שין ספלינט: אבחון וטיפול

שין ספלינט: אבחון וטיפול מהירים עשויים לקצר את סבלכם ולאפשר חזרה מהירה לריצה. הרופא קבע שאתם סובלים משין ספלינט ואין לכם מושג מה זה אומר. ובכן, לא מדובר באבחון ספציפי אלא ציון העובדה שישנם מיחושים בחלק הפנימי של השוק. תסמונת כאב זאת בשוק נגרמת לרוב בגלל ריצה אך גם מסעות רגליים עלולים לגרום לכך. לרוב הכאבים בשוקיים יופיעו בגלל נזקים זניחים כגון מתיחה קלה של שריר בשוק. כאב על רקע זה צפוי לחלוף תוך ימים ספורים.

בחלק קטן מהמקרים הנזק בשוק עלול להיות משמעותי יותר. לטיפול יעיל יש צורך לאבחן בצורה מדויקת את מקור הכאב בשוק. אבחון שין ספלינט מתבסס על:

• כאב בשוק שמקורו בפעילות (exercise-induced leg pain).
• מיקום הכאב לאורך הגבול הפוסטרו־מדיאלי של הטיביה, לרוב בשליש האמצעי-המרוחק.
• רגישות מפושטת במישוש לאורך ≥ 5 ס"מ לאורך הגבול המדיאלי (לעומת רגישות נקודתית של 1-3 ס"מ האופיינית לשבר מאמץ).
• כאב המוחמר במאמץ ומוקל במנוחה. בשלבים מתקדמים עשוי להופיע גם במנוחה.

התעלמות מהכאבים הללו בשוק עלולים לגרום לכאבים להיעשות כרוניים. קיים קושי רב לרפא שין ספלינט כרוני.

שין ספלינט: אבחון וטיפול – רקע

המונח “שין ספלינט” (Shin Splints) משמש בשפה היומיומית לתיאור כאב לאורך השוקה (tibia) במאמץ, אך בספרות המקצועית מקובל כיום להשתמש במונח המדויק תסמונת עומס השוקה הפנימית (Medial Tibial Stress Syndrome – MTSS). שין ספלינט מתייחס לכאב מאמץ לאורך הגבול הפוסטרו־מדיאלי של הטיביה -לרוב בשליש האמצעי-דיסטלי -ללא שבר מאמץ מוגדר (Saad, 2025; Deshmukh, 2022).

MTSS נחשבת כיום חלק מרצף של “פציעות עומס” בעצם -החל מעומס יתר ותהליך דלקתי־מיקרוטראומטי, דרך “stress reaction” ועד שבר מאמץ טיביאלי (Franklyn, 2015; Ramteke, 2024). מדובר באחת מפציעות עומס היתר השכיחות ביותר אצל רצים, רקדנים וחיילים. סקירת ספרות עדכנית מצאה:

• שכיחות שנתית של 13-20% אצל רצים ו־עד 35% בקרב טירונים צבאיים. במחקרי שטח הודגם כי עד 60% מפציעות היתר בגפה התחתונה אצל רצים מיוחסות לכאב שוק ממאמץ (Saad, 2025; Deshmukh, 2022; Brekke, 2025).

פתופיזיולוגיה: מה בעצם קורה בשוק?

הפתופיזיולוגיה של MTSS אינה מוסכמת לחלוטין, אך שתי תיאוריות מרכזיות חוזרות בכל הסקירות:

תיאוריית דלקת מיסב העצם (periostitis):

לפי גישה זו, כאב נובע מדלקת של מיסב העצם – הפריאוסט (periosteum) לאורך הגבול המדיאלי של הטיביה. דלקת זאת מתפתחת בגלל משיכה חוזרת של הגיד ושל הפאשיה של שרירי הסוליה (Soleus Muscle) והשריר השוקתי האחורי (tibialis posterior) ולעתים גם שריר כופף האצבעות הארוך (flexor digitorum longus). עומסי מתיחה חוזרים על מיסב (קרום) העצם גורמים למיקרו־קרעים וחוסר איזון בין נזק לתיקון (Moen, 2009; Deshmukh, 2022).

