טינטון וצפצופים באוזן מה גורם להם? צלילים הנשמעים באוזניים ללא קיום אמיתי שלהם היא בעיה מטרידה במיוחד. טינטון (Tinnitus) הוא מונח רפואי שמתאר צלילים שאינם קיימים הנשמעים באוזן אחת או בשתי האוזניים. הצלילים הללו יכולים לכלול צלצולים, שריקות, חריקות, רחשים ועוד. הם גם יכולים להיות שקטים או רועשים, ממושכים או עם הפסקות. הרעשים הללו באוזניים מציקים בעיקר בלילה כאשר אין שום רעשי רקע. גורמים אפשריים להתפתחות טינטון וצפצופים באוזן כוללים:
- נזק מוחי
- מחלות והפרעות באוזן התיכונה
- פגיעה בצוואר או במפרקי הלסת ועוד
אבחון וטיפול מהירים נדרשים כדי להפחית את הסיכוי שהתלונה על טינטון והצפצופים יהפכו לבעיה כרונית. במאמר "טינטון וצפצופים באוזן מה גורם להם":
- נרחיב בנושא ונתמקד בהתפתחות טינטון וצפצופים באוזן שהחלו בגלל פגיעות צוואר ופגיעות במפרקי הלסת.
טינטון וצפצופים באוזן מה גורם להם – רקע
טינטון וצפצופים באוזן הם תחושת צליל באוזן ללא מקור חיצוני. זהו אחד הסימפטומים המטרידים ביותר בתחום האוזן וגרון. אנשים מתארים אותו כצלצול, שריקה, זמזום, חריקה, נשיפה או רעש “חשמלי”. הוא יכול להיות רציף או מופיע בגלים, חלש או צורם, באוזן אחת או בשתיהן. עבור חלק מהאנשים מדובר ברעש קל שניתן להתעלם ממנו, ואצל אחרים זו תופעה שמפריעה לשינה, לריכוז ולעיתים אף גורמת לחרדה ודיכאון (Baguley, 2013).
ברוב השיח הציבורי מדברים על טינטון כבעיה “של האוזן הפנימית” או “העצבים של השמיעה”, אך בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר שגם עמוד השדרה הצווארי ו־מפרק הלסת (TMJ) יכולים לקחת בו חלק. במיוחד נכונים הדברים לגבי טינטון סומטי, שמושפע מתנועה או ממתח באזור הצוואר והלסת (Levine, 2007; Sanchez & Rocha, 2011).
במאמר זה נסקור:
- שכיחות ונתונים בסיסיים על טינטון וצפצופים באוזן.
- הגורמים השכיחים -שמיעתיים ולא־שמיעתיים.
- הקשר בין צוואר, מפרק הלסת וטינטון
- תפקיד הטיפול הידני והכירופרקטיקה כחלק מגישה רב־תחומית.
כמה זה נפוץ? נתונים על שכיחות הטינטון בעולם
טינטון וצפצופים נפוצים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב:
- באופן כללי, כ־10%-15% מהאוכלוסייה הבוגרת בעולם מדווחים על טינטון (McCormack et al., 2016; Biswas et al., 2022).
- כ־5%-8% סובלים מטינטון בדרגה בינונית עד קשה שמפריע לתפקוד היומיומי (Baguley, 2013).
- בארה״ב כ־15% מהמבוגרים מדווחים על טינטון וצפצופים, וכ־20 מיליון חווים תסמינים שמוגדרים “מכבידים” (Bhatt et al., 2016).
- מחקר רב־מדינתי באירופה מצא שכיחות של 14.7%, כאשר כ־1.2% סובלים מטינטון חמור במיוחד (Biswas et al., 2022).
- בסין השכיחות נאמדת בכ־11.9% מהאוכלוסייה (Wu et al., 2015).
השכיחות עולה עם הגיל:
- כ־30% מהמבוגרים מעל גיל 65 מדווחים על טינטון וצפצופים (Nondahl et al., 2011).
- בילדים ובמתבגרים השיעור נמוך יותר, אך עדיין נוכח (כ־6%-10%) (Martines et al., 2010).
- כלומר, טינטון וצפצופים הם תופעה המונית, אך דרגת ההפרעה והמשמעות הקלינית שונות מאוד מאדם לאדם.
