., Scalzitti, D. A., Logerstedt, D. S., & McDonough, C. M. (2019). Patellofemoral pain: Clinical practice guidelines linked to the International Classification of Functioning, Disability and Health from the Academy of Orthopaedic Physical Therapy of the American Physical Therapy Association. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 49(9), CPG1-CPG95.

Rathleff, M. S., Rathleff, C. R., Crossley, K. M., & Barton, C. J. (2014). Is hip strength a risk factor for patellofemoral pain? A systematic review and meta-analysis. British Journal of Sports Medicine, 48(14), 1088.