תיאוריית “עומס יתר על העצם” (bone overload):

מחקרים עדכניים הראו ירידה בצפיפות העצם בטיביה באזור הכאב וחזרה לערכים תקינים לאחר ההחלמה, וכן הימצאות מיקרו־סדקים בביופסיות ללא תגובת תיקון תקינה -נתונים המצביעים על פגיעה ביכולת ההתאוששות של העצם תחת עומס חוזר (Saad, 2025).

ככל הנראה, MTSS היא תוצר של שילוב בין שתי התופעות:

1. עומס רפטטיבי על הטיביה גורם מיקרו־נזק בעצם ובפריאוסט.
2. מתפתחת תגובה דלקתית וכאב לאורך הגבול המדיאלי.
3. כאשר התאוששות אינה מספיקה ביחס לעומס.

אפידמיולוגיה וגורמי סיכון -בקצרה

סקירת סקופינג עדכנית על אפידמיולוגיה וגורמי סיכון ל-MTSS מצאה (Saad, 2025):

• שכיחות גבוהה במיוחד אצל רצים חובבים, רצי מרתון, טירונים בצבא ורקדנים.
• מין נשי, BMI גבוה ונפח אימון גבוה או עלייה חדה בעומס -קשורים בסיכון מוגבר.
• מבנה כף רגל פרונאטורי עם נטייה לבצע תנועת פרונציה (Pronation) מוגברת וחולשת שרירי הסובך והירך תוארו כגורמים ביומכניים אפשריים (Yates, 2004; Reinking, 2017; Saad, 2025; Deshmukh, 2022).
• במחקרי חתך נמצא קשר בין עלייה מהירה בקילומטרז’ ריצה, ריצה על משטחים קשים ונעליים שחוקות לבין התפתחות שין ספלינט (Deshmukh, 2022; Hashim, 2024).

הבנת גורמי הסיכון חשובה לא רק למניעה אלא גם כבסיס לתכנית טיפול ושיקום.

אבחון: קליני קודם, הדמיה אחר־כך

הגדרה קלינית

ההגדרה הקלינית המקובלת כיום מבוססת בין היתר על הקריטריונים של Yates & White:

1. כאב שמקורו בפעילות (exercise-induced leg pain).
2. מיקום הכאב לאורך הגבול הפוסטרו־מדיאלי של הטיביה, לרוב בשליש האמצעי-דיסטלי.
3. רגישות מפושטת במישוש לאורך ≥ 5 ס"מ לאורך הגבול המדיאלי (לעומת רגישות נקודתית של 1-3 ס"מ האופיינית לשבר מאמץ).
4. כאב המוחמר במאמץ ומוקל במנוחה. בשלבים מתקדמים עשוי להופיע גם במנוחה (Saad, 2025; Deshmukh, 2022).

Winters, 2018 מדגיש שכאב לאורך ≥5 ס"מ בגבול הפוסטרו־מדיאלי עם רגישות מפושטת במישוש, ללא סימנים נוירולוגיים, מהווה מדד קליני מרכזי להבחנה משבר מאמץ.

אנמנזה

נקודות חשובות:

• התחלת כאב הדרגתית בזמן אימון ריצה/קפיצה.
• תחילה כאב רק בתחילת פעילות שנרגע לאחר חימום, ובהמשך כאב לאורך הפעילות ולאחריה.
• שינויי עומס: עלייה חדה בנפח או אינטנסיביות אימונים, שינוי סוג משטח (לדוגמה מעבר לדשא → אספלט), שינוי נעליים.
• היסטוריה של פציעות מאמץ קודמות, הפרעות מחזור/תזונה (בעיקר אצל ספורטאיות), מחלות עצם או חסר ויטמין (D) (Deshmukh, 2022; Ramteke, 2024; Brekke, 2025).

בדיקה גופנית

בדיקה יסודית כוללת:

• מישוש לאורך הגבול הפוסטרו־מדיאלי של הטיביה – מחפשים רגישות מפושטת לאורך 5-10 ס"מ.
• הערכת נפיחות קלה/עיבוי תת־עורי לאורך השוק.
• תפקוד שרירי הסובך, טווחי תנועה בקרסול ובירך, וניתוח מנח כף הרגל (פרונציה/קשת שטוחה).
• בדיקות פונקציונליות – קפיצות, ריצה קלה במקום, מבחן "hop" (מבחן קפיצה) -להערכת החמרת כאב בתנועה (Deshmukh, 2022; Ramteke, 2024).

