פריצת דיסק צווארי: אפשרויות טיפול

פריצת דיסק צווארי: אפשרויות טיפול נדונות כאן בהרחבה. עמוד השדרה הצווארי הוא מבנה הנדסי מורכב, הרגיש במיוחד לעומסי היום-יום. אורח החיים המודרני, הכולל ישיבה ממושכת מול מסכים, לצד שחיקה טבעית או חבלות, מוביל לעלייה מתמדת בשכיחות של פריצת דיסק צווארי. מצב זה מתרחש כאשר החומר הג'לטיני הפנימי של הדיסק חודר מבעד למעטפת החיצונית שלו. כתוצאה מכך, נוצר לחץ ישיר על חוט השדרה או על שורשי העצבים הסמוכים.

הפגיעה העצבית הזו אינה מסתכמת רק בכאבי צוואר מקומיים. היא עלולה להקרין לכתפיים, לידיים ולגב העליון, ולגרור תסמינים מטרידים כמו נימול, חולשת שרירים ואובדן תחושה. בעבר, אבחנה כזו עוררה חשש כבד מפני ניתוח מורכב, אך הרפואה המודרנית מציעה כיום גישה הוליסטית ומדורגת. במרבית המקרים, הגוף מסוגל לרפא את עצמו בתהליך טבעי של ספיגת הדיסק, הנמשך מספר חודשים.

מאמר זה יסקור בצורה מקיפה את מגוון אפשרויות הטיפול העומדות בפני המטופלים. נפתח בדרכי הטיפול השמרניות, הכוללות כירופרקטיקה ופיזיותרפיה, טיפול תרופתי נוגד דלקת וטכנולוגיות מתקדמות להפחתת עומסים. בהמשך, נבחן פתרונות פולשניים יותר, כמו זריקות אפידורליות ממוקדות, ונבין מתי אין מנוס מפנייה לפתרונות כירורגיים חדישים, כגון ניתוחים אנדוסקופיים זעיר-פולשניים או החלפת הדיסק השחוק במשתל מלאכותי.

פריצת דיסק צווארי: אפשרויות טיפול – רקע

פריצת דיסק צווארי היא אחת האבחנות שמייצרות לא מעט חשש אצל מטופלים. כאשר בדיקת MRI מתארת "פריצת דיסק", "לחץ על שורש עצב" או "היצרות התעלה", קל להסיק שהפתרון היחיד הוא ניתוח או שהצוואר ניזוק באופן בלתי הפיך. בפועל, התמונה מורכבת הרבה יותר. פריצת דיסק היא ממצא מבני, ואילו ההחלטה כיצד לטפל תלויה בתסמינים, בבדיקה הנוירולוגית, במידת הלחץ על שורש העצב או חוט השדרה, במשך התסמינים ובתגובה לטיפול שמרני.

אצל חלק מהמטופלים פריצת דיסק צווארית גורמת בעיקר לכאב מקומי בצוואר. אצל אחרים היא מגרה או לוחצת על שורש עצב וגורמת לרדיקולופתיה צווארית – כאב המקרין לכתף, לשכמה ולזרוע, לעיתים עם נימול, שינוי תחושה או חולשה. במקרים חמורים יותר דיסק מרכזי יכול ללחוץ על חוט השדרה ולגרום למיאלופתיה צווארית, מצב בעל משמעות שונה לחלוטין המחייב הערכה רפואית מוקדמת ולעיתים טיפול ניתוחי (Iyer & Kim, 2016; Fehlings et al., 2017).

ברוב מקרי הרדיקולופתיה ללא חולשה מתקדמת וללא סימני פגיעה בחוט השדרה, נהוג להתחיל בטיפול שמרני. הוא יכול לכלול שמירה על פעילות מותאמת, תרופות לפי הצורך, תרגול, טיפול ידני, משיכה צווארית במקרים נבחרים, שיקום וחזרה הדרגתית לעבודה או לספורט. זריקה אפידורלית יכולה להישקל כאשר כאב רדיקולרי משמעותי אינו מאפשר התקדמות, וניתוח נשקל בעיקר כאשר קיים חסר נוירולוגי מתקדם, מיאלופתיה, כאב קשה שאינו מגיב לטיפול מתאים או מגבלה משמעותית ומתמשכת (Mallard et al., 2022).

כירופרקטיקה המתמחה בטיפול בכאב, פציעות ספורט ושיקום יכולה להשתלב במסלול השמרני באמצעות אבחנה מבדלת, בדיקה נוירולוגית, התאמת עומסים, תרגילים וטיפול ידני. מניפולציה צווארית מהירה אינה חובה ואינה "מחזירה את הדיסק למקום". במקרים נוירולוגיים מורכבים, בחשד למיאלופתיה או כאשר קיימת חולשה מתקדמת, תפקידו החשוב ביותר של הכירופרקט הוא לזהות את המצב ולהפנות לבירור מתאים.

מהי פריצת דיסק צווארי?

בין רוב החוליות הצוואריות נמצא דיסק בין־חולייתי הבנוי מטבעת חיצונית סיבית וממרכז בעל תכולת מים גבוהה יותר. הדיסק מאפשר תנועה בין החוליות, משתתף בפיזור עומסים ותורם לתפקוד המכני של עמוד השדרה. לאורך השנים הדיסקים עוברים שינויים טבעיים בהרכב, בגובה ובגמישות שלהם. שינויים אלה אינם בהכרח מחלה ואינם בהכרח כואבים.

פריצת דיסק מתרחשת כאשר חומר דיסקלי בולט מעבר לגבולותיו הרגילים. בהתאם למיקום הפריצה היא יכולה להיות מרכזית, צידית או לכיוון הפתח שממנו יוצא שורש העצב. רק כאשר קיימת התאמה בין הממצא לבין התסמינים ניתן לייחס לו משמעות קלינית.

אצל אדם עם כאב בצוואר בלבד, למשל, פריצת דיסק שנראית ב־MRI אינה מוכיחה שהדיסק הוא מקור הכאב. לעומת זאת, כאשר קיימים כאב המקרין בצורה טיפוסית לזרוע, ירידה בתחושה, שינוי ברפלקס וחולשה בקבוצת שרירים שמתאימה לאותו שורש עצב – הממצא בהדמיה מקבל משמעות גדולה יותר (Iyer & Kim, 2016).

פריצת דיסק, רדיקולופתיה ומיאלופתיה – לא מדובר באותו מצב

המונחים האלה משמשים לעיתים כאילו הם מתארים אותה בעיה, אך ההבחנה ביניהם חיונית לצורך בחירת הטיפול.

