מרפק טניס (אפיקונדיליטיס לטרלי): גורמים וגורמי סיכון נדונים כאן בהרחבה. מרפק טניס היא פגיעה דלקתית בגיד או בשריר שאחראי על פשיטת כף היד. תופעה זאת מתרחשת לרוב, ללא קשר לטניס, אך רוב שחקני הטניס יסבלו או סובלים ממנה. התסמינים עלולים להיות חריפים ומגבילים. גורמים ותסמינים אופייניים יועילו בהליך האבחון.
מרפק טניס היא אחת מהפציעות וההפרעות הבריאותיות השכיחות ביותר במפרק זה. הפרעה בריאותית שכיחה זאת מתרחשת לרוב בגלל ביצוע תנועות חוזרניות עם כף היד. דוגמאות לסוג זה של מטלות שעלולות לגרום לפציעה של הגיד ולהתפתחות מרפק טניס כוללות גננות, עבודת בניין, שימוש בכלי עבודה וכמובן שחקני טניס, מתאמנים באימוני כוח וכל בעל מקצוע או ספורטאי שחושף את המרפק לעומסי יתר. הסימפטומים העיקריים בגין בעיה זאת כוללים כאבים במרפק המתמקדים בצד החיצוני של המפרק ומגבלות תפקוד שעלול להיות קשות.
מרפק טניס (אפיקונדיליטיס לטרלי): גורמים וגורמי סיכון – רקע
מרפק טניס, או אפיקונדיליטיס לטרלי, הוא מצב כאב בצד החיצוני של המרפק, באזור שבו גידי פושטי שורש כף היד והאצבעות נאחזים בעצם הזרוע. למרות השם, רוב הסובלים ממנו אינם שחקני טניס מקצועיים. המצב שכיח דווקא בקרב עובדים, מתאמנים ואנשים שמבצעים פעולות חוזרות של אחיזה, הרמה, סיבוב אמה, הברגה, הקלדה מאומצת, שימוש בכלים ידניים או עבודת ידיים ממושכת.
המונח “אפיקונדיליטיס” מרמז על דלקת, אך כיום מקובל יותר לראות במצב זה בעיקר טנדינופתיה – כלומר שינוי ניווני־מכני בגיד, עם עומס יתר, ריפוי לא תקין ורגישות כאב, ולא דלקת פשוטה בלבד. לכן גם הביטוי “lateral elbow tendinopathy” נחשב מדויק יותר מבחינה קלינית. עם זאת, בציבור ובחיפושים באינטרנט השם “מרפק טניס” עדיין נפוץ מאוד, ולכן חשוב להבין מה באמת עומד מאחוריו (Coombes et al., 2009; Keijsers et al., 2019; Karabinov & Georgiev, 2022).
שכיחות מרפק טניס באוכלוסייה
מרפק טניס הוא אחד הגורמים השכיחים ביותר לכאב במרפק. ברוב הסקירות מדווחת שכיחות של כ־1%-3% באוכלוסייה הכללית, עם הופעה אופיינית בעיקר בגילאי 40-60. חלק מהמחקרים מדווחים על עומס משמעותי על מערכת הבריאות, אובדן ימי עבודה, ירידה בתפקוד יומיומי וקושי בפעולות פשוטות כמו הרמת קומקום, פתיחת צנצנת, לחיצת יד או נשיאת שקיות (Shiri et al., 2006; Sanders et al., 2015; Degen et al., 2018; Karabinov & Georgiev, 2022).
מי נמצא בשיא הסיכון למרפק טניס
הגיל השכיח ביותר להופעת מרפק טניס הוא אמצע החיים, בעיקר סביב העשור הרביעי עד השישי. הסיבה לכך אינה רק “שחיקה”, אלא שילוב של שנים של עומס חוזר, ירידה יחסית ביכולת ההתחדשות של רקמות, שינוי באיכות הגיד, ולעיתים גם עלייה בעומסי עבודה או פעילות גופנית בלי התאמה הדרגתית. במחקרים מסוימים נמצאה שכיחות דומה בין גברים לנשים, ובאחרים נצפה סיכון מעט גבוה יותר בנשים, אך הממצא אינו אחיד בכל האוכלוסיות (Shiri et al., 2006; Sayampanathan et al., 2020).
