אבחון הפרעות במפרק הלסת יאתר את מקור הכאב ועשוי לאפשר טיפול יעיל ומניעת נזקים בלתי הפיכים. כאב במפרק הלסת (TMJ) הוא מצב שכיח המשפיע על מפרק הלסת והשרירים הסובבים אותו. זה יכול לגרום לתסמינים כגון כאבי לסת, נעילת הלסת, קושי לפתוח או לסגור את הפה, כאבי ראש, כאבי אוזניים וכאבי פנים. בתהליך האבחון חשוב להתייחס לאנטומיה והביומכניקה של המפרק הזה ובעיקר לשרירים, למיניסקוס, לסחוסים ועוד. תהליך אבחוני שמתבסס על האנטומיה של מפרק הלסת עשוי להועיל בזיהוי מדויק יותר ואינו מאפשר להתעלם מנזק אפשרי לרקמה עלומה.
כאבים בלסת יכולים גם להיות מוקרנים מרקמות מרוחקות. יש על כן צורך להעריך האם רקמה בעלת יכולת להשליך כאב ללסת אכן נפגעה. כך למשל כאבים שמקורם דלקת באוזניים, כאבים שמקורם בשיניים או כאבי פנים עלולים גם להשליך כאב אל מפרק הלסת. אבחון נכון של ההפרעה יאפשר להגיש עזרה ראשונה ובמקרה הצורך גם טיפול מתאים.
1) אבחון הפרעות במפרק הלסת – רקע
הפרעות במפרק הלסת, או TMDs, אינן מחלה אחת אלא קבוצה של מצבים הכוללים כאב והפרעה תפקודית בשרירי הלעיסה, במפרק הטמפורומנדיבולרי עצמו, או בשילוב ביניהם. במשך שנים רבות האבחון נשען בעיקר על הסגר, על “קליקים” ועל צילומים, אך הגישה העדכנית רואה ב־TMD תסמונת רב־ממדית: מקומית, עצבית, תפקודית ופסיכו־סוציאלית גם יחד. לכן אבחון טוב איננו מסתפק בשאלה אם יש רעש במפרק, אלא בודק מהו סוג הכאב, מה מפעיל אותו, האם הוא משוחזר בבדיקה, האם קיימים כאבי ראש או כאבי צוואר נלווים, ומהו העומס ההתנהגותי והרגשי שמסביבו (List & Jensen, 2017; Li & Leung, 2021; Kapos et al., 2020).
2) שכיחות והיקף הבעיה
השכיחות של TMD תלויה מאוד באופן שבו מודדים אותה. מטא־אנליזה גלובלית עדכנית מ־2025, שהתבססה על מחקרים עם RDC/TMD או DC/TMD, העריכה שכ־29.5% מהאוכלוסייה חווים צורה כלשהי של TMD. באותה עבודה נמצאה שכיחות גבוהה יותר בנשים מאשר בגברים, 36.7% לעומת 26.7%, וכן שכיחות גבוהה גם בגילים צעירים יותר. לצד זאת, סקירות קודמות ציינו מספרים שמרניים יותר, כגון עד 15% במבוגרים וכ־7% במתבגרים סימפטומטיים, מה שממחיש עד כמה ההגדרה האבחנתית משפיעה על הנתונים (Alqutaibi et al., 2025; List & Jensen, 2017).
המשמעות הקלינית של הנתונים האלה היא שאבחון מדויק של הפרעות במפרק הלסת איננו נושא שולי ברפואת שיניים או ברפואת כאב. מדובר בתלונה שכיחה, ולעיתים קרובות היא חופפת להפרעות כולל כאבי ראש, כאבי צוואר, הפרעות שינה, טנטון, תחושת לחץ באוזן או קושי בלעיסה. לכן מטופלים מגיעים לא רק לרופאי שיניים, אלא גם לנוירולוגים, לרופאי משפחה, לפיזיותרפיסטים, לאורתופדים ולמטפלים ידניים. בדיוק משום כך חשוב שתהליך האבחון יהיה מובנה, שיטתי ומבוסס קריטריונים, ולא אינטואיטיבי בלבד (Kapos et al., 2020; Li & Leung, 2021).
