דלקת גידים באמה (tendinitis) היא הפרעה בריאותית באחד מגידי האמה הנגרמת לרוב מעומס יתר, תנועות חוזרניות או פציעה פתאומית. באזור האמה, הדלקת מתבטאת בדרך כלל בגידים המחברים את שרירי האמה למרפק (כמו "מרפק טניס" או "מרפק גולף") או לשורש כף היד. התסמינים של טנדיניטיס באמה יכולים לכלול כאב, רגישות למגע ונפיחות, מגבלות תנועה ותפקוד ולעתים נשמעים או מורגשים קליקים בעת הנעת כף היד.
הגורם העיקרי להתפתחות דלקת גידים באמה כוללים בעיקר עומס חוזרני מופרז על שרירי האמה. עומס כזה יכול להתפתח בגלל הקלדה ממושכת, שימוש בעכבר, נגינה או ספורט. גורמים שכיחים נוספים כוללים מכה ישירה או מתיחה חזקה ופתאומית של הגיד והליכי ניוון הנלווים לגיל. הטיפול משתנה בהתאם לחומרת המצב אך באופן אופטימלי קו הטיפולים הראשון יהיה שמרני. אפשרויות הטיפול השמרניות כוללות הימנעות מפעולות המגרות את הכאב היא הצעד הראשון והחשוב ביותר, תרגילי מתיחה וחיזוק הגידים והשרירים וגלי הלם. טיפול רפואי הניתן במקרים קשים במיוחד עשוי לכלול נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (NSAIDs) כמו וולטרן או זריקות, להפחתת הכאב והתהליך הדלקתי.
1) דלקת גידים באמה – רקע
דלקת גידים באמה היא שם עממי לקבוצת מצבים שכיחים מאוד של כאב ותפקוד ירוד באזור האמה, המרפק ולעיתים גם סמוך לשורש כף היד. בפועל, במקרים רבים לא מדובר ב“דלקת” קלאסית בלבד, אלא ב־טנדינופתיה (Tendinopathy) – שינוי עומסים מתמשך על גיד שגורם לכאב, ירידה בסבילות לעומס ושינויים במבנה וברגישות של הרקמה (Scott, 2015). אנשים עובדים מול מחשב, נגרים, מוזיקאים, מטפסים, שחקני טניס/פאדל/גולף, וגם מי שמתחיל אימוני כוח “חזק מדי מהר מדי” – כולם בקבוצת סיכון.
על פי מחקרים עדכניים, דלקת גידים באמה היא אחת מהבעיות הנפוצות ביותר במערכת השריר-שלד, והיא משפיעה על מיליוני אנשים בעולם מדי שנה. למשל, היא נפוצה יותר בקרב אנשים בגילאי 30-50, כאשר גברים סובלים ממנה מעט יותר מנשים בשל פעילויות כמו עבודה ידנית או ספורט (Meredith, 2025). הדלקת הזאת יכולה להיות אקוטית, הנובעת מפציעה פתאומית, או כרונית, כתוצאה משימוש יתר לאורך זמן. בעשורים האחרונים, מחקרים רבים התמקדו בגורמים, באבחון ובטיפולים, כולל גישות לא פולשניות כמו כירופרקטיקה, שמציעה אלטרנטיבה לטיפולים תרופתיים או ניתוחיים.
במאמר הזה נצלול עמוק לתמונה: אנטומיה תפקודית, סוגי טנדינופתיות באמה, אבחון מבדיל, הטיפולים בעלי התמיכה המחקרית הטובה ביותר, מה ידוע על זריקות ועל PRP, ומה יכול להיות המקום של כירופרקטיקה כחלק מתכנית טיפול רב־תחומית ומבוססת ראיות.
2) אנטומיה תפקודית: למה דווקא “האמה” נפגעת כל כך?