רדיקולופתיה יכולה להיות כואבת מאוד ועדיין להתאים לטיפול שמרני. מיאלופתיה, לעומת זאת, משנה את מסלול הטיפול משום שמדובר בפגיעה פוטנציאלית בחוט השדרה עצמו. הנחיות קליניות למיאלופתיה צווארית מדגישות חשיבות של זיהוי מוקדם והפניה, במיוחד כאשר קיימת הידרדרות נוירולוגית (Fehlings et al., 2017).

מהם התסמינים של פריצת דיסק צווארי?

התסמינים משתנים לפי מיקום הפריצה והמבנה שנפגע ויכולים לכלול:

• כאב צוואר יכול להיות עמום, חד, שורף או מלווה בנוקשות. כאשר שורש עצב מעורב, הכאב יכול להתפשט לשכמה, לכתף, לזרוע, לאמה ולאצבעות.
• נימול ותחושת "זרמים" הם תסמינים שכיחים ברדיקולופתיה, אך החשיבות הקלינית הגדולה יותר היא לחולשה מוטורית. מטופל יכול להבחין שקשה לו להרים משקל שהיה רגיל אליו, לבצע שכיבות סמיכה, לאחוז חזק, ליישר את המרפק או להרים את שורש כף היד.
• חלוקת הכאב אינה תמיד תואמת באופן מושלם תרשים של דרמטומים. לכן אין לקבוע איזה דיסק נפגע רק לפי האצבע שבה מופיע נימול. הבדיקה צריכה לחבר בין מיקום הכאב, תחושה, כוח, רפלקסים וממצאי הדמיה.

תסמינים שכיחים לפי שורש עצב

חשוב לדעת:

הטבלה מתארת דפוסים קלאסיים בלבד. אצל מטופלים אמיתיים קיימת חפיפה רבה, ולכן אין להשתמש בה במקום בדיקה נוירולוגית.

מתי פריצת דיסק צווארי דורשת בירור דחוף?

אחת הטעויות היא להחליט על חומרת המצב לפי עוצמת הכאב. כאב חזק אינו בהכרח סימן לפגיעה קשה, ולעומת זאת פגיעה בחוט השדרה יכולה להתחיל בתסמינים מתונים יחסית.

סימני אזהרה נוירולוגיים

חולשה שמתקדמת במשך ימים או שבועות דורשת הערכה מוקדמת. אם המטופל מגלה שהוא מאבד בהדרגה כוח ביד, מפיל חפצים, מתקשה לבצע תנועות עדינות או שהחולשה מופיעה גם ברגליים, אין להסתפק בטיפול סימפטומטי.

סימנים המחשידים למיאלופתיה כוללים קושי בהליכה, תחושת כבדות ברגליים, ירידה בקואורדינציה של הידיים, קושי בכפתורים או בכתיבה, רפלקסים מוגברים ולעיתים תסמינים בשתי הידיים. הפרעה חדשה בשליטה על שתן או צואה נדירה יותר אך מדאיגה במיוחד (Fehlings et al., 2017).

במצבים אלה מניפולציה צווארית או ניסיון "לשחרר את הדיסק" אינם הצעד הראשון.

איך מאבחנים פריצת דיסק צווארי?

האבחון מתחיל בשיחה ולא ב־MRI. חשוב להבין:

• מתי הופיע הכאב, האם היה אירוע טראומטי, לאן הוא מקרין, האם קיימים נימול או חולשה ומה משתנה בתנועה, בעבודה או בשינה.
• יש לברר גם היסטוריה של מחלות נוירולוגיות, סרטן, זיהום, ניתוחים, חבלות וצוואר קודם. אצל ספורטאי חשוב להבין את סוג הענף, התפקיד, עומסי מגע, אימוני כוח וחזרה לאחר פציעות קודמות.

לאחר מכן מתבצעת בדיקה גופנית הכוללת:

• בחינה של טווחי התנועה והמערכת הנוירולוגית. בבדיקה נוירולוגית מעריכים כוח, תחושה ורפלקסים.
• מבחנים קליניים לזיהוי לחץ עצבי.

שילוב הממצאים מסייע להבחין בין רדיקולופתיה לבין בעיות אחרות כמו תסמונת התעלה הקרפלית, לכידה של העצב האולנרי, פגיעה בכתף או נוירופתיה פריפרית (Iyer & Kim, 2016).

מבחנים קליניים לרדיקולופתיה צווארית

ניתן להשתמש במבחנים כמו Spurling, Distraction Test ומבחנים נוירודינמיים של הגפה העליונה. מבחן חיובי או שלילי אחד אינו קובע את האבחנה. הערך שלהם עולה כאשר משתמשים במספר ממצאים יחד ובהקשר של התסמינים.

לדוגמה, הקלה בכאב כאשר מפחיתים עומס על שורש העצב באמצעות משיכה עדינה יכולה לתמוך באבחנה, אך אינה מוכיחה איזה דיסק הוא המקור. באופן דומה, כאב בזמן Spurling יכול להופיע גם במצבים אחרים. מטרת הבדיקה היא להגיע להסתברות קלינית סבירה ולזהות האם נדרש בירור נוסף, ולא "להוכיח" פריצת דיסק באמצעות פעולה אחת.

מתי צריך MRI בפריצת דיסק צווארי?

MRI הוא כלי ההדמיה המרכזי כאשר רוצים לראות את הדיסקים, שורשי העצבים, תעלת השדרה וחוט השדרה. עם זאת, אין צורך לבצע MRI לכל כאב צוואר חדש. בהיעדר סימני אזהרה או חסר נוירולוגי משמעותי, ניתן לעיתים להתחיל טיפול שמרני ולעקוב. MRI הופך רלוונטי יותר כאשר קיימת חולשה, חשד למיאלופתיה, תסמינים משמעותיים שאינם משתפרים, או כאשר מתכננים התערבות כמו זריקה או ניתוח (McDonald et al., 2019). חשוב להדגיש שהדמיה אינה מחליפה בדיקה. אדם יכול להציג מספר בלטים ופריצות דיסק ב־MRI, בעוד שהתסמינים בפועל מגיעים רק ממפלס אחד – או אף ממקור אחר לחלוטין.

האם צריך לבצע MRI חוזר כדי לבדוק אם הדיסק "חזר למקום"?