3) מה נכלל תחת “הפרעות במפרק הלסת”?
המונח TMD כולל אבחנות שונות מאוד זו מזו. חלקן הן הפרעות כאב שריריות, כגון מיאלגיה של שרירי הלעיסה; חלקן מפרקיות, כגון ארתרלגיה של המפרק; חלקן קשורות להפרעות בדיסק התוך־מפרקי, עם או בלי הגבלת פתיחה; ואחרות מתארות שינויים ניווניים או תפקודיים כמו דלקת, תת־פריקה או תנועה חריגה. לכן האבחון חייב להתחיל מהבנה שאין “מפרק לסת אחד חולה”, אלא משפחה של מצבים שלכל אחד מהם דפוס קליני, משמעות טיפולית ופרוגנוזה שונים (Schiffman et al., 2014; Schiffman & Ohrbach, 2016; Li & Leung, 2021).
הטעות האבחנתית הנפוצה ביותר היא לייחס כל כאב פרה־אוריקולרי ל“TMJ”, כאילו מדובר באבחנה מספקת. בפועל, קליק בפתיחה איננו בהכרח מחלה, שינויי הדמיה אינם בהכרח מקור הכאב, ולעומת זאת מטופל עם כאב משמעותי יכול להציג מפרק שנראה כמעט תקין בצילום. לכן האבחון המודרני מנסה לחבר בין הסיפור הקליני, הבדיקה, הדמיה בעת הצורך והערכה פסיכו־סוציאלית, במקום להסתמך על ממצא אחד בלבד (List & Jensen, 2017; Sang et al., 2024).
4) DC/TMD: מסגרת האבחון המרכזית כיום
המסגרת המקובלת ביותר כיום לאבחון TMD היא DC/TMD. המערכת הזאת נבנתה כדי לאפשר אבחון קליני ומחקרי עקבי, והיא מחלקת את ההערכה לשני צירים. ציר I עוסק באבחנה הגופנית: כאב שרירי, כאב מפרקי, הפרעות דיסק, מחלה ניוונית, תת־פריקה ועוד. ציר II עוסק בהיבטים הפסיכו־סוציאליים: כאב כרוני, נכות תפקודית, דיכאון, חרדה, סומטיזציה, הרגלים אוראליים ואיכות חיים. היתרון הגדול של השיטה הוא היכולת לחבר בין אבחנה פיזית מדויקת לבין ההקשר הרחב שבתוכו הכאב פועל (Schiffman et al., 2014; Schiffman & Ohrbach, 2016).
אחת התרומות החשובות של DC/TMD היא המעבר מאבחון “מכני” בלבד לאבחון ביופסיכוסוציאלי. כלומר, גם כאשר יש הפרעה מפרקית ברורה, עדיין בודקים אם קיימים דיכאון, עומס כרוני, פחד מתנועה, כאב נרחב, הפרעת שינה או כאבי ראש משניים. זאת אינה תוספת תיאורטית, אלא רכיב אבחוני חשוב, משום שהגורמים הללו משפיעים על חומרת התסמינים, על סיכויי הכרוניות ועל בחירת הטיפול. זו גם הסיבה ש־DC/TMD הפך לשפה המשותפת המרכזית במחקר ובמרפאות ייעודיות (Schiffman & Ohrbach, 2016; Manfredini et al., 2010).
5) מהו תפקיד ההיסטוריה הקלינית?