אנטומיה בסיסית: איפה בדיוק כואב במרפק טניס
הגיד המרכזי: Extensor Carpi Radialis Brevis
המבנה המזוהה ביותר עם מרפק טניס הוא גיד שריר פושט שורש כף היד הרדיאלי הקצר, Extensor Carpi Radialis Brevis, או בקיצור ECRB. שריר זה משתתף בפשיטת שורש כף היד ובייצובו בזמן אחיזה. כאשר אדם אוחז חזק בחפץ, מרים, מסובב מברג, משתמש בעכבר, מחזיק מחבט או מרים משקל כשהמרפק כמעט ישר, הגיד הזה עשוי לעבוד בעומס חוזר גבוה.
כאשר העומס גדול מיכולת ההתאוששות של הגיד, יכולים להופיע מיקרו־נזקים, שינויים בקולגן, עיבוי מקומי, כלי דם חדשים לא תקינים ורגישות עצבית מוגברת. זו הסיבה שהכאב מופיע בדרך כלל בצד החיצוני של המרפק, אך יכול להקרין לאמה ואף לשורש כף היד. במקרים כרוניים, הבעיה אינה רק “נקודה כואבת”, אלא שינוי בתפקוד כל שרשרת התנועה של היד, הכתף, השכמה ולעיתים גם הצוואר (Alfredson et al., 2000; Coombes et al., 2009; Keijsers et al., 2019).
הגורמים המרכזיים למרפק טניס
עומס יתר חוזר הוא הגורם העיקרי
הגורם המרכזי למרפק טניס הוא עומס חוזר על גידי פושטי שורש כף היד, בעיקר כאשר העומס משלב אחיזה חזקה, פשיטת שורש כף היד, סיבוב אמה והרמה. חשוב להבין שלא תמיד מדובר בעומס גדול מאוד בכל פעולה בפני עצמה. לעיתים דווקא פעולה בינונית שחוזרת מאות פעמים ביום היא זו שיוצרת את הבעיה.
הדוגמה הקלאסית היא עובד שמשתמש בכלים ידניים, נגר, חשמלאי, טבח, עובד ייצור, קלדן אינטנסיבי, מטפל ידני, ספר, מוזיקאי או אדם שמבצע עבודות בית מאומצות. גם אימון כושר עם אחיזות חוזרות, תרגילי משיכה, קטלבל, משקולות או תרגילים עם טכניקה לא מותאמת עלול להעמיס על הגיד. מחקרים תעסוקתיים הראו קשר בין מאמץ פיזי גבוה, תנועות חוזרות של המרפק והאמה, ותנוחות לא ניטרליות של שורש כף היד לבין עלייה בסיכון למרפק טניס (Haahr & Andersen, 2003; Herquelot et al., 2013; Shiri & Viikari-Juntura, 2011).
שילוב של כוח וחזרתיות מסוכן יותר מכל גורם לבד
אחת התובנות החשובות במחקר היא שלא כל פעולה חוזרת מסוכנת באותה מידה. חזרתיות נמוכה עם כוח נמוך לרוב פחות בעייתית, וכך גם מאמץ חזק אך נדיר. הסיכון עולה במיוחד כאשר קיימים יחד כוח גבוה, חזרתיות גבוהה, תנוחת שורש כף יד לא ניטרלית וזמן חשיפה ממושך. לכן עבודה עם כלי כבד, הברגה ממושכת, אחיזת חפצים בכוח, הרמה חוזרת של משאות או תנועות מהירות של אמה ושורש כף יד הם שילובים משמעותיים יותר מאשר “שימוש במחשב” כשלעצמו.
מחקר גדול באוכלוסיית עובדים הדגיש את חשיבות ממד הזמן: לא רק מה עושים, אלא כמה זמן, כמה פעמים ביום, ובאיזו עוצמה. ככל שהגיד מקבל פחות זמן התאוששות בין עומסים, כך גדל הסיכון שהתגובה התקינה לעומס תהפוך לטנדינופתיה מתמשכת (Fan et al., 2009; Herquelot et al., 2013; Bretschneider et al., 2022).
גורמי סיכון תעסוקתיים למרפק טניס
עבודה ידנית מאומצת
עבודה ידנית היא אחד מגורמי הסיכון המבוססים ביותר. עובדים שנדרשים להרים, לאחוז, למשוך, לדחוף, להבריג או להשתמש בכלים רוטטים נמצאים בסיכון גבוה יותר, בעיקר כאשר העבודה מתבצעת לאורך שנים. לא מדובר רק בשרירים “חלשים”, אלא בעומס מכני חוזר על הגיד, שמצטבר מהר יותר מקצב התיקון הטבעי שלו.