בדרך כלל לא. המטרה המרכזית של הטיפול היא שיפור קליני: פחות כאב, פחות נימול, שיפור כוח ותפקוד. אין צורך להוכיח באמצעות MRI שהדיסק נראה מושלם כדי להחליט שהטיפול הצליח. ממצאים מבניים יכולים להישאר גם כאשר המטופל מרגיש מצוין. לעיתים קיימת גם נסיגה ספונטנית של חומר דיסקלי, אך אין צורך לבסס את תוכנית הטיפול על ההנחה שהפריצה חייבת להיספג לחלוטין. MRI חוזר נשקל כאשר קיימת החמרה, הופעת סימנים חדשים, חוסר התאמה בין המהלך הצפוי לבין המציאות או כאשר התוצאה צפויה לשנות החלטה ניתוחית.

האם EMG יכול לעזור?

בדיקת EMG ובדיקות הולכה עצבית יכולות להיות שימושיות כאשר לא ברור האם מקור התסמינים בצוואר או בעצב פריפרי. לדוגמה, נימול באצבעות יכול לנבוע מרדיקולופתיה, אך גם מתסמונת התעלה הקרפלית או מלחץ על העצב האולנרי. EMG אינו נדרש לכל פריצת דיסק. הוא שימושי יותר כאשר התמונה הקלינית מורכבת, כאשר יש חולשה שאינה מוסברת היטב או כאשר רוצים להבדיל בין מספר מקורות אפשריים. גם תוצאת EMG צריכה להתפרש יחד עם ההיסטוריה, הבדיקה וההדמיה.

האם אפשר להחלים מפריצת דיסק צווארי ללא ניתוח?

במקרים רבים כן. לרדיקולופתיה צווארית יש לעיתים קרובות מהלך טבעי חיובי, במיוחד כאשר אין חולשה מתקדמת או מיאלופתיה. שיפור יכול להתרחש בעקבות ירידה בתהליך הדלקתי סביב שורש העצב, הסתגלות של מערכת העצבים, שינוי בעומסים ושיפור בתפקוד השרירים.

סקירה שיטתית מעודכנת של שיקום רב־מרכיבי ברדיקולופתיה צווארית מצאה שהראיות אינן אחידות באיכותן, אך טיפול שמרני נותר קו מרכזי עבור מטופלים מתאימים, במיוחד בשלבים שבהם אין אינדיקציה ברורה לניתוח (Mallard et al., 2022). חשוב להבין שטיפול שמרני אינו "לחכות ולא לעשות כלום". הוא דורש התאמת פעילות, תרגול, מעקב נוירולוגי ולעיתים שימוש במספר כלים כדי לאפשר למטופל לחזור לעבודה ולספורט.

פריצת דיסק צווארי: טיפול שמרני

הטיפול נבנה בהתאם לשלב ולחומרת התסמינים. אין פרוטוקול אחד שמתאים לכל מטופל.

שמירה על פעילות ומנוחה יחסית

בתקופה שבה הכאב חריף מאוד אפשר להפחית זמנית פעילויות שמחמירות משמעותית את ההקרנה. אצל אדם שעובד מעל הראש ניתן לשנות משימות, ואצל מתאמן כוח ניתן להפחית זמנית Overhead Press, Squat עם מוט על הגב או תרגילים שמגבירים את הכאב.

המטרה אינה להפסיק לנוע. מנוחה ממושכת יכולה לגרום לירידה בכוח, בסבולת ובביטחון בתנועה. כאשר ההליכה או פעילות אירובית אחרת אינן מחמירות את התסמינים, בדרך כלל ניתן להמשיך בהן. הדרך הנכונה היא להפחית את המינון של העומס הבעייתי, ולא להפוך את הצוואר לאזור שאסור להזיז.

טיפול תרופתי בפריצת דיסק צווארי

כאשר הכאב חריף, טיפול תרופתי יכול לעזור לאפשר שינה ותנועה. רופא עשוי להשתמש במשככי כאבים, תרופות נוגדות דלקת או תרופות אחרות לפי מאפייני הכאב והרקע הרפואי. אין תרופה שמחזירה דיסק בולט למקומו. מטרת התרופות היא להפחית את התסמינים בזמן שהמצב משתפר או בזמן שמבצעים שיקום.

השימוש ב־NSAIDs אינו מתאים לכל אדם, במיוחד בנוכחות מחלות כליה, כיבים, טיפול בנוגדי קרישה ומצבים רפואיים נוספים. לכן בחירת התרופה והמינון צריכה להיעשות בהתאם להנחיה רפואית ולא באמצעות המלצה כללית באינטרנט.

תרגילים לפריצת דיסק צווארי

תרגול הוא אחד המרכיבים המרכזיים בטיפול. אין "תרגיל שמכניס את הדיסק בחזרה", ואין תנועה אחת שמתאימה לכל פריצת דיסק. אצל חלק מהמטופלים תנועות מסוימות של הצוואר מפחיתות הקרנה מהיד ומרכזות את הכאב לכיוון הצוואר. אצל אחרים אותן תנועות מחמירות. לכן התרגילים נבחרים בהתאם לתגובה.

בשלבים שונים ניתן לעבוד על תנועה צווארית, סבולת השרירים העמוקים, כוח של הצוואר וחגורת הכתפיים, תפקוד השכמה וכוח כללי. מחקרים על טיפול פעיל ברדיקולופתיה מצביעים על כך שתרגול הוא רכיב חשוב במודל רב־מרכיבי, גם אם אין שיטת תרגול אחת שהוכחה כעליונה בכל המטופלים (Mallard et al., 2022; Kuligowski et al., 2021).

תרגול נוירודינמי – "החלקת העצב"

כאשר קיימת רדיקולופתיה, ניתן במקרים נבחרים להשתמש בתרגילים נוירודינמיים. המטרה אינה "למתוח עצב" בכוח, אלא לאפשר תנועה מבוקרת של מערכת העצבים ביחס לרקמות שסביבה. תרגיל אגרסיבי שמגביר נימול והקרנה למשך שעות אינו בהכרח מועיל. מתחילים בדרך כלל בתנועה בעלת מינון נמוך ומתקדמים לפי תגובת המטופל. מחקרים המשלבים מוביליזציה עצבית עם משיכה או תרגול מצביעים על אפשרות לשיפור בכאב ובתפקוד אצל מטופלים מתאימים, אך הגישה צריכה להיות מותאמת ולא אוטומטית (Savva et al., 2021).