במקרים רבים, ההיסטוריה הקלינית היא השלב החשוב ביותר באבחון. יש לברר היכן הכאב ממוקם, האם הוא חד־צדדי או דו־צדדי, האם הוא מקרין לרקה, לאוזן, ללחי או לצוואר, מתי הוא מופיע, ומה מחמיר אותו. כאב שמוחמר בלעיסה, בדיבור ממושך, בפיהוק, בפתיחת פה רחבה או בהידוק שיניים מכוון למקור לעיסתי־לסתי. לעומת זאת, כאב שאינו מושפע כלל מתפקוד הלסת מחייב חשיבה רחבה יותר. שאלות על נעילות, רעשים, עייפות בשרירי הלעיסה, ברוקסיזם, טראומה, טיפולי שיניים אחרונים ואיכות שינה הן חלק בלתי נפרד מן הבירור (Kapos et al., 2020; Li & Leung, 2021; Schiffman & Ohrbach, 2016). (PubMed)
אנמנזה טובה צריכה לכלול גם את ממד הזמן והתפקוד. האם מדובר בכאב התקפי או כרוני? האם יש ימים חופשיים מכאב? האם הכאב משפיע על אכילה, שינה, לימודים, עבודה או פעילות חברתית? האם יש הימנעות ממזונות קשים, פחד מפתיחת פה, או שינוי בהרגלי לעיסה? שאלות כאלה עוזרות להבדיל בין רעש מפרקי כמעט מקרי לבין הפרעה תפקודית אמיתית הדורשת התייחסות. הן גם חשובות לזיהוי מטופלים עם סיכון גבוה לכרוניות (Manfredini et al., 2010; Ferrillo et al., 2022).
6) הקשר לכאבי ראש ותסמינים נלווים
אבחון TMD חייב לכלול שאלות על כאבי ראש, במיוחד כאב רקתי, תחושת לחץ ליד האוזן, כאב שמתעורר עם לעיסה או רגישות ברקה. כאב ראש שמיוחס ל־TMD מוגדר כאשר הכאב ממוקם בדרך כלל באזור הרקה או הפנים, ויש קשר ברור בינו לבין תנועות לסת, עומס לעיסתי או שחזור של “הכאב המוכר” בבדיקה של שרירי הלעיסה או המפרק. בחלק מהמטופלים קיימת חפיפה עם מיגרנה או כאב ראש תעוקתי, ולכן האבחון מחייב זהירות ולא בחירה בינארית של “או TMD או כאב ראש נוירולוגי” (Reiter et al., 2021; Schiffman & Ohrbach, 2016).
במחקר של Reiter ועמיתיו נמצא כי מטופלים עם headache attributed to TMD נוטים להציג פרופיל Axis I ו־Axis II בולט יותר, כולל מעורבות כאב משמעותית וחשד לרגישות־יתר מרכזית. לכן, כאשר המטופל מתאר כאב ראש כרוני יחד עם כאב לסתי, אבחון טוב לא מסתפק בבדיקה של המפרק עצמו, אלא בודק גם את הפרופיל הכאבי הרחב יותר. זו נקודה חשובה במיוחד במטופלים שכבר עברו בירורים נוירולוגיים או טיפולים חלקיים ללא מענה מספק (Reiter et al., 2021; Ferrillo et al., 2022).
7) הבדיקה הקלינית: עקרונות כלליים
הבדיקה הקלינית מתחילה בהתבוננות. בודקים סימטריה, דפוס דיבור, הימנעות מתנועה, פתיחת פה ספונטנית ומנח הלסת במנוחה. לאחר מכן מודדים פתיחה פעילה, פתיחה מקסימלית, תנועות צד ופרוטרוזיה, ומעריכים האם יש סטייה במסלול, הגבלה, כאב בסוף טווח או תחושת “סוף טווח” קשיח לעומת שרירי. בודקים גם אם המטופל חושש מהתנועה או עוצר מוקדם בגלל כאב. מטרת הבדיקה איננה רק למצוא מגבלה, אלא להבין איזה מנגנון מייצר אותה: כאב, נעילה דיסקלית, guarding שרירי או שינוי מפרקי (Schiffman & Ohrbach, 2016; Li & Leung, 2021). (PubMed)
השלב הבא הוא מישוש של שרירי הלעיסה והמפרק. כאן חשוב לא רק לזהות רגישות, אלא לבדוק אם המישוש משחזר את “הכאב המוכר” של המטופל. שחזור כזה, במיוחד בשרירי הטמפורליס והמסטר, תומך מאוד באבחנה של כאב שרירי או כאב ראש שמיוחס ל־TMD. יש הבדל משמעותי בין מטופל שאומר “כן, זה קצת רגיש” לבין מטופל שאומר “זה בדיוק הכאב שאני מרגיש ביומיום”. באבחון TMD, ההבחנה הזאת חשובה מאוד (Schiffman et al., 2014; Schiffman & Ohrbach, 2016).