הגורמים השכיחים לטינטון
הגורמים השכיחים להתפתחות טינטון וצפצופים באוזן כוללים:
אובדן שמיעה תחושתי־עצבי (SNHL) וחשיפה לרעש
הסיבה השכיחה ביותר לטינטון היא ירידה בשמיעה, בדרך כלל:
- ניוון הקשור לגיל (פרסביקוזיס)
- נזק מרעש כרוני (מוזיקה חזקה, עבודה במפעלים, ירי וכו׳)
במצבים אלה נפגעים תאי השיער בשבלול, והמערכת העצבית “מגבירה” את רגישותה כמנגנון פיצוי -תהליך שמוביל לתחושת צליל ללא גירוי חיצוני (Shargorodsky et al., 2010; Baguley, 2013).
תרופות אוטוטוקסיות
תרופות מסוימות -כמו חלק מהאנטיביוטיקות, תרופות כימותרפיות, סליצילטים במינונים גבוהים ועוד -יכולות להזיק למערכת השמיעה ולגרום לטינטון או להחמרתו (Sheppard et al., 2020). לרוב הנזק תלוי־מינון, ובחלק מהמקרים הפיך.
מחלות באוזן התיכונה
מצבים כמו אוטוסקלרוזיס, דלקת אוזן תיכונה כרונית, נוזלים מתמשכים באוזן ותפקוד לקוי של תעלת אוסטכיוס משנים את הדרך שבה קול עובר, ועלולים לייצר או להחמיר טינטון וצפצופים באוזן (Baguley, 2013).
הפרעות וסקולריות
טינטון פועם, המתואם עם דפיקות הלב, יכול להעיד על:
- מומים בכלי דם (AVM)
- היצרות עורק הצוואר
- גידולים וסקולריים (Glomus) ואחרים
במקרים כאלה חשוב מאוד בירור רפואי מקיף (Stouffer & Tyler, 1990).
גורמים מערכתיים ומטבוליים
יתר לחץ דם, סוכרת, הפרעות בתפקוד בלוטת התריס ומצבים סיסטמיים אחרים נקשרו בשכיחות גבוהה יותר להתפתחות טינטון וצפצופים, דרך השפעה על כלי הדם, עצבים וחילוף חומרים (Martines et al., 2015).
גורמים פסיכולוגיים
מתח, חרדה, דיכאון והפרעות שינה אינם “ממציאים” טינטון וצפצופים, אבל מסוגלים להגביר מאוד את עוצמת התפיסה והסבל ממנו. מצבים אלה יוצרים מעגל קסמים של “הקשבה לטינטון -עלייה בחרדה -החמרת הטינטון” (Zöger et al., 2006). לא במקרה טיפולים קוגניטיביים־התנהגותיים נחשבים לקו טיפולי חשוב.
טינטון סומטי: כשצוואר ולסת “מדברים” עם האוזן
בשנים האחרונות הוגדר יותר טוב מושג שנקרא טינטון סומטי (Somatosensory Tinnitus) -טינטון שמושפע ממבנים גופניים מחוץ למערכת השמיעה. מבנים אלה כוללים בעיקר את:
- עמוד השדרה הצווארי
- מפרק הלסת (TMJ)
- שרירים ופאסיות באזור הראש, הצוואר והכתפיים
במקרים אלה המטופל יכול לעיתים:
- לשנות את עוצמת הטינטון או את גובה הצליל באמצעות תנועת ראש/צוואר
- להרגיש החמרה בעת הידוק הלסת או בזמן כאב צוואר/ראש מכני (Levine, 2007; Sanchez & Rocha, 2011).
איך זה עובד – הקשר העיצבי
גרעין השבלול הגבי (DCN) בגזע המוח מקבל לא רק מידע מהאוזן, אלא גם קלט סומטוסנסורי מעצבים צוואריים וממערכת הטריגמינל. כאשר קיים קלט מוגבר או חריג מהצוואר, מהלסת או מהשרירים הסובבים, למשל בעקבות פציעה, ספזם שרירים או תפקוד לקוי של מפרקים, הוא יכול “לשבש” את פעילות ה־DCN וליצור תחושת טינטון (Levine, 2007; Haider et al., 2017).