מתיחה צווארית – Cervical Traction

מתיחה צווארית מפעילה כוח עדין שמטרתו להפחית זמנית את העומס על חלק מהמבנים בצוואר. ניתן לבצע אותה באופן ידני או באמצעות מכשיר. סקירה שיטתית ומטה־אנליזה מצאה שהוספת מתיחה לטיפול פיזיקלי עשויה להפחית כאב ברדיקולופתיה צווארית, אף שהתועלת בתפקוד ובמוגבלות אינה אחידה בכל המחקרים (Romeo et al., 2018).

גם מחקרים קליניים אחרים מצאו שקבוצות מסוימות עשויות להפיק תועלת ממשיכה כחלק מתוכנית שכוללת תרגול (Fritz et al., 2014). אין משמעות הדבר שכל פריצת דיסק צריכה "דקומפרסיה" קבועה או סדרה ארוכה של טיפולי משיכה. אם אין שינוי משמעותי בתסמינים או בתפקוד, אין הצדקה להמשיך טיפול פסיבי ללא הגבלה.

טיפול ידני בפריצת דיסק צווארי

טיפול ידני יכול לכלול מוביליזציה של הצוואר, עמוד השדרה החזי, מפרקי הכתף והרקמות הרכות. אצל חלק מהמטופלים הוא מפחית כאב ומאפשר לנוע או לתרגל בצורה נוחה יותר. סקירה שיטתית של Manual Therapy ברדיקולופתיה צווארית מצאה שתוכניות המשלבות טיפול ידני עם תרגול ומתיחה יכולות לשפר כאב ותפקוד, אך המחקרים שונים מאוד מבחינת הטכניקות והאוכלוסיות, ולכן קשה לקבוע שטכניקה אחת היא עדיפה (Kuligowski et al., 2021).

מחקר אקראי נוסף מצא שהנעה (Mobilization) יחד עם תרגול שיפרו מדדי כאב ותפקוד אצל אנשים עם רדיקולופתיה צווארית כרונית (Alshami & Bamhair, 2021). המסקנה המעשית היא שטיפול ידני יכול להיות חלק מהשיקום, אך אינו מחליף את הצורך בתרגול ובהתקדמות לעבר תפקוד עצמאי.

כירופרקטיקה בפריצת דיסק צווארי – מה יכול להיות התפקיד?

כירופרקטיקה המתמחה בטיפול בכאב, פציעות ספורט ושיקום יכולה להיות רלוונטית במיוחד בשלבים השמרניים. התפקיד מתחיל בסינון ולא בטיפול. כירופרקט צריך לבדוק האם התסמינים מתאימים לרדיקולופתיה, האם יש חולשה, האם הרפלקסים השתנו והאם מופיעים סימנים של חוט השדרה. חשוב גם לבדוק את הכתף, המרפק והעצבים הפריפריים, משום שתסמינים בגפה העליונה אינם תמיד מגיעים מהצוואר.

כאשר המצב מתאים לטיפול שמרני, ניתן לשלב מוביליזציה, משיכה לפי הצורך, תרגילי צוואר ושכמות, טיפול ברקמות רכות, ניהול עומסים וחזרה הדרגתית לעבודה ולספורט. הגישה הכירופרקטית השיקומית אינה מבוססת על הטענה שהחוליה "יצאה מהמקום". פריצת דיסק היא אינה תזוזה של חוליה שניתן לתקן באמצעות קליק.

האם מניפולציה צווארית מתאימה לפריצת דיסק?

מניפולציה מהירה מסוג HVLA היא רק אחד מכלי הטיפול האפשריים והיא אינה הכרחית. הראיות לגבי טיפול ידני ברדיקולופתיה תומכות בעיקר בגישה רב־מרכיבית, והמחקר אינו מוכיח שמניפולציה צווארית מהירה עדיפה על מוביליזציה, תרגול או שילוב טיפולים (Kuligowski et al., 2021; Mallard et al., 2022).

במטופל עם חסר נוירולוגי מתקדם, חשד למיאלופתיה, לחץ משמעותי על חוט השדרה, טראומה שלא הוערכה או פתולוגיה אחרת שאינה ברורה – מניפולציה אינה הצעד הנכון. גם כאשר אין התוויית נגד ברורה, המטופל אינו חייב לקבל מניפולציה. ניתן לבצע טיפול כירופרקטי באמצעות מוביליזציה, מתיחה, תרגול וטיפול באזורים סמוכים. בכירופרקטיקה המתמקדת בשיקום, השאלה החשובה אינה אם התקבל "קנאק", אלא האם הכאב יורד, הכוח משתפר והמטופל מתקדם לעבר התפקוד הרצוי.

טיפול באזור בית החזה והכתף

חלק מהמטופלים עם רדיקולופתיה צווארית מפתחים נוקשות בבית החזה, כאבים בשכמה ושינוי באופן שבו הם משתמשים בכתף. טיפול באזורים אלה אינו "מתקן את הדיסק", אך יכול לעזור לשיפור התנועה וליכולת לבצע שיקום.

ניתן לשלב מוביליזציה של בית החזה, תרגילי חתירה, עבודה על שרירי הטרפז, שריר המסור הקדמי, והשרוול המסובב, בהתאם לממצאי הבדיקה. אצל ספורטאי חשוב במיוחד שלא להתמקד בצוואר בלבד. שחיין, רוכב אופניים, מתאמן כוח ושחקן רוגבי זקוקים ליכולות שונות לחלוטין, ולכן גם השיקום צריך להשתנות בהתאם לענף.

זריקה אפידורלית לפריצת דיסק צווארי

כאשר כאב רדיקולרי משמעותי אינו משתפר במידה מספקת ומקשה על תנועה, שינה ושיקום, ניתן לשקול הזרקת סטרואידים אפידורלית צווארית. המטרה היא להכניס תרופה נוגדת דלקת לאזור שבו שורש העצב מגורה. הזריקה אינה מסירה את פריצת הדיסק ואינה מתקנת את המבנה, אך אצל חלק מהמטופלים היא יכולה להפחית כאב לתקופה שמאפשרת להתקדם בשיקום.

סקירה שיטתית ומטה־אנליזה של זריקות טרנספורמינליות צוואריות מצאה שיפור בכאב אצל חלק מהמטופלים עם כאב רדיקולרי, אך איכות הראיות והנתונים על בטיחות מחייבים בחירת מטופלים וטכניקה מדויקת (Conger et al., 2020).

מתי שוקלים ניתוח לפריצת דיסק צווארי?