8) אבחון כאב שרירי
כאשר הכאב משוחזר בשרירי הלעיסה, במיוחד במאסטר ובטמפורליס, והסיפור הקליני כולל עייפות לעיסה, כאב בוקר, הידוק שיניים, החמרה בסטרס ורגישות שרירית, האבחנה הסבירה היא TMD מיוגני. זהו אחד התת־סוגים השכיחים ביותר של TMD, והאבחון שלו הוא בראש ובראשונה קליני. במקרים כאלה צילום רגיל או אפילו MRI אינם בהכרח מוסיפים הרבה, אם אין חשד למעורבות מפרקית משמעותית. לכן אבחון נכון חוסך לעיתים הדמיה מיותרת וממקד את ההתערבות במקום הנכון (Li & Leung, 2021; List & Jensen, 2017).
9) אבחון כאב מפרקי
כאשר הכאב ממוקם פרה־אוריקולרית, מוחמר בלחץ ישיר על המפרק, בפתיחה, בסגירה או בתנועות סיבוביות, וקשור יותר לתנועת המפרק מאשר למישוש השרירים, החשד עובר לארתרלגיה של המפרק. כאן חשוב לשאול האם מדובר בכאב בלבד, או שיש גם קליקים, קרפיטציות, נעילה, ירידה בפתיחה או היסטוריה של טראומה. הקרפיטציות מעלות חשד למחלה ניוונית; קליק חד בפתיחה או בסגירה מכוון לעיתים לדיסק עם רדוקציה; ואילו פתיחה מוגבלת משמעותית עם כאב או בלי כאב מעלה חשד לדיסק ללא רדוקציה או לבעיה מכנית אחרת (Schiffman et al., 2014; Kapos et al., 2020).
10) הפרעות דיסק ותנועה
אבחון של הפרעות דיסק מבוסס קודם כול על הסיפור הקליני והבדיקה. דיסק עם רדוקציה מתבטא לעיתים קרובות בקליק אופייני בפתיחה או בסגירה, ולעיתים בלי כאב כלל. דיסק ללא רדוקציה עשוי להופיע עם “נעילה”, קושי לפתוח את הפה וסטייה של הלסת. עם זאת, האבחון איננו יכול להישען על רעש בלבד, משום שלא כל קליק מעיד על בעיה קלינית משמעותית, ולא כל הפרעת דיסק כואבת. זו בדיוק אחת הסיבות לכך שהדמיה שמורה למצבים שבהם יש צורך בבהירות נוספת, ולא כבדיקת סקר לכל רעש מפרקי (Schiffman & Ohrbach, 2016; Li & Leung, 2021).
11) ציר II: פסיכולוגיה, שינה והרגלים
אחד ההבדלים החשובים בין אבחון מיושן לאבחון מודרני הוא המקום שניתן לציר II. מטופלים עם TMD כואב סובלים לעיתים קרובות גם מדיכאון, חרדה, סומטיזציה, כאב כרוני, הפרעות שינה והרגלים אוראליים כמו הידוק שיניים, לעיסה חד־צדדית או נשיכת שפתיים. במחקר רב־מרכזי גדול של Manfredini ועמיתיו נמצאו שיעורים משמעותיים של נכות כאב, דיכאון וסומטיזציה בקרב מטופלי TMD. לכן אבחון של TMD בלי הערכה פסיכו־סוציאלית הוא אבחון חלקי בלבד (Manfredini et al., 2010; Schiffman et al., 2014).