סקירות שיטתיות על הקשר בין עבודה לבין אפיקונדיליטיס לטרלי מצאו תמיכה בקשר בין עומסי עבודה פיזיים לבין הסיכון למחלה, במיוחד בחשיפה משולבת לכוח וחזרתיות. המשמעות המעשית היא שמניעה צריכה לכלול לא רק טיפול באדם, אלא גם שינוי סביבת העבודה: כלי עבודה מותאמים, הפחתת אחיזה חזקה, חלוקת עומסים, הפסקות קצרות ושינוי משימות במהלך היום (Shiri & Viikari-Juntura, 2011; Bretschneider et al., 2022).
תנוחות שורש כף יד לא ניטרליות
כאשר שורש כף היד נמצא שוב ושוב בפשיטה, סטייה לצד או אחיזה מאומצת, גידי הפושטים עובדים קשה יותר. אם הפעולה נעשית עם מרפק כמעט ישר, העומס על האחיזה והגיד החיצוני של המרפק עולה עוד יותר. זו הסיבה שאדם יכול להרגיש כאב דווקא בזמן פעולות רחוקות מהמרפק, כמו שימוש בעכבר, סחיטה, נשיאת תיק או הרמת מחבת.
תנוחה לא ניטרלית אינה בהכרח בעיה אם היא רגעית. הבעיה מתחילה כאשר אותה תנוחה חוזרת פעמים רבות או נשמרת לאורך זמן. לכן בהדרכה למניעה חשוב לבדוק איך האדם מחזיק כלי עבודה, איך הוא מקליד, איך הוא מרים משקל, ואיך הוא משתמש בשורש כף היד בזמן אחיזה.
גורמי סיכון בספורט ובפעילות גופנית
למה דווקא טניס נתן למצב את שמו
בטניס, במיוחד בחבטת גב יד, שרירי פושטי שורש כף היד צריכים לייצב את המחבט מול כוח גבוה ומהיר. כאשר הטכניקה אינה יעילה, המחבט כבד מדי, הידית אינה מתאימה, האימון עולה מהר מדי או יש חולשה בכתף ובשכמה, העומס עובר יותר לאמה ולמרפק. לכן שחקני טניס חובבים עלולים לפתח מרפק טניס גם אם הם מתאמנים מעט יחסית, משום שהטכניקה והציוד משפיעים מאוד על חלוקת הכוחות.
עם זאת, חשוב להדגיש שטניס הוא רק דוגמה אחת. סקווש, בדמינטון, טיפוס, אימוני כוח, קרוספיט, חתירה, גולף, עבודה עם קטלבל ואפילו יוגה עם עומס על הידיים יכולים לייצר עומס דומה אם יש עלייה מהירה מדי בעומס או שליטה לא מספקת בכתף, בשכמה ובשורש כף היד (Karabinov & Georgiev, 2022; Keijsers et al., 2019).
עלייה מהירה מדי בעומס אימון
אחד מגורמי הסיכון החשובים ביותר אצל מתאמנים הוא קפיצה חדה מדי בנפח או בעצימות. אדם שמתחיל להתאמן אחרי תקופה לא פעילה, משנה תוכנית, מוסיף תרגילי אחיזה רבים, עובר למחבט חדש או חוזר לפעילות אחרי כאב קודם – עלול להעמיס על הגיד לפני שהוא הסתגל. בגידים, הסתגלות היא תהליך איטי יחסית; השריר והכושר הכללי עשויים להשתפר מהר יותר מהיכולת של הגיד לשאת עומס.
לכן מניעת מרפק טניס בספורט צריכה לכלול הדרגתיות, ימי התאוששות, חיזוק אקסצנטרי ואיזומטרי של פושטי שורש כף היד, שליטה בכתף ובשכמה, ושינוי עומסים כשכאב מופיע בתחילת הדרך. התעלמות מכאב “קטן” שמופיע בכל אימון עלולה להפוך בעיה קצרה לבעיה כרונית.