ניתוח אינו נדרש לכל פריצת דיסק. הסיבות המרכזיות לשקול התערבות הן חסר נוירולוגי משמעותי או מתקדם, מיאלופתיה, לחץ משמעותי על חוט השדרה או כאב רדיקולרי קשה ומתמשך שאינו מגיב למסלול שמרני מתאים. אדם שסובל מכאב במשך שבועיים בלבד אך כוחו תקין אינו נמצא באותה קטגוריה כמו אדם שמאבד בהדרגה כוח בטרייספס או מפתח קושי בהליכה.

גם השפעת המצב על איכות החיים חשובה. כאב חמור שמונע שינה, עבודה ותפקוד למרות טיפול מתאים יכול להצדיק דיון ניתוחי גם ללא שיתוק. מחקרים אקראיים המשווים ניתוח עם טיפול שמרני מצביעים על כך שניתוח יכול לספק שיפור מהיר יותר אצל חלק מהמטופלים, בעוד שבטווח ארוך יותר גם קבוצות הטיפול הלא־ניתוחי משיגות שיפור משמעותי (Engquist et al., 2013; Engquist et al., 2017).

ניתוח ACDF – כריתת דיסק וקיבוע

הליך קדמי להסרה חלקית של דיסק צווארי ואיחוי צווארי (Anterior Cervical Discectomy and Fusion – ACDF), הוא אחד הניתוחים השכיחים ביותר לטיפול ברדיקולופתיה צווארית. המנתח ניגש לעמוד השדרה מהחלק הקדמי של הצוואר, מסיר את הדיסק או חומר הדיסק שלוחץ על העצב, משחרר את המבנים העצביים ומבצע קיבוע של המפלס.

היתרון הוא דקומפרסיה ישירה ויציבה. הניתוח יכול להיות יעיל מאוד כאשר התסמינים והממצאים בהדמיה מתאימים היטב. החיסרון הוא אובדן תנועה במפלס המקובע וסיכונים הקשורים לכל ניתוח, לרבות זיהום, בעיות בליעה, אי־איחוי, פגיעה עצבית וסיבוכים נוספים. אצל רוב המטופלים המתאימים הסיכון הכולל נמוך יחסית, אך אין לראות ב־ACDF הליך "קטן" רק משום שהוא נפוץ.

החלפת דיסק צווארי – Cervical Disc Arthroplasty

ניתוח החלפת דיסק צווארי (Cervical Disc Arthroplasty – CDA), מסירה את הדיסק הבעייתי אך מחליפה אותו בשתל מלאכותי שמאפשר לשמר תנועה במפלס. הגישה מתאימה רק למטופלים מסוימים. גיל, מצב המפרקים האחוריים, מספר המפלסים, מבנה עמוד השדרה ואופי השינויים הניווניים משפיעים על ההתאמה.

מטה־אנליזה עדכנית של מחלה דו־מפלסית מצאה שבמטופלים שנבחרו לניתוח, CDA הציגה במספר מדדים תוצאות דומות או טובות יותר מ־ACDF, לרבות שיעורי הצלחה כוללים וניתוחים חוזרים, אך אין להסיק מכך שהיא עדיפה לכל פריצת דיסק או לכל גיל (Chen et al., 2024). הבחירה בין CDA לבין ACDF נעשית על ידי מנתח עמוד שדרה בהתאם לאנטומיה ולמטרות המטופל.

פורימינוטומיה צווארית בגישה אחורית ללא קיבוע

כאשר הלחץ על שורש העצב ממוקם בצד ואינו דורש טיפול מרכזי בחוט השדרה, ניתן במקרים נבחרים לבצע פורימינוטומיה צווארית בגישה אחורית (Posterior Cervical Foraminotomy). בגישה זו המנתח מגיע מאחור ומרחיב את הפתח שבו עובר העצב, ולעיתים מסיר חלק מחומר הדיסק. היתרון הוא האפשרות לשמר את הדיסק והתנועה במפלס בלי לבצע Fusion.

הטכניקה אינה מתאימה לכל סוג של פריצת דיסק. מיקום הפריצה, מספר המפלסים, יישור עמוד השדרה ורמת הלחץ משפיעים על ההתאמה. מחקר עדכני על רדיקולופתיה חד־צדדית במפלס אחד או שניים מצא שגם Foraminotomy וגם ACDF יכולים לספק תוצאות טובות במטופלים שנבחרו כראוי, אך מדובר בגישות שונות עם פרופיל סיכונים שונה (Hunter et al., 2025).

ניתוח מול טיפול שמרני – מה המחקר אומר?

השאלה אינה מי "מנצח" באופן מוחלט. ניתוח וטיפול שמרני משרתים אוכלוסיות שונות ולעיתים גם שלבים שונים של אותה בעיה. מחקר אקראי של Engquist ועמיתיו השווה ACDF בתוספת שיקום לבין שיקום בלבד. בשלב מוקדם יותר הייתה יתרון מסוים לקבוצה הניתוחית בחלק מהמדדים, אך שתי הקבוצות השתפרו לאורך הזמן (Engquist et al., 2013).

במעקב של חמש עד שמונה שנים נותרו הבדלים מסוימים לטובת הקבוצה שעברה ניתוח, אך גם מטופלים שטופלו באופן לא־ניתוחי הציגו שיפור משמעותי (Engquist et al., 2017). המשמעות המעשית היא שאין סיבה לחשוב שטיפול שמרני הוא "בזבוז זמן" אצל מטופל מתאים. מצד שני, אין הצדקה להמשיך טיפול שמרני ללא סוף כאשר קיימת חולשה מתקדמת או מגבלה חמורה שלא משתפרת.

שיקום לאחר ניתוח פריצת דיסק צווארי

ניתוח פותר את הלחץ המכני כאשר זו מטרתו, אבל אינו מחזיר באופן אוטומטי כוח, סבולת וביטחון בתנועה. אחרי הניתוח מתחיל תהליך שיקום. בשלב הראשון מתמקדים בהליכה, תנועה בטוחה והחלמה של הרקמות. בהמשך ניתן להוסיף תנועת כתפיים וצוואר לפי הנחיות המנתח, כוח כללי, חיזוק שכמות וגו ועבודה הדרגתית על הצוואר.

אצל ספורטאים השיקום צריך להתקדם לעבר הדרישות של הענף. מתאמן כוח יצטרך לחזור בהדרגה להרמות; רוכב אופניים יצטרך לשמור את הראש בתנוחה לאורך זמן; ספורטאי מגע יצטרך לקבל אישור ספציפי לגבי החזרה למגע. היעדר כאב ביום־יום אינו מספיק לצורך חזרה לספורט תחרותי.