הספרות החדשה מחזקת עוד יותר את הצורך הזה. סקירה מקיפה של Ferrillo ועמיתיו הצביעה על תרומת הרגישות־היתר המרכזית וההקשרים הרחבים של כאב מתמשך ב־TMD. מבחינה אבחונית, המשמעות היא שכאשר הכאב מפושט יותר, מלווה בכאבי גוף נוספים, בעייפות, בהפרעת שינה או בתגובה רגשית גבוהה, צריך לחשוב גם על מנגנונים של central sensitization. זה אינו מבטל את המפרק או את השריר, אלא מסביר מדוע התמונה לעיתים קשה יותר מן הממצא המקומי (Ferrillo et al., 2022; Reiter et al., 2021).
12) מתי צריך הדמיה?
הדמיה איננה שלב חובה בכל אבחון TMD. ברוב המקרים, במיוחד בכאב שרירי או בכאב מפרקי פשוט ללא דגלים אדומים, האבחון הוא קליני. הדמיה נשקלת כאשר יש חשד לפתולוגיה מפרקית משמעותית, טראומה, נעילה מתמשכת, חשד למחלה ניוונית, אסימטריה, החמרה לא מוסברת, תכנון ניתוח, או פער גדול בין הסיפור הקליני לבין הממצאים בבדיקה. גישה זו חשובה גם רפואית וגם כלכלית, משום שהדמיה מיותרת עלולה להוביל לאבחון־יתר של ממצאים שאינם מקור התסמינים (Kapos et al., 2020; Li & Leung, 2021).
א. MRI: הבדיקה העיקרית לרקמות רכות
MRI נחשב לבדיקה החשובה ביותר כאשר רוצים להעריך דיסק מפרקי, נוזל מפרקי, מח עצם ושינויים ברקמות רכות. עם זאת, MRI איננו “אמת מוחלטת” בפני עצמה. סקירה שיטתית מ־2024 הראתה קשר מובהק בין כאב מפרקי וקולות מפרקיים לבין חלק מממצאי ה־MRI, בעיקר דיסק דיסלוקציה, אך הדגישה גם שהקשרים עם תפליט ושינויים ניווניים מורכבים יותר. במילים אחרות, MRI יכול לתרום הרבה כאשר השאלה הקלינית מוגדרת היטב, אבל אינו מחליף אנמנזה ובדיקה ואינו אמור להיות בדיקת סקר שגרתית (Sang et al., 2024).
ב. CBCT: כאשר השאלה היא גרמית
כאשר השאלה האבחנתית היא גרמית, כגון חשד לאוסטאוארתריטיס, ארוזיות, אוסטאופיטים, שבר, אנקילוזיס או עיוותי קונדיל, CBCT הוא כלי יעיל הרבה יותר מצילום פנורמי רגיל. סקירת העדכון של Larheim ועמיתיו הדגישה את ערך ה־CBCT בהערכת המבנים הקשיחים של המפרק ואת עדיפותו על פני בדיקות בסיסיות יותר במצבים המתאימים. עם זאת, בגלל החשיפה לקרינה, גם כאן נדרש עקרון של בחירה מושכלת ולא שימוש גורף (Larheim et al., 2015).
ג. אולטרסאונד: כלי מסייע, לא תחליף מלא
אולטרסאונד של המפרק נעשה נפוץ יותר, בעיקר משום שהוא זמין, מהיר וללא קרינה. מטא־אנליזה של Almeida ועמיתיו הראתה שיש לו יכולת סבירה ככלי סקר להפרעות דיסק ולתפליט מפרקי, אך הוא עדיין אינו מחליף MRI כאשר נדרש אבחון מדויק של רקמות רכות. לכן אפשר לראות בו כלי מסייע במרפאות מסוימות, אך לא כתחליף גורף לבדיקה הקלינית או ל־MRI במקרים מורכבים (Almeida et al., 2019).