Winters ועמיתיו הראו שניתן לאבחן MTSS באופן אמין על סמך אנמנזה ובדיקה גופנית ללא הדמיה שגרתית, גם במחקר וגם בקליניקה, כל עוד הפתולוגיות המסוכנות יותר נשללות (Winters, 2018).

אבחנה מבדלת

חשוב לשלול מצבים אחרים של כאב שוק מאמץ:

• שבר מאמץ בעצם השוקה – כאב נקודתי, לעיתים סימן “hop test” חיובי בנקודה אחת, רגישות מקומית <5 ס"מ.
• תסמונת מדור מאמץ כרונית (CECS) – כאב לוחץ, לעיתים נימול/חולשה, שיא כאב בזמן פעילות והקלה מהירה עם הפסקה.
• תסמונות כלי דם (לכידת עורק פופליטאלי), נוירופתיות וליקויי גידים (Deshmukh, 2022; Saad, 2025; Ramteke, 2024).

הדמיה -מתי ולמה?

לפי סקירות עדכניות, רוב מקרי MTSS אינם דורשים הדמיה -האבחנה קלינית. (Saad, 2025; Winters, 2018)
עם זאת, הדמיה מוצדקת כאשר:

• הכאב אינו טיפוסי (מיקום לא מדיאלי, כאב לוקלי מאוד, סימני דלקת מערכתיים).
• חשד לשבר מאמץ, גידול, זיהום או CECS.
• חוסר תגובה לטיפול שמרני לאורך מספר חודשים.

אמצעי הדמיה עיקריים:

• רנטגן: לעיתים קרובות תקין בשלבים מוקדמים. משמש בעיקר לשלול שבר מובהק (Deshmukh, 2022).
• מיפוי עצמות: בעבר שימש לאבחון, כיום פחות נפוץ.
• MRI הוא הכלי העיקרי להדגמת רצף פגיעות העצם: אות בצקת לשד עצם, פסי שבר, ותגובה פריאוסטלית. מאפשר גם זיהוי CECS או פתולוגיות אחרות. (Saad, 2025)

עקרונות טיפול כללי

סקירת מערכות וקווים מנחים עדכניים מדגישים שאין “טיפול קסם” יחיד ל-MTSS, אלא נדרש שילוב של:

• מנוחה יחסית והתאמת עומסים.
• שיקום פיזיותרפי מבוסס תרגול ותיקון ביומכני.
• טיפול בכאב ותמיכה (טייפינג, מדרסים ועוד).
• במיעוט מקרים -טיפולים זעיר־פולשניים / ניתוחיים.

סקירת SR קלאסית של Winters, 2013 מצאה ראיות באיכות נמוכה-בינונית למשך מגוון התערבויות, אך חיזקה את העיקרון שהבסיס הוא הפחתת עומס ותכנית חזרה הדרגתית לפעילות.
סקירות עדכניות יותר (Deshmukh, 2022; Saad, 2025; Hashim, 2024) חוזרות על מסקנה זו ומוסיפות דגש על חינוך, תיקון טעויות אימון וצמצום גורמי סיכון.

טיפול שמרני שלב־אחר־שלב

שלב א’ -שלב אקוטי / סוב־אקוטי

מטרות: הפחתת כאב, עצירת התקדמות לפגיעה קשה יותר, שמירה על כושר כללי.

מרכיבים טיפוסיים:

• מנוחה יחסית: הפסקת ריצה וקפיצות, מעבר לפעילות ללא זעזועים (שחייה, אופניים, אליפטיקל), לפי סף כאב (Winters, 2013; Deshmukh, 2022).
• קרח ו-NSAIDs לטווח קצר להקלה סימפטומטית (Deshmukh, 2022; Hashim, 2024).
• חינוך – הסבר על רצף פציעת העצם, חשיבות מנוחה הדרגתית ולא מנוחה טוטלית ממושכת. הדרכה על משטחים נוחים, בדיקת נעליים (Saad, 2025; Ramteke, 2024).
• במקרים מסוימים – תחבושות לחץ/גרביים אלסטיים לשיפור נוחות, אף שאין ראיות חזקות ליתרון מובהק (Winters, 2013).