פריצת דיסק צווארי אצל ספורטאים

בספורט, פריצת דיסק יכולה להתפתח בהדרגה או בעקבות טראומה. בענפי מגע יש חשיבות מיוחדת לשאלה האם קיימת היצרות תעלת השדרה, פגיעה בחוט השדרה או אירועים נוירולוגיים חולפים. מתאמן כוח עם רדיקולופתיה יציבה וחוזק תקין נמצא במצב שונה לחלוטין משחקן רוגבי שחווה חולשה בשתי הידיים לאחר התנגשות.

כירופרקט המתמחה בפציעות ספורט ושיקום יכול לסייע בהערכת העומסים, בדיקת כוח הגפה העליונה, תנועת הכתף והשכמה והחזרת תרגילים בהדרגה. אולם כאשר קיימים ממצאים המעידים על פגיעה בחוט השדרה, חזרה לספורט מגע היא החלטה רפואית הדורשת מומחה עמוד שדרה.

חזרה לחדר כושר עם פריצת דיסק צווארי

אין צורך לאסור אימוני כוח לצמיתות. ברוב המקרים ניתן לחזור לאימון לאחר שהכאב והסימנים הנוירולוגיים נמצאים במגמת שיפור. בתחילת הדרך ניתן להפחית תרגילים שמעלים את ההקרנה. לדוגמה, אםתרגיל  לחיצת כתפיים מעל הראש מחזיר נימול ליד, ניתן לבחור זמנית בלחיצת לנדמיין או בתרגילי לחיצה בזווית אחרת. אם סקוואט אחורי עם מוט מעורר כאב בגלל מיקום הצוואר, אפשר להשתמש בגובלט סקוואט, סקוואט עם מוט בטיחות או מכונה לתקופה מסוימת.

בהמשך, המטרה היא לא להימנע לעולם מהתנועה המקורית אלא לבנות מחדש סבולת וכוח. ההתקדמות נמדדת גם לפי היום שלאחר האימון. אם בכל אימון הנימול נמשך יותר זמן או החולשה עולה, העומס כנראה גבוה מדי.

האם יש תנוחת צוואר שאסור לבצע?

אין תנוחה אחת שאסורה לכל אדם עם פריצת דיסק. כיפוף, יישור וסיבוב הם חלק טבעי מתנועת הצוואר. בתקופה שבה שורש עצב רגיש, תנוחה מסוימת יכולה להחמיר זמנית את ההקרנה. ניתן להפחית את זמן החשיפה אליה ולאחר מכן להחזיר אותה בהדרגה.

מסרים שלפיהם "אסור להסתכל למטה", "אסור לסובב את הראש" או "הצוואר חייב להיות ישר תמיד" עלולים ליצור פחד מתנועה ולפגוע בשיקום. המטרה היא לבנות יכולת, לא לשמור את הצוואר במצב מוגן לנצח.

שינה עם פריצת דיסק צווארי

אין כרית אחת שמתאימה לכל פריצת דיסק. המטרה היא למצוא תנוחה שמאפשרת שינה ושאינה מעוררת הקרנה משמעותית ליד.חלק מהמטופלים מרגישים טוב יותר בשכיבה על הגב, אחרים על הצד. ניתן לשנות את גובה הכרית כדי שהצוואר יישאר בתנוחה נוחה, אך אין זווית אנטומית "מושלמת" שחייבים להשיג. שינה איכותית חשובה גם להתמודדות עם כאב. אם אדם קם עשרות פעמים בגלל התסמינים, כדאי להתייחס לכך כחלק מתוכנית הטיפול ולא רק למספר המעלות של הצוואר.

האם פריצת דיסק צווארי יכולה לחזור?

כן. אדם שסבל מאירוע אחד יכול לחוות אירוע נוסף בעתיד, אך הדבר אינו אומר שהצוואר "שביר". אין דרך להבטיח מניעה מוחלטת. ניתן להפחית סיכון תפקודי באמצעות חזרה הדרגתית לעומסים, אימוני כוח, שמירה על פעילות וטיפול מוקדם כאשר מופיעים תסמינים חדשים. בספורט כדאי במיוחד להימנע מקפיצה חדה בעומסים לאחר תקופה ממושכת ללא אימון. מערכת השריר־שלד זקוקה לזמן כדי להסתגל שוב.

האם כירופרקטיקה יכולה למנוע פריצת דיסק צווארי?

אין ראיות לכך שמניפולציות תקופתיות מונעות פריצות דיסק או מונעות שינויים ניווניים בדיסק. כירופרקטיקה שיקומית יכולה לתרום למניעה במובן אחר: לשפר כוח וסבולת, לעזור לאדם לנהל עומסי עבודה ואימון, לזהות סימנים נוירולוגיים מוקדם ולבנות חזרה הדרגתית לאחר פציעה.

אצל ספורטאים ניתן לעבוד גם על כוח צוואר, חגורת כתפיים וגו בהתאם לענף. בענפי מגע אפשר לשלב הכנה ספציפית לעומסים, אך אין תרגיל שמבטיח שהדיסק לעולם לא ייפגע. מניעה מבוססת על יכולת וניהול סיכון, לא על "יישור" תקופתי של החוליות.

טעויות נפוצות בטיפול בפריצת דיסק צווארי

"אם יש פריצה ב־MRI חייבים ניתוח"

לא. ניתוח נקבע לפי תסמינים, בדיקה נוירולוגית, ממצאי MRI והתגובה לטיפול – ולא לפי המילה "פריצה" בדו"ח.

"צריך להחזיר את הדיסק למקום"

אין טכניקה ידנית שמכניסה חומר דיסקלי בחזרה כמו מגירה. שיפור יכול להתרחש בלי שינוי מיידי במבנה.

"מניפולציה היא הטיפול העיקרי"

לא. בכירופרקטיקה שיקומית מניפולציה היא לכל היותר כלי אחד. תרגול, ניהול עומס ומעקב נוירולוגי חשובים יותר לטווח ארוך.

"אם יש נימול אסור להתאמן"

לא בהכרח. ניתן לעיתים להמשיך פעילות מותאמת. חולשה מתקדמת, לעומת זאת, היא סיבה לבדיקה מוקדמת.

"MRI חמור פירושו שהמצב חמור"

המשמעות של MRI נקבעת בהקשר. ממצא גדול ללא חסר נוירולוגי יכול לעיתים להיות מנוהל שמרנית, בעוד שממצא קטן יחסית במיקום רגיש יכול לגרום לתסמינים משמעותיים.