האמה היא “תחנת הכוח” של האחיזה והדיוק: רוב תנועות כף היד והאצבעות מופעלות על־ידי שרירים שמתחילים באזור המרפק (הבליטות הגרמיות – האפיקונדילים) ונשלחים בגידים ארוכים לאורך האמה עד כף היד. לכן עומסים חוזרים של אחיזה, הקלדה, עכבר, הברגה, משיכת משקל, תרגילי מתח/חתירה, או משחקי מחבט – יכולים להעמיס שוב ושוב על מוצא הגידים (tendon origin) או על גידים סמוך לשורש כף היד.
במקביל, היום מקובל לראות את הטנדינופתיה כמצב שנמצא על “רצף” של תגובת־יתר לעומס → תיקון־יתר/אי־סדר → שינוי ניווני יותר, ולא כמצב “דלקתי” אחיד (Cook, 2009; Cook, 2016). המשמעות קלינית: מפתח הטיפול לרוב הוא ניהול עומסים ושיקום סבילות ולא רק “להוריד דלקת”.
3) סוגים נפוצים של “דלקת גידים באמה” ומה מרגישים בכל אחד
א. טנדינופתיה לטרלית במרפק (“מרפק טניס”)
זהו המצב השכיח ביותר במשפחה הזו: כאב בצד החיצוני של המרפק שמוחמר באחיזה, בהרמת חפצים, בפיתול ידית, או בפשיטת שורש כף היד נגד התנגדות (Lucado, 2022). למרות השם, רוב הסובלים אינם שחקני טניס.
ב. טנדינופתיה מדיאלית במרפק (“מרפק גולף”)
כאב בצד הפנימי של המרפק, לרוב קשור לעומסים של כפיפת שורש כף היד ופרונציה (סיבוב כף היד פנימה), ולעיתים משולב בעומס עבודה או חדר כושר (DeLuca, 2023; Konarski, 2023).
ג. תסמונת Intersection (“טנדינופתיה/טנוסינוביטיס” דורסו־רדיאלית באמה)
כאב בגב־צד־רדיוס של האמה, כ־4-6 ס״מ מעל שורש כף היד, לעיתים עם “חריקות” בעת תנועה. שכיח אצל חותרים, מטפסים ומי שמבצע תנועות חוזרות של פשיטה/אבדוקציה של האגודל ושורש כף היד (Michols, 2024; Costa, 2003).
ד. מצבים דומים שעלולים להתבלבל עם טנדינופתיה
כאב באמה/מרפק יכול להיות גם ממקור עצבי (לדוגמה Radial Tunnel Syndrome) שבו הכאב לעיתים “דומה לטניס אלבו” אך מקורו בדחיסת עצב, והגישה הטיפולית משתנה (Moradi, 2015; Shamrock, 2023). לכן אבחון מבדיל חשוב.
4) למה זה קורה? גורמי סיכון ומנגנון עומסים
דלקת גידים באמה נובעת בעיקר משילוב של גורמים מכניים, ביולוגיים וסביבתיים. בבסיס, טנדינופתיה היא לרוב תוצאה של עומס שחורג מהיכולת הנוכחית של הגיד – או עומס גדול מדי, או יותר מדי חזרות, או מעט מדי התאוששות, או טכניקה שמרכזת עומס באזור רגיש (Scott, 2015; Cook, 2009). גורמי סיכון שכיחים:
א. שימוש יתר:
הגורם השכיח ביותר הוא שימוש יתר (overuse), שבו תנועות חוזרות גורמות למיקרו-פציעות בגידים. לדוגמה, פעילויות כמו הקלדה ממושכת, נגינה בכלי נגינה, ספורט כמו טניס או גולף, או עבודות בנייה יכולות להוביל להתפתחות הדלקת. מחקרים מראים כי חזרה על תנועות כמו סיבוב פרק כף היד או אחיזה חזקה מגבירה את הסיכון, שכן היא גורמת להתפרקות סיבי הקולגן בגידים ומעודדת תהליכים דלקתיים (Wagner, 2019). בספורטאים, כמו זורקי כידון או שחקני טניס, הדלקת עלולה להתפתח עקב עומס יתר על הגידים במפרק המרפק, מה שמוביל למצבים כמו אפיקונדיליטיס לטרלית (tennis elbow) או מדיאלית (golfer's elbow), שהן צורות ספציפיות של דלקת באמה (Healthline, n.d.).