שלב ב’ -שלב שיקום פעיל

ברגע שהכאב במנוחה נעלם והכאב במאמץ ירד מתחת לסף מוסכם (למשל ≤ 3-4/10), ניתן להתקדם לשיקום פעיל:

• תרגילי גמישות-חוזק לסובך ולכף הרגל
• מתיחות לשרירי הסובך (gastrocnemius/soleus) מספר פעמים ביום.
• חיזוק הדרגתי -דגש על אקסצנטרי של כופפי הקרסול, סקוואטים, עליות מדרגה (Galbraith, 2009; Ramteke, 2024).
• עבודה על קינמטיקה של הגפה התחתונה
• חיזוק השרירי מרחיקי הירך ומסובבי הירך החוצה (gluteus medius/minimus).
• אימון יציבות לומבו־אגנית ופרופריוספציה (לוחות שיווי משקל) (Ramteke, 2024; Cook, 2018).
• טייפינג וקינזיו־טייפינג.

סקירה שיטתית הראתה שקינזיו־טייפינג עשוי להפחית עומסי פרונציה ולהוריד את קצב העמסה בגפה אצל סובלים מ-MTSS, אם כי איכות הראיות בינונית (Guo, 2022 ;Ramteke, 2024). במחקר ביומכני נמצא שטייפינג אנטי־פרונאטורי שינה את חלוקת הלחצים בכף הרגל אצל מטופלים עם MTSS, באופן שעשוי לתמוך בהפחתת עומס על הטיביה (Griebert, 2016; Ramteke, 2024).

מדרסים ו-foot orthoses

מחקר של Naderi, 2019 הראה שמדרסי תמיכה בקשת יכולים לנרמל דפוסי לחצים דינמיים בכף הרגל אצל מטופלים עם MTSS, במיוחד ביחס לסטיית מרכז לחצים מדיאלית (Naderi, 2019 מצוטט אצל Ramteke, 2024). יחד עם זאת, סקירות מדגישות כי השימוש במדרסים יעיל בעיקר כאשר קיימת פרונציה עודפת ו/או כאב כרוני חוזר (Galbraith, 2009; Saad, 2025).

טיפול כירופרקטי בשין ספלינט

הטיפול הכירופרקטי בשין ספלינט נשען על עקרון של ניהול עומסים ותיקון ביומכני לאורך שרשרת כף־רגל-ברך-אגן. לצורך זה, הכירופרקט עושה שימוש במניפולציות/מוביליזציות מפרקיות, טכניקות רקמה רכה, תרגול ושילוב אמצעי פיזיקליים כמו לייזר רך וגלי הלם. דו״ח מקרה כירופרקטי מוקדם תיאר “ניהול מקיף” של MTSS שכלל התאמת עומס, טיפול ידני בגפה התחתונה והגב התחתון ותרגילי חיזוק ומתיחה, עם היעלמות כאב וחזרה לריצה תוך שבועות ספורים (Krenner, 2002). סקירות על MTSS מדגישות שטיפול שמרני רב־מרכיבי כזה – חינוך, תרגול, מדרסים וטיפול ידני – הוא קו ראשון מומלץ, ומתאים היטב לגישה כירופרקטית (Galbraith, 2009; Winters, 2013).

לייזר רך (LLLT/לייזר בעוצמה נמוכה)

מחקר דני מוקדם ב-MTSS לא מצא הבדל משמעותי בכאב או בזמן חזרה לשירות בין לייזר לבין טיפול סטנדרטי (Nissen, 1994). לעומת זאת, ניסוי מבוקר הראה שלייזר רך כחלק מתכנית שיקום שיפר כאב ותפקוד בחולי פרiאוסטיטיס בשוק (Chang, 2014; Chen, 2016). לפיכך, לייזר רך נחשב אמצעי משלים סביר במרפאה כירופרקטית, אך לא טיפול יחיד.