"ניתוח תמיד עדיף כי הוא פותר את הבעיה"

ניתוח יכול להיות יעיל מאוד כאשר קיימת אינדיקציה, אך הוא אינו נדרש לכל מטופל. טיפול שמרני מאפשר לרבים להשתפר ללא הסיכונים הכרוכים בניתוח.

שאלות נפוצות על פריצת דיסק צווארי

האם פריצת דיסק צווארי יכולה לעבור לבד?

כן. תסמינים רדיקולריים יכולים להשתפר באופן משמעותי ללא ניתוח. השיפור יכול לנבוע מירידה בדלקת, הסתגלות עצבית ושינוי בעומס, ולעיתים גם משינוי בגודל הפריצה.

כמה זמן לוקח להחלים?

אין זמן אחיד. חלק מהמטופלים משתפרים בתוך מספר שבועות, ואצל אחרים השיקום נמשך מספר חודשים. חשוב יותר לבדוק אם קיימת מגמת שיפור בכאב, בתחושה, בכוח ובתפקוד.

האם נימול באצבעות מסוכן?

נימול בלבד אינו בדרך כלל מצב חירום, אבל הוא מצדיק בדיקה כאשר הוא מתמשך. נימול שמלווה בחולשה, החמרה מהירה או תסמינים בשתי הידיים משמעותי יותר.

האם חולשה ביד יכולה להשתפר?

כן, במיוחד כאשר הלחץ על העצב אינו ממושך או חמור. חולשה מתקדמת, לעומת זאת, היא סיבה לא להמתין זמן רב ללא הערכה מתאימה.

האם מותר לעשות טיפול כירופרקטי?

במקרים של רדיקולופתיה יציבה ללא סימני מיאלופתיה ניתן לשקול טיפול כירופרקטי שמרני הכולל תרגול, מוביליזציה, טיפול ידני ומשיכה לפי הצורך. מניפולציה צווארית מהירה אינה הכרחית.

האם כירופרקט יכול לאבחן רדיקולופתיה?

כירופרקט בעל הכשרה מתאימה יכול לבצע בדיקה שריר־שלדית ונוירולוגית ולזהות תבנית של רדיקולופתיה. כאשר נדרש MRI, EMG, הערכה רפואית או התייעצות כירורגית עליו להפנות בהתאם.

האם משיכה באמת "פותחת את החוליות"?

הסבר כזה פשטני מדי. משיכה משנה זמנית את הכוחות והמכניקה באזור ויכולה להפחית כאב אצל חלק מהמטופלים. היא אינה יוצרת תיקון קבוע של מבנה החוליות (Romeo et al., 2018).

האם זריקה אפידורלית מונעת ניתוח?

אצל חלק מהאנשים היא עשויה לספק מספיק הקלה כדי להתקדם בשיקום ולהימנע מניתוח, אבל אין הבטחה לכך. היא מתאימה יותר למצבים נבחרים של כאב רדיקולרי משמעותי (Conger et al., 2020).

מתי אין טעם להמשיך טיפול שמרני?

כאשר קיימת חולשה מתקדמת, סימני מיאלופתיה או הידרדרות נוירולוגית, יש לעבור להערכה רפואית ולא להמשיך לנסות עוד מאותו טיפול. גם כאב קשה ומתמשך שאינו משתפר למרות תוכנית שיקום מתאימה מצדיק ייעוץ של מומחה עמוד שדרה.

האם אפשר לחזור לספורט לאחר ניתוח?

במקרים רבים כן, אך החזרה תלויה בסוג הניתוח, מספר המפלסים, מצב מערכת העצבים והדרישות של הענף. חזרה לספורט מגע דורשת הערכה שמרנית במיוחד.

סיכום: הטיפול בפריצת דיסק צווארי נקבע לפי האדם – לא לפי ה־MRI בלבד

פריצת דיסק צווארי אינה אבחנה שמחייבת אוטומטית ניתוח. אצל מטופלים רבים ללא חולשה מתקדמת וללא סימני מיאלופתיה ניתן להתחיל בטיפול שמרני ולצפות לשיפור משמעותי. המפתח הוא לזהות האם מדובר בכאב צוואר בלבד, ברדיקולופתיה של שורש עצב או בלחץ משמעותי על חוט השדרה (Iyer & Kim, 2016; Fehlings et al., 2017). MRI הוא כלי חשוב אך אינו עומד בפני עצמו. התאמה בין ההיסטוריה, חלוקת התסמינים, הכוח, התחושה, הרפלקסים וההדמיה היא שקובעת את המשמעות של הממצא (McDonald et al., 2019).

הטיפול השמרני יכול לכלול התאמת פעילות, תרופות לפי הצורך, תרגול, טיפול ידני ומשיכה. המחקר אינו מצביע על טכניקה אחת שמתאימה לכל רדיקולופתיה, ולכן הגישה היעילה יותר היא בדרך כלל רב־מרכיבית ומותאמת למטופל (Mallard et al., 2022; Kuligowski et al., 2021). כירופרקטיקה המתמחה בטיפול בכאב, פציעות ספורט ושיקום יכולה להשתלב במסלול הזה. הערך המרכזי אינו ב"פיצוח" הצוואר אלא באבחנה מבדלת, מעקב נוירולוגי, בניית כוח, ניהול עומסים וחזרה הדרגתית לתפקוד. טיפול ידני יכול לשמש כלי להפחתת תסמינים, אך אינו מחזיר את הדיסק למקום ואינו תחליף לשיקום פעיל. מתיחה צווארית יכולה להועיל לחלק מהמטופלים, במיוחד כאשר היא משולבת בתרגול, אך אינה פתרון אוניברסלי (Romeo et al., 2018).

זריקה אפידורלית היא אפשרות נוספת כאשר הכאב הרדיקולרי משמעותי ומפריע להתקדמות, והיא צריכה להתבצע במסגרת רפואית מתאימה ולא כטיפול שגרתי לכל פריצה (Conger et al., 2020). ניתוח נשקל כאשר היחס בין תועלת לסיכון משתנה לטובת התערבות. חולשה מתקדמת, מיאלופתיה, לחץ משמעותי על חוט השדרה או כאב ומגבלה שאינם מגיבים לטיפול שמרני מתאים הם בין המצבים המרכזיים שבהם יש מקום להתייעצות כירורגית (Chen et al., 2024; Hunter et al., 2025).