ב. פציעות אקוטיות:
גורמים נוספים כוללים פציעות אקוטיות, כמו נפילה על היד המושטת או מכה ישירה, שגורמות לקרעים חלקיים בגידים.
ג. הזדקנות:
גיל הוא גורם סיכון משמעותי, שכן עם ההזדקנות הגידים מאבדים מגמישותם ומתחדשים לאט יותר, מה שמגביר את הרגישות להתפתחות דלקת גידים (Mayo Clinic, 2022).
ד. מחלות והפרעות בריאותיות:
מצבים רפואיים כמו סוכרת, דלקת פרקים ראומטואידית או בעיות בבלוטת התריס יכולים גם הם לתרום, שכן הם משפיעים על זרימת הדם והתחדשות הרקמות.
ה. תרופות:
בנוסף, תרופות מסוימות, כמו אנטיביוטיקה ממשפחת הפלורוקווינולונים, עלולות להחליש גידים ולהגביר סיכון לקרעים.
ו. גורמים ביומכניים:
מחקרים עדכניים מדגישים את התפקיד של גורמים ביומכניים, כמו יציבה לקויה או חוסר איזון שרירי. לדוגמה, במחקר על טנדינופתיות באמה ובפרק כף היד, נמצא כי חוסר איזון בין שרירי המכופפים (flexors) והפושטים (extensors) מגביר את העומס על הגידים (Meredith, 2025).
ז. גורמים סביבתיים:
גורמים סביבתיים כוללים ציוד לא מתאים, כמו מקלדת לא ארגונומית או מחבט טניס כבד מדי, שמגבירים את הלחץ על הגידים. מחקר משנת 2008 סקר את הגורמים לטנדינופתיה ומצא כי שילוב של שימוש יתר וגורמים ביולוגיים, כמו ירידה בזרימת דם לגידים, הוא המפתח להתפתחות הכרונית (Andres, 2008).
בסך הכל, הבנת הגורמים מאפשרת מניעה יעילה:
- עבודה חוזרת עם אחיזה/פיתול/הרמה
- מעבר חד בנפח אימונים (למשל התחלת חדר כושר, טיפוס, מחבט)
- חולשת שרירי כתף/שכמה/אמה שמעמיסה יתר על הגיד
- שינה לא מספקת, סטרס, ועומס כולל גבוה (גורמים המשפיעים על התאוששות)
במרפק הלטרלי: שילוב של עומסי אחיזה + פשיטת שורש כף היד (Coombes, 2015)
חשוב להבין: “דלקת” היא לא תמיד הסיפור המרכזי. לכן טיפולים שמבוססים רק על הפחתת דלקת (כמו זריקת סטרואיד) עשויים לתת הקלה קצרה, אך לא בהכרח לשפר תוצאות ארוכות טווח (Coombes, 2010; Coombes, 2013).
5) אבחון: איך מאבחנים ומה חייבים לשלול
א. אבחון קליני (החלק החשוב ביותר)
האבחון מתבסס על:
- מיקום כאב מדויק (לטרלי/מדיאלי/דורסו־רדיאלי באמה)
- בדיקות עומס ייעודיות: אחיזה, פשיטת שורש כף היד נגד התנגדות, מתיחות/פרובוקציות
- בדיקת טווח תנועה ותפקוד שרשרת (שכמה-כתף-מרפק-שורש כף היד) (Lucado, 2022)
ב. הדמיה – מתי כן?
בדרך כלל אין צורך מיידי בהדמיה, אבל היא נשקלת כאשר:
- כאב ממושך שלא משתפר
- חשד לקרע משמעותי/פתולוגיה אחרת
- צורך להבדיל בין מצבים דומים
- ב־Intersection Syndrome, MRI יכול להדגים ממצאים אופייניים כאשר האבחנה לא ברורה (Costa, 2003).