גורמי סיכון אישיים: גיל, עישון, משקל ומחלות רקע
גיל ואיכות רקמת הגיד
עם הגיל, גידים נוטים לאבד חלק מהאלסטיות ומהיכולת שלהם להגיב לעומס. זה לא אומר שכל אדם מעל גיל 40 יפתח מרפק טניס, אלא שהמרווח בין עומס מיטיב לבין עומס עודף נעשה קטן יותר. כאשר מצטרפים לכך עבודה חוזרת, אימון לא הדרגתי, שינה לא טובה או מחלות רקע, הסיכון עולה.
מחקרים אפידמיולוגיים מצביעים על שכיחות גבוהה יותר בגילאי אמצע החיים, בעיקר סביב גיל 40-60. בגיל זה אנשים רבים עדיין פעילים מאוד בעבודה ובספורט, אך רקמות החיבור זקוקות ליותר ניהול עומסים והתאוששות מכפי שנדרש בגיל צעיר יותר (Shiri et al., 2006; Sanders et al., 2015).
עישון והשפעה על ריפוי גידים
עישון נמצא כגורם הקשור לסיכון גבוה יותר למרפק טניס בחלק מהמחקרים והמטא־אנליזות. ההסבר האפשרי הוא שעישון פוגע באספקת דם, באיכות קולגן, בתהליכי ריפוי וביכולת הרקמה להתמודד עם עומס חוזר. גם אם העישון אינו “הגורם היחיד”, הוא עשוי להקטין את יכולת ההתאוששות של הגיד ולהפוך עומס רגיל לבעיה מתמשכת יותר.
מטא־אנליזה שעסקה בגורמי סיכון מצאה קשר בין היסטוריה של עישון לבין אפיקונדיליטיס לטרלי, לצד גורמים כמו מין נשי בחלק מהניתוחים. בנוסף, מחקרי אוכלוסייה מצאו קשרים בין עישון, השמנה ועומסים חוזרים לבין אפיקונדיליטיס (Shiri et al., 2006; Sayampanathan et al., 2020).
השמנה, חילוף חומרים ובריאות כללית
השמנה ומחלות מטבוליות עשויות להשפיע על גידים דרך דלקת מערכתית נמוכה, עומס מכני, שינוי באיכות הקולגן ופגיעה ביכולת הריפוי. אף שהקשר אינו תמיד חד־משמעי כמו בעומסים תעסוקתיים, מחקרי אוכלוסייה מצאו קשר בין השמנה לבין אפיקונדיליטיס. הדבר חשוב במיוחד כאשר אדם סובל מכאב כרוני, החלמה איטית או מספר טנדינופתיות במקביל.
במקרים כאלה, טיפול שמתמקד רק במרפק עלול להחמיץ חלק מהתמונה. שינה, פעילות גופנית כללית, הפסקת עישון, איזון עומסים ושיפור בריאות כללית יכולים להשפיע על סיכויי ההחלמה לא פחות מתרגיל מקומי אחד.
גורמי סיכון ביומכניים: לא רק המרפק עצמו
חולשת כתף ושכמה
המרפק אינו עובד לבד. בזמן אחיזה, הרמה או חבטה, הכתף והשכמה אמורות לייצב את היד ולהעביר כוח מהגוף אל כף היד. כאשר השליטה בשכמה חלשה או שהכתף אינה מתפקדת היטב, האמה והמרפק עלולים לפצות. כך הגיד הלטרלי במרפק מקבל עומס גדול יותר מהנדרש.
מחקר שבדק גורמים הקשורים לאפיקונדיליטיס לטרלי מצא קשר בין פגיעה בצד הדומיננטי, עבודה ידנית, מין נשי וקרע בשרוול המסובב באותו צד לבין הופעת מרפק טניס. הממצא אינו אומר שכל כאב מרפק נובע מהכתף, אך הוא תומך בגישה שלפיה יש לבדוק את כל שרשרת התנועה, ולא רק ללחוץ על הנקודה הכואבת במרפק (Park et al., 2021).
פציעות קודמות במפרקים סמוכים
מחקר תצפיתי רב־מרכזי משנת 2024 מצא כי שיעור לא מבוטל מהנבדקים עם טנדינופתיה לטרלית או מדיאלית במרפק דיווחו על פציעות קודמות במפרקים סמוכים באותה גפה. גם כאן אין להסיק בהכרח סיבתיות מלאה, אך הממצא מתאים להבנה קלינית רחבה: פציעה קודמת בשורש כף היד, בכתף, בצוואר או באמה עשויה לשנות תבניות תנועה, אחיזה ועומס לאורך זמן (Viñolo-Gil et al., 2024).