גלי הלם (ESWT)

מחקרים מבוקרים ומטה־אנליזה מצביעים על כך ש-ESWT, במיוחד בשילוב תכנית תרגול הדרגתית, עשויים להפחית כאב ולקצר זמן חזרה לריצה לעומת תרגול בלבד (Rompe, 2010; Moen, 2012; Newman, 2017; Forogh, 2022). מחקר אקראי עדכני הראה ש-ESWT ואלקטרותרפיה, שתיהן בשילוב תרגול, יעילות באופן דומה (Orscelik, 2025). עבור כירופרקט, המשמעות היא ש-ESWT ו-LLLT יכולים להשתלב כעמצעי עזר בתכנית כירופרקטית מלאה הכוללת טיפול ידני, תיקון דפוסי תנועה וניהול עומסים.

תכנית חזרה הדרגתית לריצה

Winters ו-Moen מציעים מודל בן 3 שלבים:

• שלב 1 – ללא ריצה, רק אימון משולב (cross-training) וחיזוק.
• שלב 2 – ריצה-הליכה לסירוגין על משטחים רכים, תוך עלייה של 10-15% בנפח לשבוע לפי סף כאב.
• שלב 3 – חזרה לריצה רציפה, ואז לשינויי מהירות/עליות (Winters, 2013; Menéndez, 2020).

דוח מקרה עדכני (Ramteke, 2024) הדגים פרוטוקול דומה בנבחן יחיד, עם שיפור מ-NPRS 8/10 ל-0/10, עליה ניכרת במדדי תפקוד וחזרה לריצה מלאה תוך שישה שבועות, במסגרת טיפול פיזיותרפי רב־מרכיבי (חיזוק, טייפינג, שינוי דפוס ריצה, שיווי משקל).

התערבויות מתקדמות / חדשניות

הגבלת זרימת דם עם עומס נמוך Blood-Flow Restriction Training (BFR)

סדרת מקרים מ־2025 הראתה שתכנית שיקום בת שישה שבועות המשלבת אימוני עליות עקבים (calf raises) עם הגבלת זרימת הדם (LL-BFR) אצל שישה ספורטאים עם MTSS הביאה לשיפור ברמת כאב, תפקוד וריצה (מרחק גדול יותר ו/או כאב פחות) (Brekke, 2025). היתרון התאורטי -השגת התאמות כוח ומסת שריר ואף השפעה על מבנה העצם בעומסים נמוכים יחסית, כך שניתן להמשיך בפעילות מסוימת במקביל לשיקום.

הראיות עדיין ברמת case series, אך מצביעות על אפשרות מעניינת אצל מטופלים שמתקשים לשאת עומסים גבוהים בשיקום רגיל.

גלי הלם (ESWT)

מחקר פיילוט אקראי כפול סמיות השווה גלי הלם לטיפול דמה בחיילים עם MTSS, ומצא שיפור ניכר יותר בקבוצת הטיפול האקטיבי במדדי כאב וחזרה לפעילות, אך גודל המדגם היה קטן ואיכות הראיות מוגבלת (Newman, 2017). סקירת Winters, 2013 מסכמת ש-ESWT עשויה להיות אופציה בחלק מהמקרים העמידים, אך אין הסכמה גורפת.

סדים (lower leg brace)

מחקרי פיילוט על שימוש בסד לרגל התחתונה ייעודי הראו ירידה בתסמינים תוך מספר שבועות ושיעור חזרת פציעה נמוך ב-6 חודשי מעקב, אך האיכות המחקרית מוגבלת (McNamara, 2023; Thistle, 2010 מצוטטים אצל Winters, 2013; Schulze, 2023).

טיפולים אחרים

הוזכרו גם טיפולים כגון:

• טיפול בחמצן היפרברי,
• פונופורזיס, יונטופורזיס, אולטרסאונד טיפולי,
• ניקור קרום העצם “periosteal pecking”.

על פי Winters, 2013 ו-Saad, 2025 -הראיות ליעילותם מוגבלות מאוד, והם אינם נחשבים קו ראשון.