ג. אבחנה מבדלת שחייבים לזכור
- תסמונת התעלה הרדיאלית (כאב עצבי, לעיתים רגישות עמוקה באמה, בדיקות עצביות יכולות לעזור) (Moradi, 2015; Shamrock, 2023)
- שורש עצב שמקרינות לאמה (רדיקולופתיה צווארית) והפרעות צוואר אחרות
- כאב מפרקי במרפק
- פתולוגיות שורש כף היד/אגודל (תלוי מיקום)
6) מה הטיפול המומלץ כיום? עקרונות שמחזיקים במחקר
הקונצנזוס בהנחיות ובסקירות הוא שטיפול יעיל נשען על שילוב של:
- חינוך וניהול עומסים
- תרגול מדורג לשיפור סבילות הגיד והשריר
- טיפול ידני/מודליות כאמצעי תומך (לא כפתרון יחיד)
- התאמות ארגונומיות וחזרה מדורגת לפעילות (Lucado, 2022; Singh, 2023; Wallis, 2024)
5.1 חינוך וניהול עומסים: “המתג” החשוב ביותר
המטרה אינה מנוחה מוחלטת, אלא מציאת טווח עומס נסבל: פעילות שמעלה כאב מעט אך לא מחמירה לאורך זמן. הפחתת טריגרים זמנית + בנייה הדרגתית של עומס מחזירים שליטה ומונעים “מעגל כאב-הימנעות-חולשה-עוד כאב” (Coombes, 2015; Singh, 2023).
5.2 תרגול “טעינה כואבת” (Painful loading) – למה זה עובד?
תכניות תרגול שמעמיסות על הגיד בצורה מבוקרת (אקסצנטרי, איזומטרי, קונצנטרי או שילובים) הן בסיס שיקום מרכזי. מטא־אנליזה מצאה שתרגול אקסצנטרי יכול לשפר כאב ותפקוד בטווח הקצר בטנדינופתיה לטרלית (Chen, 2021), אך גם גישות משולבות ואינדיבידואליות מקבלות תמיכה, ולא “אקסצנטרי בלבד לכל אחד” (Coombes, 2015).
דוגמה לעקרון:
- מתחילים באיזומטרי (החזקה נגד התנגדות) לשיכוך כאב ושיפור שליטה
- מתקדמים לאקסצנטרי/קונצנטרי בעומס עולה
- משלבים תרגול אחיזה, פרונציה/סופינציה, ותפקוד ספציפי לעבודה/ספורט
5.3 טיפול ידני ותרגול – מה מראים הנתונים?
סקירת Cochrane עדכנית מצאה ראיות לכך שטיפול ידני ותרגול יכולים להפחית כאב ונכות מעט בסיום טיפול, אך האפקטים לא בהכרח נשמרים לאורך זמן, ויש שונות גדולה בין פרוטוקולים (Wallis, 2024). המשמעות הפרקטית: טיפול ידני יכול לעזור כסולם שמאפשר לבצע תרגול טוב יותר – אבל הוא לא מחליף תכנית עומסים.
7) סדים, רצועות, וטייפינג: למי זה מתאים?
סד נגד־כוח (counterforce strap) או רצועה יכולים להפחית עומס מיידי ולשפר יכולת תפקודית זמנית אצל חלק מהאנשים, במיוחד בשלב כאוב, אבל הם לא “מרפאים” לבד. המטרה היא להשתמש בהם כדי לאפשר תרגול וחזרה מדורגת, לא להישען עליהם לאורך חודשים (Singh, 2023).