צוואר, עצב רדיאלי ואבחנות שמתחזות למרפק טניס
לא כל כאב בצד החיצוני של המרפק הוא מרפק טניס. כאב יכול לנבוע גם מלחץ או גירוי עצבי, תסמונת התעלה הרדיאלית, כאב מוקרן מהצוואר, בעיה תוך־מפרקית במרפק או פגיעה אחרת בגידים. לכן במקרים עקשניים, לא טיפוסיים או כאלה שאינם משתפרים, חשוב לבדוק גם תחושה, כוח, צוואר, כתף, תנועתיות עצבית וטווחי תנועה.
בדיקה קלינית טובה כוללת מישוש של האפיקונדיל הלטרלי, בדיקות התנגדות לפשיטת שורש כף היד או האצבע האמצעית, הערכת אחיזה, בדיקת כתף ושכמה, ושלילת גורמים אחרים. סקירה שיטתית על דיוק בדיקות קליניות הדגישה שהאבחנה נשענת על שילוב של היסטוריה ובדיקה, ולא על מבחן יחיד בלבד (Karanasios et al., 2022).
גורמי סיכון פסיכו־סוציאליים ותפקודיים
כאב כרוני אינו רק בעיית גיד
כאשר מרפק טניס נמשך חודשים, מערכת הכאב עצמה עשויה להפוך רגישה יותר. האדם מתחיל להימנע מפעולות, אחיזתו משתנה, הכתף מתקשחת, הביטחון בתנועה יורד, ולעיתים נוצרת חרדה מפני שימוש ביד. במצבים כאלה, גם עומס קל יחסית יכול להרגיש מאיים או כואב.
מודלים עדכניים של lateral epicondylalgia מתארים שילוב בין שינוי מקומי בגיד, הפרעה בשליטה מוטורית, רגישות כאב מקומית ולעיתים גם גורמים מערכתיים. לכן טיפול ומניעה צריכים לכלול לא רק “להוריד דלקת”, אלא גם חשיפה מדורגת לתנועה, שיקום כוח, שיפור תפקוד והבנת הכאב (Coombes et al., 2009; Day et al., 2019).
כירופרקטיקה ומרפק טניס: כיצד היא יכולה להועיל
טיפול כירופרקטי כחלק מגישה רחבה
כירופרקטיקה עשויה להועיל במרפק טניס כאשר היא אינה מוצגת כפתרון קסם, אלא כחלק מתוכנית טיפול שמבוססת על הערכה תפקודית, טיפול מנואלי, הדרכת עומסים ותרגול. כירופרקטים מטפלים במערכת השריר־שלד, ובמקרה של מרפק טניס הם עשויים לבדוק לא רק את המרפק, אלא גם את שורש כף היד, הכתף, השכמה והצוואר.
טכניקות מנואליות כמו מוביליזציה של המרפק או שורש כף היד, טיפול ברקמות רכות, עבודה על תנועתיות צוואר־חזה, ושיפור תפקוד שרשרת היד יכולות להפחית כאב זמני, לשפר טווח תנועה ולעיתים להעלות כוח אחיזה ללא כאב. עם זאת, הראיות תומכות בעיקר בשילוב של טיפול מנואלי עם תרגול וניהול עומסים, ולא בטיפול פסיבי בלבד (Bisset et al., 2006; Hoogvliet et al., 2013; Lucado et al., 2019; Karabinov & Georgiev, 2022).
מה אומר המחקר על טיפול מנואלי במרפק טניס
מחקרים וסקירות על מוביליזציות מפרקיות במרפק טניס מצביעים על כך שטיפול מנואלי יכול לשפר כאב ותפקוד, במיוחד בטווח הקצר ובשילוב עם תרגול. סקירה ומטא־אנליזה על מוביליזציות מפרקיות מצאה עדויות לכך שמוביליזציה של המרפק יכולה לשפר כאב ותפקוד אחיזה, אך גם הדגישה שונות בין שיטות ומחקרים. סקירות רחבות יותר מציינות כי טיפול מנואלי יכול להיות כלי יעיל כחלק מהתערבות רב־מרכיבית, אך הראיות לטווח ארוך פחות חד־משמעיות (Hoogvliet et al., 2013; Clar et al., 2014; Lucado et al., 2019).