טיפול ניתוחי

ניתוח ב- MTSS נדיר ונשמר למקרים קשים ועמידים במיוחד, לאחר כישלון של טיפול שמרני ממושך. הטיפול הניתוחי השכיח המתואר בספרות הוא fasciotomy של המדור הפוסטריורי השטחי ושחרור “soleus bridge” לאורך הגבול המדיאלי של הטיביה.

סדרות מקרים קטנות מדווחות על שיפור בכאב וביכולת חזרה לפעילות, אך רמת הראיות נמוכה, וסיבוכים אפשריים כוללים זיהום, כאב כרוני וצלקות (Yates, 2003; Holen, 1994 ;Winters, 2013; Bhusari, 2023). בגלל שמדובר לרוב בפגיעה הפיכה במנגנון עומס/התאוששות, ההמלצה הקלינית הרווחת היא למצות לחלוטין טיפול שמרני רב־שלבי לפני התייחסות לאופציה ניתוחית.

מניעה וחזרה בטוחה לספורט

מניעה ראשונית ומשנית

על פי סקירות עדכניות, צעדי מניעה יעילים כוללים:

• תכנון עומסים הדרגתי -העלאה של עד כ־10% בשבוע בנפח הריצה, הימנעות מקפיצה חדה בנפח/אינטנסיביות.
• שימוש במשטחי ריצה מגוונים ורכים יותר בשלב ההסתגלות.
• התאמת נעליים ומעקב אחר שחיקה.
• בניית בסיס של חוזק וגמישות בסובך, ירך וליבה לפני כניסה לתכנית ריצה אינטנסיבית (Menéndez, 2020; Saad, 2025; Hashim, 2024).

חזרה לריצה

מרבית המחברים ממליצים על עקרונות דומים:

• התחלה בריצה־הליכה לסירוגין, ללא כאב מעל 3/10 בזמן הפעילות וללא החמרה למחרת.
• העלאת מרחק/זמן ריצה בהדרגה, תוך ניטור סימפטומים.
• רק לאחר מספר שבועות ללא כאב -הכנסת אינטרוולים מהירים, עליות, משטחים קשים.

Winters פיתח גם מדד MTSS score לשימוש במחקר ובקליניקה למדידת חומרת התסמינים ושינוי לאורך טיפול, כדי לעקוב אחר ההתקדמות ולהחליט על התקדמות בעומסים. (Winters, 2016)

סיכום

“שין ספלינט” -או בשמה המדויק תסמונת עומס השוקה הפנימית (Medial Tibial Stress Syndrome) היא פציעת עומס יתר שכיחה. במקרים רבים היא ניתנת לזיהוי ולטיפול יעילים אם מבינים את המנגנון והמאפיינים הקליניים שלה.

הנקודות העיקריות:

האבחנה היא בראש ובראשונה קלינית, על בסיס כאב לאורך ≥5 ס"מ בגבול הפוסטרו־מדיאלי של הטיביה, שמוחמר במאמץ ומוקל במנוחה, ללא רגישות נקודתית או חסר נוירולוגי (Winters, 2018; Saad, 2025). דימות (בעיקר MRI) נדרש בעיקר כשיש חשד לשבר מאמץ או פתולוגיה אחרת, או כשאין תגובה לטיפול.

הטיפול מבוסס על התאמת עומסים, מנוחה יחסית, שיקום פיזיותרפי ממוקד, טייפינג/מדרסים במידת הצורך, ותכנית חזרה הדרגתית לפעילות (Winters, 2013; Galbraith, 2009; Ramteke, 2024; Brekke, 2025). התערבויות מתקדמות כגון ESWT, LL-BFR, סדים וחמצן היפרברי עשויות לסייע בחלק מהמקרים, אך הראיות עדיין מוגבלות. ניתוח נותר מוצא אחרון למקרים עמידים.

הגישה המודרנית רואה ב-MTSS ביטוי לחוסר איזון בין עומס לתיקון ברקמת העצם והפריאוסט, על רקע מכלול גורמי סיכון ביומכניים ואימוניים. לכן, שילוב של ניהול עומסים, תיקון ביומכני, חיזוק הדרגתי וחינוך מטופל הוא המפתח לטיפול מוצלח ולמניעת הישנות.