8) תרופות וזריקות: מה כדאי לדעת לפני שמחליטים
א. NSAIDs (נוגדי דלקת)
במצבים חריפים או כאב משמעותי, NSAIDs יכולים לעזור סימפטומטית, אך מאחר שהבעיה לעיתים אינה “דלקת” בעיקרה, הם לא בהכרח פותרים את שורש הבעיה. לרוב רואים בהם אמצעי קצר־טווח כדי לאפשר תנועה ותרגול (Assendelft, 2003; Singh, 2023).
ב. זריקות סטרואידים: הקלה קצרה – אך מחיר ארוך טווח?
מחקר רחב על זריקות לטנדינופתיות מצא שסטרואידים נוטים לתת הקלה קצרה אך תוצאות בינוניות/ארוכות פחות טובות בהשוואה לחלופות (Coombes, 2010). ב־RCT חשוב בטנדינופתיה לטרלית, זריקת סטרואיד הראתה תוצאות גרועות יותר אחרי שנה ושיעור חזרה גבוה יותר לעומת פלצבו (Coombes, 2013). לכן כיום רבים רואים בסטרואיד פתרון נקודתי במקרים נבחרים – ולא טיפול קו ראשון ברוב האנשים.
ג. PRP (פלזמה עשירת טסיות): עדיין ויכוח, אבל התמונה מתחדדת
PRP הפך פופולרי, אך הספרות אינה אחידה. יש סקירות שמראות יתרון PRP על פני סטרואיד בתפקוד/כאב בטווח ארוך יותר, עם שונות לפי סוג PRP ושיטות (Xu, 2024; Li, 2022). מצד שני, סקירות אחרות מדגישות שהתועלת אינה עקבית ושיש בעיות הטרוגניות (Niemiec, 2022). מסקנה שקולה: PRP עשוי להתאים לחלק מהמטופלים אחרי כישלון טיפול שמרני מבוסס עומסים, אבל לא כתחליף לשיקום, וחשוב לשאול על פרוטוקול, ציפיות ועל איכות הראיות.
9) גלי הלם, דיקור יבש, ואמצעים נוספים
א. גלי הלם (ESWT):
מחקרים עדכניים מהשנים האחרונות (2018-2024) מחזקים את המסקנה כי טיפול בגלי הלם (ESWT) יעיל משמעותית להפחתת כאב ולשיפור תפקוד בדלקות גידים באמה, במיוחד במצבים כרוניים. בניגוד למחקרים ישנים, כיום ישנה הבחנה ברורה יותר בין גלי הלם ממוקדים (Focused) לגלים רדיאליים (Radial).
להלן ממצאי המחקרים העדכניים:
- עדיפות על פני טיפול שמרני: מטה-אנליזה מ-2024 שפורסמה ב-Frontiers in Medicine מצאה כי גלי הלם יעילים יותר מפלצבו (placebo) בשיכוך כאבים לטווח של 3 ו-6 חודשים עבור דלקות גידים בגפה העליונה, כולל מרפק טניס.
- השוואה להזרקות סטרואידים: מחקר מ-2024 הצביע על כך שלמרות שסטרואידים עשויים להעניק הקלה מהירה יותר בטווח הקצר (חודש), טיפול בגלי הלם מספק תוצאות טובות ויציבות יותר לטווח הארוך (3 ו-6 חודשים) (Zhang et al., 2024).
- השוואה לפיזיותרפיה קלאסית: מחקרים הראו כי קבוצות שקיבלו גלי הלם הציגו שיפור משמעותי יותר במדדי כאב (VAS) ובתפקוד הכללי לעומת קבוצות שקיבלו פיזיותרפיה קונבנציונלית בלבד (Zia et al., 2025).
- מסקנה משולבת: מחקר (Perveen et al., 2024) מצא כי אין עדיפות מובהקת לאחד הסוגים (גלים רדיאליים או גלים ממוקדים) מבחינת הפחתת כאב, ושניהם נחשבים לבטוחים ויעילים.
המלצות קליניות העולות מהמחקרים:
- שילוב טיפולים: נמצא כי שילוב של גלי הלם עם תרגול גופני טיפולי או טיפולים רגנרטיביים כמו PRP (פלזמה עשירה בטסיות) מעצים את תוצאות הריפוי.