13) אבחנה מבדלת ודגלים אדומים
אבחון הפרעות במפרק הלסת מחייב תמיד חשיבה מבדלת. כאב שיניים, כאב נוירופתי, דלקת אוזניים, פתולוגיה של בלוטות הרוק, סינוסיטיס, כאב צווארי־מוקרן, כאב ראש ראשוני, מחלה דלקתית סיסטמית, גידול, זיהום, שבר או פריקת מפרק – כולם יכולים לחקות TMD. דגלים אדומים כוללים חום, ירידה במשקל, חסר נוירולוגי, כאב לילי פרוגרסיבי, שינוי מהיר בסגר, טראומה משמעותית, נפיחות, הגבלת פתיחה חריפה מאוד או מסלול קליני שאינו מתאים לתבנית מוכרת של הפרעות במפרק הלסת (Kapos et al., 2020; Li & Leung, 2021).
גם במטופלים עם קליקים וכאב לסתי אמיתי, אסור לשכוח שהלסת איננה פועלת לבד. לעיתים קיימת תרומה צווארית, ולעיתים כאב הראש או כאב הפנים כלל אינם נובעים מהמפרק. לכן אבחון איכותי של TMD הוא גם אבחון של מה שאינו TMD. הנטייה “לקרוא לכל כאב ליד האוזן TMJ” היא אחת הסיבות המרכזיות לטיפולים לא מדויקים ולמסלולי טיפול ממושכים שלא לצורך (List & Jensen, 2017; Kapos et al., 2020).
14) האם כירופרקטיקה יכולה להועיל?
בהקשר של אבחון, חשוב להיות מדויקים: אין כיום ראיות טובות לכך שכירופרקטיקה מספקת מערכת אבחונית ייחודית או עדיפה על DC/TMD. אבחון TMD נשען על אנמנזה, בדיקה קלינית ולעיתים הדמיה, ולא על מניפולציה או בדיקה כירופרקטית ייחודית. עם זאת, למטפל כירופרקטי מיומן בשריר־שלד יכולה להיות תרומה מעשית בשלב הזיהוי, במיוחד כאשר קיימת חפיפה בין כאב לסתי, כאב צוואר וכאב ראש, ובתנאי שהמטופל עובר סינון לדגלים אדומים ולגורמים דנטליים ורפואיים אחרים (Li & Leung, 2021; Kapos et al., 2020).
מבחינת תועלת קלינית לאחר האבחון, הראיות חזקות יותר לטיפול ידני ושיקום צווארי מאשר ל“כירופרקטיקה” כקטגוריה מבודדת. מחקר אקראי של Calixtre ועמיתיו הראה שטיפול מכוון לצוואר העליון יחד עם אימון לשרירי הכפיפה העמוקים הפחית כאב אורופציאלי והשפעת כאב ראש. מחקר רב־מרכזי של Dunning ועמיתיו מצא שדיקור יבש יחד עם מניפולציה צווארית עליונה שיפרו כאב ופתיחת פה ללא כאב.
סקירה שיטתית של Vieira ועמיתיו תיארה תועלת של גישות טיפול ידני על כאב, פתיחת פה ונכות, ואילו van der Meer ועמיתיה הראו אפקט קטן אך קיים על כאב ראש נלווה. לכן אפשר לומר שכירופרקטיקה עשויה להועיל אצל חלק מהמטופלים, בעיקר כאשר יש רכיב צווארי ברור, אך לא כתחליף לאבחון מבוסס ולא כפתרון אחיד לכל ההפרעות במפרק הלסת (Calixtre et al., 2019; Dunning et al., 2024; Vieira et al., 2023; van der Meer et al., 2020).
15) מסלול אבחון מעשי
בפועל, אבחון הפרעות במפרק הלסת צריך להתבצע בשלבים. מתחילים באנמנזה מסודרת: כאב, רעשים, נעילה, תפקוד, הרגלים, כאבי ראש ושינה. ממשיכים בבדיקה קלינית לפי עקרונות DC/TMD: מדידת תנועה, מישוש שרירים ומפרק, ניסיון לשחזר את הכאב המוכר, והערכה ראשונית של דפוס ההפרעה – שרירי, מפרקי או משולב. לאחר מכן מחליטים אם צריך להרחיב לבדיקות ציר II, ואם יש צורך בהדמיה ממוקדת. רק אחרי שהאבחנה מתבהרת, בונים טיפול (Schiffman & Ohrbach, 2016; Li & Leung, 2021; Kapos et al., 2020).