המשמעות המעשית היא שכירופרקטיקה עשויה לעזור במיוחד כאשר היא מאפשרת למטופל לחזור לתרגול נכון, להפחית עומס מיותר, לשפר תנועתיות ולהחזיר ביטחון בשימוש ביד. לעומת זאת, טיפול שמסתפק במניפולציה חוזרת בלי שינוי עומסים, בלי תרגילים ובלי התאמות עבודה – עלול לתת הקלה זמנית בלבד.
מתי לפנות לכירופרקט ומתי לרופא
כאשר הכאב אופייני למרפק טניס, מופיע בהדרגה, קשור לאחיזה או להרמה ואינו מלווה בחבלה משמעותית, טיפול כירופרקטי או פיזיותרפי יכול להיות צעד מתאים. עם זאת, כאב לאחר נפילה, נפיחות חריגה, אודם, חום מקומי, ירידה בתחושה, חולשה נוירולוגית, כאב לילי חזק או חוסר יכולת להניע את המרפק מצריכים בירור רפואי.
כירופרקט מקצועי אמור לזהות מצבים שאינם מתאימים לטיפול רגיל ולהפנות להמשך בירור במקרה הצורך. במרפק טניס עיקש, הדמיה כמו אולטרסאונד או MRI אינה תמיד הכרחית, אך יכולה להיות רלוונטית אם יש חשד לקרע משמעותי, אבחנה חלופית או כישלון טיפול ממושך.
איך מפחיתים את גורמי הסיכון למרפק טניס
התאמת עומסים בעבודה
הדרך החשובה ביותר להפחתת הסיכון היא צמצום עומס חוזר על פושטי שורש כף היד. בעבודה, המשמעות היא להימנע מאחיזה חזקה שלא לצורך, להשתמש בכלים עם ידית מתאימה, להחליף משימות, להוסיף מיקרו־הפסקות, לשמור על שורש כף יד ניטרלי ככל האפשר, ולהפחית עבודה ממושכת במרפק ישר עם אחיזה חזקה.
במקומות עבודה שבהם יש חשיפה קבועה לעומס ידני, מניעה אינה יכולה להישען רק על “תעשה מתיחות”. צריך להתייחס לקצב עבודה, משקל הכלים, רטט, גובה משטח העבודה, חלוקת עומסים בין ידיים והדרכה ארגונומית. מחקרים תעסוקתיים מראים שחשיפה פיזית חוזרת היא גורם סיכון משמעותי, ולכן שינוי החשיפה הוא חלק מהטיפול ולא רק תוספת (Herquelot et al., 2013; Bretschneider et al., 2022).
חיזוק הדרגתי של הגיד והשרירים
גידים זקוקים לעומס כדי להתחזק, אבל עומס צריך להיות מדורג. תרגילים איזומטריים, אקסצנטריים וקונצנטריים לפושטי שורש כף היד יכולים לשפר את יכולת הגיד לשאת עומס. בנוסף, כדאי לחזק כתף, שכמה ואחיזה בצורה מבוקרת. המטרה אינה רק “להוריד כאב”, אלא להגדיל את קיבולת הרקמה כדי שהפעולות היומיומיות לא יעברו את סף הסבילות.
תוכנית טובה מתחילה בעומס נמוך יחסית, בודקת תגובה ב־24 השעות שלאחר האימון, ומתקדמת בהדרגה. כאב קל בזמן תרגול יכול להיות מקובל במקרים מסוימים, אך כאב שמחמיר מיום ליום או פוגע בתפקוד מצביע על עומס גבוה מדי.
טעויות נפוצות שמעלות את הסיכון להחמרה
מנוחה מוחלטת לאורך זמן
מנוחה קצרה יכולה להרגיע כאב, אך מנוחה מוחלטת ממושכת עלולה להחליש את הרקמה ולהקטין את סבילות הגיד לעומס. אנשים רבים מפסיקים להשתמש ביד לחלוטין, ואז חוזרים בבת אחת לאותו עומס שיצר את הבעיה. התוצאה היא חזרה של כאב.