במילים פשוטות: המוח “מערבב” מידע שמגיע מהצוואר ומהלסת עם המידע השמיעתי, והתוצאה היא רעש שלא באמת קיים בחוץ.
הפרעות בעמוד השדרה הצווארי והתפתחות טינטון
פגיעות ומחלות שונות בעמוד השדרה הצווארי נמצאו קשורות לטינטון. בין יתר ההפרעות והמחלות הללו נציין:
- ספונדילוזיס צווארי (שינויים ניווניים): למשל תסמונת פצטלית צווארית.
- בלטים/פריצות דיסק צוואריות: למשל מחלת דיסק ניוונית.
- פגיעות “צליפת שוט” מתאונות דרכים.
- כאב צוואר כרוני עם הגבלת תנועה
מחקרים אפידמיולוגיים וקליניים הראו כי מטופלים עם בעיות צוואריות כרוניות מדווחים על טינטון בשיעור גבוה משמעותית מהאוכלוסייה הכללית (Riederer et al., 2018). יתר על כן, התערבויות טיפוליות המכוונות לתפקוד לקוי של של הצוואר, כולל טיפולים ידניים, הראו שיפור בתסמיני הטינטון במקרים נבחרים (Michiels et al., 2015). סוג זה של טינטון מכונה לעתים קרובות "סומטי" או "צווארי". חלק מהחולים הסובלים מטינטון סומטי או צווארי רואים שינויים במאפייני הטינטון בעת:
- סיבוב, כפיפה או יישור של הצוואר
- לחץ ידני על שרירי הצוואר
- שינוי מנח הראש (Riederer et al., 2018; Michiels et al., 2015).
במקרים כאלה עולה חשד לטינטון סומטי שמקורו/מוחמרו בצוואר, מצב שבו טיפול מנואלי ושיקומי בצוואר עשוי להיות חלק חשוב בתכנית הטיפול (Michiels et al., 2015; Michiels et al., 2017).
הפרעות במפרק הלסת (TMJ) והתפתחות טינטון
המפרק הלסת יושב בסמוך מאוד למבני האוזן התיכונה ומעוצבב על ידי העצב הטריגמינלי. תפקוד לקוי במפרק (הפרעות TMJ) עלול להביא לכאב, קליקים, הגבלה בפתיחת פה ולעיתים גם להתפתחות טינטון באוזן (Vielsmeier et al., 2012). תפקוד לקוי של מפרק הלסת עלול להתפתח בגלל:
- חריקת שיניים (ברוקסיזם).
- סגירה לא מאוזנת.
- דלקת פרקים במפרק.
- טראומה ללסת.
המנגנונים כוללים:
- קרבה אנטומית: הקשר ההדוק בין TMJ לתעלת השמע מאפשר לדלקת או מכניקה לא תקינה של TMJ להשפיע על תפקוד האוזן התיכונה.
- מסלולים עצביים משותפים: העצב הטריגמינלי, המעצבב את ה-TMJ, מתקשר גם עם גזע המוח השמיעתי, ומספק נתיב לקלט חושי חריג להשפיע על התפיסה השמיעתית (Vielsmeier et al., 2012).
- מתח שרירי: היפראקטיביות של שרירי הלעיסה והצוואר המשפיעה על תפיסת הצליל (Vielsmeier et al., 2012; Sanchez & Rocha, 2011).
מחקרים מצביעים על כך שטינטון שכיח יותר משמעותית בקרב אנשים עם הפרעות TMJ לעומת האוכלוסייה הכללית, ולעיתים הטינטון משתנה עם תנועות לסת, כיווץ או פתיחת פה (Vielsmeier et al., 2012). טיפול בהפרעת ה־TMJ הכולל סד לילה, טיפול ידני, פיזיותרפיה, שינויי הרגלים ולעיתים התערבות דנטלית, יכול לשפר לא רק כאבי לסת, אלא גם את הטינטון בחלק מהמטופלים (Sanchez & Rocha, 2011).