ב. דיקור יבש/אלקטרו־דיקור יבש בשילוב מניפולציה ותכנית פיזיותרפיה:
ניסוי רב־מרכזי הראה שתוספת של דיקור יבש חשמלי + מניפולציה thrust לתכנית רב־רכיבית שיפרה כאב ותפקוד יותר מהתכנית לבדה עד 3 חודשים (Dunning, 2024). עדיין מדובר במודל טיפול משולב, ולכן קשה לייחס את כל האפקט לרכיב יחיד.
9) איפה נכנסת כירופרקטיקה? שילוב נכון, גבולות ברורים
כירופרקטיקה לא “מרפאה גיד” בלחיצה אחת, ולא מחליפה תכנית עומסים. אבל יש לה מקום אפשרי כחלק ממערך טיפול כאשר היא משתלבת עם עקרונות מבוססי ראיות:
9.1 טיפול ידני מפרקי (“מניפולציה/מוביליזציה”) – מה יש בספרות?
- מחקר מוקדם הראה שטיפול מניפולטיבי ספציפי יכול לייצר היפואלגזיה (ירידה ברגישות כאב) ושיפור במדדי אחיזה בטווח קצר בטנדינופתיה לטרלית (Vicenzino, 2001).
- מחקר פיילוט אקראי מצא שמניפולציה של שורש כף היד הייתה יעילה יותר מפרוטוקול אולטרסאונד/עיסוי רקמות עמוק/תרגול בטווח קצר, אך החוקרים הדגישו צורך במחקרים גדולים יותר (Struijs, 2003).
- מחקר רב־מרכזי מודרני הראה יתרון לתוספת מניפולציה כחלק מתכנית משולבת (Dunning, 2024).
9.2 אז איך “כירופרקטיקה טובה” נראית בטנדינופתיה באמה?
בפועל, תרומה סבירה יכולה להיות:
- הפחתת כאב קצר־טווח כדי לאפשר תרגול איכותי יותר (Wallis, 2024)
- מוביליזציה של מפרקי מרפק/שורש כף היד כאשר יש נוקשות/הגבלת תנועה שמגבירה עומס על הגיד
- עבודה על שרשרת תפקודית (שכמה/כתף/מרפק/שורש כף היד) והדרכת טכניקה
- תכנית עומסים מדורגת (זה לב הטיפול), והערכת התקדמות במדדים תפקודיים (Lucado, 2022)
9.3 מה חשוב לא לעשות?
- להבטיח “ריפוי מלא” בלי שינוי עומסים/תרגול.
- “לטפל בכאב” בלבד בלי תכנית החזרה הדרגתית – זה מעלה סיכון להישנות.
המסקנה: כירופרקטיקה יכולה להשתלב, בעיקר דרך טיפול ידני תומך + הדרכה ותרגול. אבל הבסיס נשאר שיקום עומסים ממוקד.
10) פרוגנוזה: תוך כמה זמן משתפרים ומה מעלה סיכון לכרוניות?
רבים משתפרים משמעותית תוך שבועות-חודשים עם תכנית נכונה, אך בחלק מהמקרים הכאב מתמשך. גורמים שמעלים סיכון לכרוניות:
- המשך עומס מעורר בלי התאמות
- הימנעות מוחלטת מתנועה (איבוד סבילות)
- חזרה “מהירה מדי” לפעילות כבדה
- פספוס אבחנה מבדלת (למשל מקור עצבי) (Coombes, 2015; Shamrock, 2023)
11) מתי כדאי להיבדק בהקדם?