הבחירה הנכונה אינה בין "טיפול טבעי" לבין "ניתוח", אלא בין האפשרויות המתאימות לשלב ולחומרת המחלה. אצל מטופל עם כוח תקין ותסמינים שמשתפרים, שיקום שמרני הוא לעיתים הבחירה המתבקשת. אצל מטופל שמאבד כוח או מפתח סימני פגיעה בחוט השדרה, הפניה מוקדמת היא חלק מטיפול אחראי. המטרה הסופית אינה לגרום ל־MRI להיראות מושלם. המטרה היא להחזיר כוח, תחושה, תנועה וביטחון, ולאפשר למטופל לחזור לעבודה, לאימונים ולחיים תוך שמירה על בטיחות מערכת העצבים.

מכתב תודה על טיפול בפריצת דיסק צווארי. 

References:

Alshami, A. M., & Bamhair, D. A. (2021). Effect of manual therapy with exercise in patients with chronic cervical radiculopathy: A randomized clinical trial. Trials, 22, 716. https://doi.org/10.1186/s13063-021-05690-y

Bussières, A. E., Stewart, G., Al-Zoubi, F., Decina, P. A., Descarreaux, M., Hayden, J. A., Hendrickson, B., Hincapié, C. A., Pagé, I., Passmore, S. R., Srbely, J. Z., Stupar, M., Weisberg, J., & Ornelas, J. (2016). The treatment of neck pain-associated disorders and whiplash-associated disorders: A clinical practice guideline. Journal of Manipulative and Physiological Therapeutics, 39(8), 523-564.e27. https://doi.org/10.1016/j.jmpt.2016.08.007

Chen, C. M., Yang, J. J., & Wu, C. C. (2024). Cervical disc arthroplasty (CDA) versus anterior cervical discectomy and fusion (ACDF) for two-level cervical disc degenerative disease: An updated systematic review and meta-analysis. Journal of Clinical Medicine, 13(11), 3203. https://doi.org/10.3390/jcm13113203

Conger, A., Cushman, D. M., Speckman, R. A., Burnham, T., Teramoto, M., & McCormick, Z. L. (2020). The effectiveness of fluoroscopically guided cervical transforaminal epidural steroid injection for the treatment of radicular pain: A systematic review and meta-analysis. Pain Medicine, 21(1), 41-54. https://doi.org/10.1093/pm/pnz127

Engquist, M., Löfgren, H., Öberg, B., Holtz, A., Peolsson, A., Söderlund, A., Vavruch, L., & Lind, B. (2013). Surgery versus nonsurgical treatment of cervical radiculopathy: A prospective, randomized study comparing surgery plus physiotherapy with physiotherapy alone with a 2-year follow-up. Spine, 38(20), 1715-1722. https://doi.org/10.1097/BRS.0b013e31829ff095

Engquist, M., Löfgren, H., Öberg, B., Holtz, A., Peolsson, A., Söderlund, A., Vavruch, L., & Lind, B. (2017). A 5- to 8-year randomized study on the treatment of cervical radiculopathy: Anterior cervical decompression and fusion plus physiotherapy versus physiotherapy alone. Journal of Neurosurgery: Spine, 26(1), 19-27. https://doi.org/10.3171/2016.6.SPINE151427

Fehlings, M. G., Tetreault, L. A., Riew, K. D., Middleton, J. W., & Wang, J. C. (2017). A clinical practice guideline for the management of degenerative cervical myelopathy: Introduction, rationale, and scope. Global Spine Journal, 7(3 Suppl), 21S-27S. https://doi.org/10.1177/2192568217703088

Fritz, J. M., Thackeray, A., Brennan, G. P., & Childs, J. D. (2014). Exercise only, exercise with mechanical traction, or exercise with over-door traction for patients with cervical radiculopathy, with or without consideration of status on a previously described subgrouping rule: A randomized clinical trial. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 44(2), 45-57. https://doi.org/10.2519/jospt.2014.5065

Hunter, J., Ramirez, G., Thirukumaran, C., & Rubery, P. (2025). Safety and efficacy of cervical foraminotomy versus anterior cervical discectomy and fusion for 1-2 level radiculopathy. Surgical Neurology International, 16, 77. https://doi.org/10.25259/SNI_1017_2024

Iyer, S., & Kim, H. J. (2016). Cervical radiculopathy. Current Reviews in Musculoskeletal Medicine, 9(3), 272-280. https://doi.org/10.1007/s12178-016-9349-4

Kuligowski, T., Skrzek, A., & Cieślik, B. (2021). Manual therapy in cervical and lumbar radiculopathy: A systematic review of the literature. International Journal of Environmental Research and Public Health, 18(11), 6176. https://doi.org/10.3390/ijerph18116176

Mallard, F., Wong, J. J., Lemeunier, N., & Côté, P. (2022). Effectiveness of multimodal rehabilitation interventions for management of cervical radiculopathy in adults: An updated systematic review from the Ontario Protocol for Traffic Injury Management (OPTIMA) Collaboration. Journal of Rehabilitation Medicine, 54, jrm00318. https://doi.org/10.2340/jrm.v54.2799

McDonald, M. A., Kirsch, C. F. E., Amin, B. Y., Aulino, J. M., Bell, A. M., Cassidy, R. C., Chakraborty, S., Choudhri, A. F., Gemme, S., Lee, R. K., Luttrull, M. D., Metter, D. F., Moritani, T., Reitman, C. A., Shah, L. M., Sharma, A., Shih, R. Y., Snyder, L. A., Symko, S. C., Thiele, R. G., & Bykowski, J. (2019). ACR Appropriateness Criteria® cervical neck pain or cervical radiculopathy. Journal of the American College of Radiology, 16(5S), S57-S76. https://doi.org/10.1016/j.jacr.2019.02.023

Romeo, A., Vanti, C., Boldrini, V., Ruggeri, M., Guccione, A. A., Pillastrini, P., & Bertozzi, L. (2018). Cervical radiculopathy: Effectiveness of adding traction to physical therapy – A systematic review and meta-analysis of randomized controlled trials. Physical Therapy, 98(4), 231-242. https://doi.org/10.1093/ptj/pzy001

Savva, C., Korakakis, V., Efstathiou, M., & Karagiannis, C. (2021). Cervical traction combined with neural mobilization for patients with cervical radiculopathy: A randomized controlled trial. Journal of Bodywork and Movement Therapies, 26, 279-289. https://doi.org/10.1016/j.jbmt.2020.08.019

Young, I. A., Michener, L. A., Cleland, J. A., Aguilera, A. J., & Snyder, A. R. (2009). Manual therapy, exercise, and traction for patients with cervical radiculopathy: A randomized clinical trial. Physical Therapy, 89(7), 632-642. https://doi.org/10.2522/ptj.20080283