גורמי שריר-שלד נוספים והתפתחות טינטון
מעבר לעמוד השדרה הצווארי ו-TMJ, גורמי שריר ושלד אחרים עשויים לתרום להופעת או התמדה של טינטון (Sanchez & Rocha, 2011). גורמים אלה כוללים בין היתר:
- נקודות טריגר מיופאשיאליות בראש ובצוואר, הפרעות יציבה וטראומה.
זה מרחיב את היקף ההתערבויות הטיפוליות הפוטנציאליות, ומדגיש את החשיבות של גישה רב-תחומית להערכה וטיפול.
תפקיד הכירופרקטיקה בטיפול בטינטון
בהתחשב בקשר המשמעותי בין גורמים סומטיים, במיוחד עמוד שדרה צווארי והלסתות לבין טינטון, טיפול כירופרקטי מהווה גישה טיפולית פוטנציאלית עבור חלק מהמטופלים. טיפול כירופרקטי הוא דיסציפלינה בריאותית המתמקדת באבחון וטיפול בהפרעות נוירו-שריריות-שלד, עם דגש מיוחד על מניפולציה בעמוד השדרה, טיפול ידני ושיקום (Hawk et al., 2007). כאשר ברור שקיימת תרומה של צוואר/לסת לטינטון או כאשר הטינטון משתנה עם תנועת ראש וצוואר עולה השאלה: האם טיפול כירופרקטי או טיפול מנואלי יכולים לעזור?
מה עושה כירופרקט במקרה כזה?
כירופרקטיקה מתמקדת בהפרעות נוירו־שריר־שלד, בעיקר בעמוד השדרה ובמפרקים, באמצעות:
- מניפולציה ומוביליזציה של חוליות ומפרקים.
- טיפול ברקמות רכות ונקודות טריגר.
- תרגילי שיקום, יציבה וייצוב.
- ייעוץ ארגונומי ואורח חיים (Hawk et al., 2007).
בטינטון סומטי הקשור לצוואר ול־TMJ, הכירופרקט עשוי:
- להעריך את עמוד השדרה הצווארי -טווחי תנועה, כאב, חסימות מפרקיות, נקודות טריגר בשרירי הצוואר, השכמות והגב העליון.
- להעריך את מפרק הלסת -פתיחת פה, כאב, סטייה, קליקים, מתח שרירי הלעיסה.
- לבדוק האם תנועות או לחצים בצוואר/לסת משנים את הטינטון -אם כן, הסבירות שמדובר בטינטון סומטי עולה (Levine, 2007; Michiels et al., 2017).
בהמשך, ניתן לבנות תכנית טיפול שמרנית הכוללת:
- מניפולציה או מוביליזציה עדינה של חוליות צוואריות וחזיות עליונות.
- טיפול נקודתי בשרירים רגישים (מיופציאלי, Trigger points).
- תרגילי שליטה וייצוב צווארי (כופפי צוואר עמוקים וכו׳).
- עבודה משולבת עם רופא שיניים/פיזיותרפיסט של TMJ במידת הצורך.
מנגנוני ההשפעה של הטיפול הכירופרקטי בטינטון סומטי
התערבויות כירופרקטיות עשויות להשפיע על הטינטון באמצעות מספר מנגנונים:
שיקום תפקוד עמוד השדרה הצווארי:
מכיוון שתפקוד לקוי של עמוד השדרה הצווארי יכול לשנות את הקלט הסומטוסנסורי למסלולי השמיעה, התאמות כירופרקטיות המשחזרות את הניידות והיישור התקינים של הצוואר עשויות לסייע בהפחתת אותות עצביים חריגים התורמים לתפיסת הטינטון (Haider et al., 2017).
הפחתת מתח שרירים ושלד:
טיפול כירופרקטי כולל לרוב טיפולי רקמות רכות ותרגילים שנועדו להפחית את מתח השרירים ולטפל בנקודות טריגר בצוואר, בלסת ובגב העליון. על ידי הקלה על עומס השרירים והשלד, טיפולים אלה עשויים להפחית את תסמיני הטינטון, במיוחד כאשר הם משתנים עם תנועת הראש או הצוואר (Galm et al., 1999).
ניהול TMJ:
כירופרקטים שהוכשרו בתפקוד לקוי של הלסת יכולים לספק טיפול ידני, גיוסים ותרגילים שמטרתם לנרמל את תפקוד ה-TMJ. טיפול בחוסר יישור או תפקוד לקוי של הלסת עשוי להוביל לשיפור בטינטון עבור אנשים עם תסמינים הקשורים ל-TMJ (Coelho et al., 2007).