היתרון של מסלול כזה הוא שהוא מפחית שני סוגי טעויות: אבחון־חסר של כאב שרירי־לסתי אמיתי, ואבחון־יתר של ממצאי הדמיה או רעשים חסרי משמעות. הוא גם מאפשר לשלב נכון בין מקצועות: רופא שיניים, מומחה כאב פנים, נוירולוג, פיזיותרפיסט, כירופרקטור או מטפל ידני אחר – כל אחד במקום שבו הוא מוסיף ערך, ולא במקום האבחון הבסיסי שחייב להיות משותף ומבוסס (Schiffman et al., 2014; Kapos et al., 2020).
16) אבחון הפרעות במפרק הלסת – סיכום
אבחון הפרעות במפרק הלסת הוא תהליך קליני מורכב אך ניתן לביצוע מדויק כאשר עובדים בצורה שיטתית. המפתח הוא להבין ש־TMD הוא שם גג למצבים שונים, לא לאבחנה אחת. לכן יש צורך באנמנזה טובה, בבדיקה קלינית מדויקת, בשימוש נכון ב־DC/TMD, בהערכה של כאבי ראש, שינה ופסיכולוגיה, ובהדמיה רק כאשר היא מוסיפה מידע שישפיע על ההחלטה הקלינית. הדגש המודרני הוא לא על “רעשים במפרק” אלא על שחזור הכאב המוכר, זיהוי תת־הסוג, והבנת המטופל כולו (Schiffman et al., 2014; Schiffman & Ohrbach, 2016; List & Jensen, 2017).
כירופרקטיקה יכולה להיות רכיב מסייע בחלק מן המקרים, בעיקר כאשר הכאב הלסתי יושב יחד עם הפרעה צווארית וכאבי ראש, אך מקומה הוא אחרי אבחון נכון ובתוך תכנית טיפול רחבה. במילים אחרות, אבחון טוב של TMD איננו שאלה של מקצוע אחד בלבד, אלא של שפה קלינית משותפת. ככל שהאבחון מדויק יותר, כך קטן הסיכון לטיפול־יתר, לפספוס אבחנות אחרות ולכרוניות מיותרת של כאב (Calixtre et al., 2019; Dunning et al., 2024; Li & Leung, 2021).
References:
Almeida, F. T., Pacheco-Pereira, C., Flores-Mir, C., Le, L. H., Jaremko, J. L., & Major, P. W. (2019). Diagnostic ultrasound assessment of temporomandibular joints: A systematic review and meta-analysis. Dentomaxillofacial Radiology, 48(2), 20180144. https://doi.org/10.1259/dmfr.20180144
Alqutaibi, A. Y., Alhammadi, M. S., Hamadallah, H. H., Altarjami, A. A., Malosh, O. T., Aloufi, A. M., Alkahtani, L. M., Alharbi, F. S., Halboub, E., & Almashraqi, A. A. (2025). Global prevalence of temporomandibular disorders: A systematic review and meta-analysis. Journal of Oral & Facial Pain and Headache, 39(2), 48-65. https://doi.org/10.22514/jofph.2025.025
Dunning, J., Butts, R., Bliton, P., Vathrakokoilis, K., Smith, G., Lineberger, C., Eshleman, N., Fernández-de-Las-Peñas, C., & Young, I. A. (2024). Dry needling and upper cervical spinal manipulation in patients with temporomandibular disorder: A multi-center randomized clinical trial. CRANIO, 42(6), 809-822. https://doi.org/10.1080/08869634.2022.2062137
Ferrillo, M., Giudice, A., Marotta, N., Fortunato, F., Di Venere, D., Ammendolia, A., Fiore, P., & de Sire, A. (2022). Pain management and rehabilitation for central sensitization in temporomandibular disorders: A comprehensive review. International Journal of Molecular Sciences, 23(20), 12164. https://doi.org/10.3390/ijms232012164
Kapos, F. P., Exposto, F. G., Oyarzo, J. F., & Durham, J. (2020). Temporomandibular disorders: A review of current concepts in aetiology, diagnosis and management. Oral Surgery, 13(4), 321-334. https://doi.org/10.1111/ors.12473