גישה טובה יותר היא “מנוחה יחסית”: להוריד זמנית פעולות מחמירות, אך לשמור על תנועה, תרגול עדין, פעילות כללית והעמסה הדרגתית. כך הגיד לא נשאר במצב של חוסר שימוש, אך גם לא מוצף בעומס שהוא עדיין לא מסוגל לשאת.
זריקות או טיפולים פסיביים בלי שינוי עומסים
טיפולים פסיביים יכולים להקל, אך אינם פותרים את גורמי הסיכון אם האדם חוזר לאותן פעולות באותה צורה. מרפק טניס הוא לרוב תוצאה של חוסר התאמה בין עומס לבין יכולת הרקמה. לכן טיפול מוצלח צריך לשנות את המשוואה: להפחית עומס מזיק, לשפר יכולת גיד, לשפר טכניקה, ולזהות גורמים תורמים בכתף, בשכמה, בצוואר ובעבודה.
סיכום: מרפק טניס הוא בעיית עומס, תפקוד וריפוי – לא רק דלקת
מרפק טניס, או אפיקונדיליטיס לטרלי, הוא מצב שכיח של כאב בצד החיצוני של המרפק, הנובע לרוב מטנדינופתיה של גידי פושטי שורש כף היד, בעיקר ECRB. הגורמים המרכזיים הם עומס חוזר, אחיזה חזקה, עבודה ידנית, תנוחות לא ניטרליות של שורש כף היד, עלייה מהירה בעומסי אימון, גיל אמצע החיים, עישון, השמנה, ולעיתים גם בעיות בכתף, בשכמה, בצוואר או בפציעות קודמות לאורך הגפה.
כירופרקטיקה יכולה להועיל כאשר היא משתלבת בתוכנית רחבה הכוללת הערכה של כל שרשרת התנועה, טיפול מנואלי, מוביליזציות, הדרכה, תרגול וניהול עומסים. היא אינה אמורה להחליף אבחון רפואי כשיש סימני אזהרה, ואינה צריכה להיות טיפול פסיבי בלבד. המפתח למניעה ולהחלמה הוא להבין מה מעמיס על הגיד, לשנות את החשיפה, ולבנות בהדרגה יכולת טובה יותר של המרפק והיד להתמודד עם עומסי החיים, העבודה והספורט.
References:
Alfredson, H., Ljung, B. O., Thorsen, K., & Lorentzon, R. (2000). In vivo investigation of ECRB tendons with microdialysis technique – No signs of inflammation but high amounts of glutamate in tennis elbow. Acta Orthopaedica Scandinavica, 71(5), 475-479. https://doi.org/10.1080/000164700317381162
Bisset, L., Beller, E., Jull, G., Brooks, P., Darnell, R., & Vicenzino, B. (2006). Mobilisation with movement and exercise, corticosteroid injection, or wait and see for tennis elbow: Randomised trial. BMJ, 333(7575), 939. https://doi.org/10.1136/bmj.38961.584653.AE
Bretschneider, S. F., Los, F. S., Eygendaal, D., Kuijer, P. P. F. M., & van der Molen, H. F. (2022). Work-relatedness of lateral epicondylitis: Systematic review including meta-analysis and GRADE work-relatedness of lateral epicondylitis. American Journal of Industrial Medicine, 65(1), 41-50. https://doi.org/10.1002/ajim.23303
Clar, C., Tsertsvadze, A., Court, R., Hundt, G. L., Clarke, A., & Sutcliffe, P. (2014). Clinical effectiveness of manual therapy for the management of musculoskeletal and non-musculoskeletal conditions: Systematic review and update of UK evidence report. Chiropractic & Manual Therapies, 22, 12. https://doi.org/10.1186/2045-709X-22-12
Coombes, B. K., Bisset, L., & Vicenzino, B. (2009). A new integrative model of lateral epicondylalgia. British Journal of Sports Medicine, 43(4), 252-258. https://doi.org/10.1136/bjsm.2008.052738
Degen, R. M., Conti, M. S., Camp, C. L., Altchek, D. W., Dines, J. S., & Werner, B. C. (2018). Epidemiology and disease burden of lateral epicondylitis in the United States: Analysis of 85,318 patients. HSS Journal, 14(1), 9-14. https://doi.org/10.1007/s11420-017-9559-3
Fan, Z. J., Silverstein, B. A., Bao, S., Bonauto, D. K., Howard, N. L., Spielholz, P. O., & Viikari-Juntura, E. (2009). Quantitative exposure-response relations between physical workload and prevalence of lateral epicondylitis in a working population. American Journal of Industrial Medicine, 52(6), 479-490. https://doi.org/10.1002/ajim.20700