מה אומר המחקר?
בעוד שניסויים אקראיים מבוקרים בקנה מידה גדול ואיכותי עדיין מוגבלים, מספר מחקרי מקרה, ניסויים קליניים וסקירות שיטתיות מצביעים על כך שטיפול כירופרקטי יכול להועיל לטינטון בחולים עם הפרעות בתפקוד סומטי הניתן לזיהוי:
- במחקר של Galm ועמיתיו (1999) על מטופלים עם “תסמונת קרניוצווארית” וטינטון, כ־64% מהמטופלים דיווחו על שיפור בטינטון לאחר טיפול ידני בצוואר.
- סקירה שיטתית מצביעה על כך שטיפול ידני כגון כירופרקטי המכוון לצוואר ול־TMJ יכול להפחית חומרת טינטון בחלק מהמטופלים עם טינטון סומטי (Michiels et al., 2015).
- עבודות נוספות הדגישו כי שיפור בתפקוד הצוואר והלסת עשוי להפחית את עוצמת הטינטון כאשר הוא מושפע מתנועה או ממתח באזור (Riederer et al., 2018; Haider et al., 2017).
שיקולים קליניים
חשוב לציין שלא כל מקרי הטינטון יגיבו לטיפול כירופרקטי. התוצאות המבטיחות ביותר נצפות בחולים עם טינטון סומטי, שם ניתן לזהות באופן אובייקטיבי את עמוד השדרה הצווארי או תפקוד לקוי של TMJ וקשור בבירור לאפנון הסימפטומים (Levine et al., 2007). הערכה פרטנית, לעתים קרובות כחלק מצוות רב תחומי, חיונית לקביעת ההתאמה של התערבות כירופרקטית. כירופרקטים צריכים גם לעבוד בשיתוף פעולה עם רופאי אף אוזן גרון, רופאי שיניים ופיזיותרפיסטים כדי לספק טיפול מקיף, במיוחד עבור חולים עם תסמינים מורכבים או עמידים.
מתי לשקול פנייה מיידית לרופא? “דגלים אדומים”
לפני כל טיפול מנואלי, חשוב לשלול מצבים מסוכנים:
- טינטון פועם חדש או חד־צדדי -במיוחד אם מלווה בסחרחורת קשה, הפרעת ראייה, כאב ראש חריג או חולשה.
- טינטון פתאומי עם ירידה חדה בשמיעה.
- טינטון מלווה בנוקשות עורף, חום גבוה, כאב ראש חזק במיוחד.
במקרים אלה יש לפנות לרופא/מיון, לעיתים בדחיפות.
סיכום
טינטון וצפצופים באוזן הם סימפטום מורכב ורב־גורמי. בעוד שליקוי שמיעה תחושתי-עצבי נותר האטיולוגיה הנפוצה ביותר, הפרעות בעמוד השדרה הצווארי וב-TMJ יכולות לשחק תפקיד משמעותי, במיוחד במקרים של טינטון סומטי. הבשורה החשובה היא שבחלק מהמטופלים, טיפול ממוקד בצוואר וב־TMJ הכולל טיפול כירופרקטי, פיזיותרפיה וליווי דנטלי, יכול להביא להפחתה משמעותית בעוצמת הטינטון ובמידת ההפרעה ממנו, בעיקר כאשר ברור שהטינטון משתנה עם תנועה, מגע או מתח באזור. גורמים נוספים לטינטון כוללים:
- מחלות כלי דם, תרופות או מצבים מערכתיים, מתח נפשי וחוסר שינה.
הדרך הנכונה היא שילוב כוחות: בירור רפואי מלא, זיהוי גורמים שמיעתיים וכלל־גופניים, הערכת צוואר ולסת, ולאחר מכן בניית תכנית טיפול רב־תחומית הכוללת הדרכה, טיפול ידני, שיקום, ניהול סטרס ולעיתים גם טיפול פסיכולוגי.
References:
Baguley, D. M., McFerran, D. J., & Hall, D. A. (2013). Tinnitus. The Lancet, 382(9904), 1600-1607.