Larheim, T. A., Abrahamsson, A.-K., Kristensen, M., & Arvidsson, L. Z. (2015). Temporomandibular joint diagnostics using CBCT. Dentomaxillofacial Radiology, 44(1), 20140235. https://doi.org/10.1259/dmfr.20140235
Li, D. T. S., & Leung, Y. Y. (2021). Temporomandibular disorders: Current concepts and controversies in diagnosis and management. Diagnostics, 11(3), 459. https://doi.org/10.3390/diagnostics11030459
List, T., & Jensen, R. H. (2017). Temporomandibular disorders: Old ideas and new concepts. Cephalalgia, 37(7), 692-704. https://doi.org/10.1177/0333102416686302
Manfredini, D., Winocur, E., Ahlberg, J., Guarda-Nardini, L., & Lobbezoo, F. (2010). Psychosocial impairment in temporomandibular disorders patients: RDC/TMD axis II findings from a multicentre study. Journal of Dentistry, 38(10), 765-772. https://doi.org/10.1016/j.jdent.2010.06.007
Reiter, S., Emodi-Perlman, A., Kasiel, H., Abboud, W., Friedman-Rubin, P., Winocur Arias, O., & Manor, Y. (2021). Headache attributed to temporomandibular disorders: Axis I and II findings according to the Diagnostic Criteria for Temporomandibular Disorders. Journal of Oral & Facial Pain and Headache, 35(2), 119-128. https://doi.org/10.11607/ofph.2863
Sang, S., Ameli, N., Almeida, F. T., & Friesen, R. (2024). Association between clinical symptoms and MRI image findings in symptomatic temporomandibular joint (TMJ) disease: A systematic review. Journal of Cranio-Maxillofacial Surgery, 52(7), 835-842. https://doi.org/10.1016/j.jcms.2024.04.006
Schiffman, E., & Ohrbach, R. (2016). Executive summary of the Diagnostic Criteria for Temporomandibular Disorders for clinical and research applications. The Journal of the American Dental Association, 147(6), 438-445. https://doi.org/10.1016/j.adaj.2016.01.007
Schiffman, E., Ohrbach, R., Truelove, E., Look, J., Anderson, G., Goulet, J.-P., List, T., Svensson, P., Gonzalez, Y., Lobbezoo, F., Michelotti, A., Brooks, S. L., Ceusters, W., Drangsholt, M., Ettlin, D., Gaul, C., Goldberg, L. J., Haythornthwaite, J. A., Hollender, L., … Dworkin, S. F. (2014). Diagnostic Criteria for Temporomandibular Disorders (DC/TMD) for clinical and research applications: Recommendations of the International RDC/TMD Consortium Network and Orofacial Pain Special Interest Group. Journal of Oral & Facial Pain and Headache, 28(1), 6-27. https://doi.org/10.11607/jop.1151
van der Meer, H. A., Calixtre, L. B., Engelbert, R. H. H., Visscher, C. M., Nijhuis-van der Sanden, M. W. G., & Speksnijder, C. M. (2020). Effects of physical therapy for temporomandibular disorders on headache pain intensity: A systematic review. Musculoskeletal Science and Practice, 50, 102277. https://doi.org/10.1016/j.msksp.2020.102277
Vieira, L. S., Pestana, P. R. M., Miranda, J. P., Soares, L. A., Silva, F., Alcantara, M. A., & Oliveira, V. C. (2023). The efficacy of manual therapy approaches on pain, maximum mouth opening and disability in temporomandibular disorders: A systematic review of randomised controlled trials. Life, 13(2), 292. https://doi.org/10.3390/life13020292