Haahr, J. P., & Andersen, J. H. (2003). Physical and psychosocial risk factors for lateral epicondylitis: A population based case-referent study. Occupational and Environmental Medicine, 60(5), 322-329. https://doi.org/10.1136/oem.60.5.322
Herquelot, E., Guéguen, A., Roquelaure, Y., Bodin, J., Sérazin, C., Ha, C., Leclerc, A., Goldberg, M., Zins, M., & Descatha, A. (2013). Work-related risk factors for incidence of lateral epicondylitis in a large working population. Scandinavian Journal of Work, Environment & Health, 39(6), 578-588. https://doi.org/10.5271/sjweh.3380
Hoogvliet, P., Randsdorp, M. S., Dingemanse, R., Koes, B. W., & Huisstede, B. M. A. (2013). Does effectiveness of exercise therapy and mobilisation techniques offer guidance for the treatment of lateral and medial epicondylitis? A systematic review. British Journal of Sports Medicine, 47(17), 1112-1119. https://doi.org/10.1136/bjsports-2012-091990
Karabinov, V., & Georgiev, G. P. (2022). Lateral epicondylitis: New trends and challenges in treatment. World Journal of Orthopedics, 13(4), 354-364. https://doi.org/10.5312/wjo.v13.i4.354
Karanasios, S., Korakakis, V., Moutzouri, M., Drakonaki, E., Koci, K., Pantazopoulou, V., Tsepis, E., & Gioftsos, G. (2022). Diagnostic accuracy of examination tests for lateral elbow tendinopathy (LET) – A systematic review. Journal of Hand Therapy, 35(4), 541-551. https://doi.org/10.1016/j.jht.2021.02.002
Keijsers, R., de Vos, R. J., Kuijer, P. P. F. M., van den Bekerom, M. P. J., van der Woude, H. J., & Eygendaal, D. (2019). Tennis elbow. Shoulder & Elbow, 11(5), 384-392. https://doi.org/10.1177/1758573218797973
Lucado, A. M., Dale, R. B., Vincent, J., & Day, J. M. (2019). Do joint mobilizations assist in the recovery of lateral elbow tendinopathy? A systematic review and meta-analysis. Journal of Hand Therapy, 32(2), 262-276.e1. https://doi.org/10.1016/j.jht.2018.01.010
Park, H. B., Gwark, J. Y., Im, J. H., & Na, J. B. (2021). Factors associated with lateral epicondylitis of the elbow. Orthopaedic Journal of Sports Medicine, 9(5), 23259671211007734. https://doi.org/10.1177/23259671211007734
Sanders, T. L., Jr., Maradit Kremers, H., Bryan, A. J., Ransom, J. E., Smith, J., & Morrey, B. F. (2015). The epidemiology and health care burden of tennis elbow: A population-based study. The American Journal of Sports Medicine, 43(5), 1066-1071. https://doi.org/10.1177/0363546514568087
Sayampanathan, A. A., Basha, M., & Mitra, A. K. (2020). Risk factors of lateral epicondylitis: A meta-analysis. The Surgeon, 18(2), 122-128. https://doi.org/10.1016/j.surge.2019.08.003
Shiri, R., & Viikari-Juntura, E. (2011). Lateral and medial epicondylitis: Role of occupational factors. Best Practice & Research Clinical Rheumatology, 25(1), 43-57. https://doi.org/10.1016/j.berh.2011.01.013
Shiri, R., Viikari-Juntura, E., Varonen, H., & Heliövaara, M. (2006). Prevalence and determinants of lateral and medial epicondylitis: A population study. American Journal of Epidemiology, 164(11), 1065-1074. https://doi.org/10.1093/aje/kwj325
Viñolo-Gil, M. J., García-Campanario, I., Estebanez-Pérez, M. J., Rodríguez-Huguet, M., Linares-Gago, M., & Martin-Vega, F. J. (2024). Lateral and medial elbow tendinopathy and previous injuries to adjacent joints: A multicenter observational study. Healthcare, 12(17), 1758. https://doi.org/10.3390/healthcare12171758