Bhatt, J. M., Lin, H. W., & Bhattacharyya, N. (2016). Prevalence, severity, exposures, and treatment patterns of tinnitus in the United States. JAMA Otolaryngology-Head & Neck Surgery, 142(10), 959-965.
Biswas, R., Lugo, A., Akeroyd, M. A., Scinicariello, F., Gallus, S., & Hall, D. A. (2022). Tinnitus prevalence in Europe: A multi-country cross-sectional population study. The Lancet Regional Health -Europe, 12, 100250.
Galm, R., Rittmeister, M., & Schmitt, E. (1999). Chronic tinnitus and craniocervical syndrome—Is there a causal relationship? International Tinnitus Journal, 5(2), 169-172.
Haider, H. F., Bojić, T., Ribeiro, S. F., Paço, J., Hall, D. A., & Szczepek, A. J. (2017). Pathophysiology of somatosensory tinnitus: A scoping review of the literature. Frontiers in Neuroscience, 11, 207.
Hawk, C., Schneider, M., Evans, M. W., & Redwood, D. (2007). Health promotion and wellness in chiropractic practice: A survey of US chiropractors’ attitudes and behaviors. Chiropractic & Osteopathy, 15, 6.
Levine, R. A., Som, P., & Oron, Y. (2007). Tinnitus: Current understanding and contemporary management. The Lancet Neurology, 6(10), 943-952.
Martines, F., Bentivegna, D., Di Piazza, F., Martines, E., Sciacca, V., & Martinciglio, G. (2010). Investigation of tinnitus in children with normal hearing. International Journal of Pediatric Otorhinolaryngology, 74(5), 517-521.
Martines, F., Bentivegna, D., Martines, E., Sciacca, V., & Martinciglio, G. (2015). Assessing audiological, pathophysiological, and psychological variables in tinnitus patients with or without hearing loss. European Archives of Oto-Rhino-Laryngology, 272(10), 2663-2672.
Martinez-Devesa, P., Perera, R., Theodoulou, M., & Waddell, A. (2010). Cognitive behavioural therapy for tinnitus. Cochrane Database of Systematic Reviews, (9), CD005233.
McCormack, A., Edmondson-Jones, M., Somerset, S., & Hall, D. (2016). A systematic review of the reporting of tinnitus prevalence and severity. Hearing Research, 337, 70-79.
Michiels, S., De Hertogh, W., Truijen, S., & Van de Heyning, P. (2015). The effectiveness of cervical physical therapy on tinnitus: A systematic review. Physical Therapy, 95(4), 507-514.
Nondahl, D. M., Cruickshanks, K. J., Huang, G. H., Klein, B. E. K., Klein, R., & Tweed, T. S. (2011). Tinnitus and its risk factors in the Beaver Dam Offspring Study. International Journal of Audiology, 50(5), 313-320.
Sanchez, T. G., & Rocha, C. B. (2011). Diagnosis and management of somatosensory tinnitus: Review article. Clinics, 66(6), 1089-1094.
Sheppard, A., Hayes, S. H., & Chen, G. D. (2020). Effects of ototoxic drugs on hearing and tinnitus. Handbook of Clinical Neurology, 166, 229-248.
Shargorodsky, J., Curhan, G. C., & Farwell, W. R. (2010). Prevalence and characteristics of tinnitus among US adults. American Journal of Medicine, 123(8), 711-718.
Stouffer, J. L., & Tyler, R. S. (1990). Characterization of tinnitus by tinnitus patients. Journal of Speech and Hearing Disorders, 55(3), 439-453.
Vielsmeier, V., Kleinjung, T., Strutz, J., & Schecklmann, M. (2012). Tinnitus with temporomandibular joint disorders: A specific entity of tinnitus patients? Otology & Neurotology, 33(8), 1392-1396.
Wu, Y. H., Wang, D., & Yu, J. (2015). Prevalence and associated risk factors of tinnitus: Data from the China Health and Nutrition Survey. Journal of Otology, 10(2), 110-115.
Zöger, S., Svedlund, J., & Holgers, K. M. (2006). Relationship between tinnitus severity and psychiatric disorders. Psychosomatics, 47(4), 282-288.