- חולשה חדשה משמעותית ביד/אצבעות
- נימול/חוסר תחושה מתמשך
- כאב לילה חריג, חום/אודם משמעותי
- כאב חריף אחרי טראומה
- כאב שמתקדם למרות ניהול עומסים ושיקום במשך 6-8 שבועות
סיכום
“דלקת גידים באמה” היא בדרך כלל טנדינופתיה: בעיית סבילות לעומס בגיד, לא רק דלקת. אבחון נכון (כולל שלילת מקור עצבי), חינוך וניהול עומסים, ותכנית תרגול מדורגת הם לב הטיפול לפי ההנחיות והמחקר. זריקות סטרואיד עשויות להקל קצר־טווח אך עלולות להוביל לתוצאות גרועות יותר לאורך זמן במקרים מסוימים, בעוד PRP מציג תוצאות מעורבות ותלוי פרוטוקולים. כירופרקטיקה יכולה להשתלב באופן מועיל בעיקר כטיפול ידני תומך שמאפשר תרגול טוב יותר – בתנאי שהיא חלק מתכנית שיקום מבוססת עומסים ומדדים.
References:
Andres, B. M., & Murrell, G. A. (2008). Treatment of tendinopathy: What works, what does not, and what is on the horizon. Clinical Orthopaedics and Related Research, 466(7), 1539-1554.
Assendelft, W. J. J., Green, S., Buchbinder, R., Struijs, P. A. A., & Smidt, N. (2003). Tennis elbow. BMJ, 327(7410), 329.
Chen, Z., & Baker, N. A. (2021). Effectiveness of eccentric strengthening in the treatment of lateral elbow tendinopathy: A systematic review with meta-analysis. Journal of Hand Therapy, 34(1), 18-28.
Cook, J. L., & Purdam, C. R. (2009). Is tendon pathology a continuum? A pathology model to explain the clinical presentation of load-induced tendinopathy. British Journal of Sports Medicine, 43(6), 409-416.
Cook, J. L., & Purdam, C. R. (2016). Revisiting the continuum model of tendon pathology: What is its merit in clinical practice and research? British Journal of Sports Medicine, 50(19), 1187-1191.
Coombes, B. K., Bisset, L., & Vicenzino, B. (2010). Efficacy and safety of corticosteroid injections and other injections for management of tendinopathy: A systematic review of randomised controlled trials. The Lancet, 376(9754), 1751-1767.
Coombes, B. K., Bisset, L., & Vicenzino, B. (2015). Management of lateral elbow tendinopathy: One size does not fit all. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 45(11), 938-949.
Coombes, B. K., Bisset, L., Brooks, P., Khan, A., & Vicenzino, B. (2013). Effect of corticosteroid injection, physiotherapy, or both on clinical outcomes in patients with unilateral lateral epicondylalgia: A randomized controlled trial. JAMA, 309(5), 461-469.
Costa, C. R., Morrison, W. B., & Carrino, J. A. (2003). MRI features of intersection syndrome of the forearm. American Journal of Roentgenology, 181(5), 1245-1249.
DeLuca, M. K., & Shin, A. Y. (2023). Medial epicondylitis: Current diagnosis and treatment options. JSES International. (Advance online publication). (ScienceDirect)
Dunning, J., Mourad, F., Bliton, P., Charlebois, C., Gorby, P., Zacharko, N., Layson, B., Maselli, F., Young, I., & Fernández-de-las-Peñas, C. (2024). Percutaneous tendon dry needling and thrust manipulation as an adjunct to multimodal physical therapy in patients with lateral elbow tendinopathy: A multicenter randomized clinical trial. Clinical Rehabilitation.
Gliedt, J. A., & Weiss, M. (2014). Chiropractic management of elbow tendinopathy following a sports-related trauma. Journal of the Canadian Chiropractic Association, 58(1), 52-57.
Konarski, W., Surma, S., & Słomka, A. (2023). Current concepts of natural course and management of medial epicondylitis. Journal of Clinical Medicine.
Lucado, A. M., Day, J. M., Vincent, J. I., MacDermid, J. C., Fedorczyk, J., Grewal, R., & Martin, R. L. (2022). Lateral elbow pain and muscle function impairments. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 52(12), CPG1-CPG111.
Meredith, T. J., Hornsby, H., Bagby, J., & Goodsell, S. (2025). Diagnosis and management of common tendinopathies. Current Reviews in Musculoskeletal Medicine, 18(12), 620-626. https://doi.org/10.1007/s12178-025-09993-4
Michols, N. J., Beutel, B. G., Taylor, K., & Taqi, M. (2024). Intersection syndrome. In StatPearls. StatPearls Publishing.
Moradi, A., Ebrahimzadeh, M. H., Jupiter, J. B., & Makhmalbaf, H. (2015). Radial tunnel syndrome, diagnostic and treatment dilemma. Archives of Bone and Joint Surgery, 3(3), 156-162.
Niemiec, P., Szyluk, K., & Walecka, J. (2022). Effectiveness of platelet-rich plasma for lateral epicondylitis: A systematic review and meta-analysis based on achievement of minimal clinically important difference. Orthopaedic Journal of Sports Medicine, 10(4), 23259671221086920.
Perveen, W., Anwar, S., Hashmi, R. et al. Effects of extracorporeal shockwave therapy versus ultrasonic therapy and deep friction massage in the management of lateral epicondylitis: a randomized clinical trial. Sci Rep 14, 16535 (2024).
Pfefer, M. T., Cooper, S. R., & Uhl, N. L. (2009). Chiropractic management of tendinopathy: A literature synthesis. Journal of Manipulative and Physiological Therapeutics, 32(1), 41-52. https://doi.org/10.1016/j.jmpt.2008.09.014
Schalow, P. R. (2020). Chiropractic management of performance related musculoskeletal disorder in a career violist. The American Journal of Case Reports, 21, e923943-1-e923943-6. https://doi.org/10.12659/AJCR.923943
Singh, H. P., & Watts, A. C. (2023). BESS patient care pathway: Tennis elbow. Shoulder & Elbow. British Elbow and Shoulder Society.
Struijs, P. A. A., Smidt, N., Arola, H., Dijk, C. N., Buchbinder, R., Assendelft, W. J. J., & van Tulder, M. W. (2003). Manipulation of the wrist for management of lateral epicondylitis: A randomized pilot study. Physical Therapy, 83(7), 608-616.
Vicenzino, B., Paungmali, A., & Buratowski, S. (2001). Specific manipulative therapy treatment for chronic lateral epicondylalgia produces uniquely characteristic hypoalgesia. Manual Therapy, 6(4), 205-212.
Wagner, E. R., & Weiss, A.-P. C. (2019). Tendinopathies of the forearm, wrist, and hand. Clinical Plastic Surgery, 46(3), 317-327. https://doi.org/10.1016/j.cps.2019.02.005
Wallis, J. A., Bourne, A. M., Jessup, R. L., Johnston, R. V., Frydman, A., Cyril, S., & Buchbinder, R. (2024). Manual therapy and exercise for lateral elbow pain. Cochrane Database of Systematic Reviews, 2024(5), CD013042.
Xu, Y., et al. (2024). Platelet-rich plasma has better results for long-term functional improvement and pain relief for lateral epicondylitis: A systematic review and meta-analysis. Arthroscopy: The Journal of Arthroscopic & Related Surgery.
Zhang L, Zhang X, Pang L, Wang Z, Jiang J. Extracorporeal Shock Wave Therapy Versus Local Corticosteroid Injection for Chronic Lateral Epicondylitis: A Systematic Review with Meta-Analysis of Randomized Controlled Trials. Orthop Surg. 2024 Nov;16(11):2598-2607.
Zia, Yusra & Manzoor, Shahzadi & Naseem, Hafsa & Haroon, Rabiya & Rehan, Fatima. (2025). Effectiveness of Extracorporeal Shockwave Therapy Versus Conventional Physiotherapy in Rotator Cuff Tendinitis. The Healer Journal of Physiotherapy and Rehabilitation Sciences. 5. 47-55. 10.55735/zp3hg222.