References:

Brekke, A. F., Bjørklund, J., Holse, R. C., Larsen, C., & Hjortshoej, M. H. (2025). Low-load blood-flow restriction training for medial tibial stress syndrome in athletes: A case series. International Journal of Sports Physical Therapy, 20(1), 96-104.

Deshmukh, N. S., & Phansopkar, P. (2022). Medial tibial stress syndrome: A review article. Cureus, 14(7), e26641.

Franklyn, M., & Oakes, B. (2015). Aetiology and mechanisms of injury in medial tibial stress syndrome: Current and future developments. World Journal of Orthopedics, 6(8), 577-589.

Galbraith, R. M., & Lavallee, M. E. (2009). Medial tibial stress syndrome: Conservative treatment options. Current Reviews in Musculoskeletal Medicine, 2(3), 127-133.

Guo, S., Liu, P., Feng, B., Xu, Y., & Wang, Y. (2022). Efficacy of kinesiology taping on the management of shin splints: A systematic review. The Physician and Sportsmedicine, 50(4), 369-377.

Hashim, M., & colleagues. (2024). Medial tibial stress syndrome (shin splint). Cureus, 16(x), eXXXX.

Menéndez, C., Batalla, L., Prieto, A., Rodríguez, M. Á., Crespo, I., & Olmedillas, H. (2020). Medial tibial stress syndrome in novice and recreational runners: A systematic review. International Journal of Environmental Research and Public Health, 17(20), 7457.

Moen, M. H., Tol, J. L., Weir, A., Steunebrink, M., & De Winter, T. C. (2009). Medial tibial stress syndrome: A critical review. Sports Medicine, 39(7), 523-546.

Naderi, A., Degens, H., & Sakinepoor, A. (2019). Arch-support foot-orthoses normalize dynamic in-shoe foot-pressure distribution in medial tibial stress syndrome. European Journal of Sport Science, 19(2), 247-257.

Ramteke, S. U., & Jaiswal, P. R. (2024). Physical therapy perspectives for medial tibial stress syndrome in a novice runner: A case report. Cureus, 16(8), e67647.

Saad, M. A., Jamal, J. M., Aldhafiri, A. T., & Alkandari, S. A. (2025). Medial tibial stress syndrome: A scoping review of epidemiology, biomechanics, and risk factors. Cureus, 17(3), e81463.

Winters, M., Eskes, M., Weir, A., Moen, M. H., Backx, F. J. G., & Bakker, E. (2013). Treatment of medial tibial stress syndrome: A systematic review. Sports Medicine, 43(12), 1315-1333.

Winters, M. (2018). Medial tibial stress syndrome: Diagnosis, treatment, and outcome assessment (PhD Academy Award). British Journal of Sports Medicine, 52(16), 1213-1214.

Chang, C.-C., Ku, C.-H., Hsu, W.-C., Hu, Y.-A., Shyu, J.-F., & Chang, S.-T. (2014). Five-day, low-level laser therapy for sports-related lower extremity periostitis in adult men: A randomized, controlled trial. Lasers in Medical Science, 29(4), 1485-1494.

Chen, C.-L., Chuang, H.-Y., Chang, C.-C., Ku, C.-H., & Chang, S.-T. (2016). Randomized controlled trial of laser therapy versus conventional therapy in the treatment of medial tibial stress syndrome. International Journal of Orthopedics and Rehabilitation, 3(2), 43-50.

Galbraith, R. M., & Lavallee, M. E. (2009). Medial tibial stress syndrome: Conservative treatment options. Current Reviews in Musculoskeletal Medicine, 2(3), 127-133.

Krenner, B. J. (2002). Case report: Comprehensive management of medial tibial stress syndrome. Journal of Chiropractic Medicine, 1(3), 122-124.

Nissen, L. R., Astvad, K., & Madsen, L. (1994). Low-energy laser therapy in medial tibial stress syndrome [Article in Danish]. Ugeskrift for Laeger, 156(49), 7329-7331.

Rompe, J. D., Cacchio, A., Furia, J. P., & Maffulli, N. (2010). Low-energy extracorporeal shock wave therapy as a treatment for medial tibial stress syndrome. American Journal of Sports Medicine, 38(1), 125-132.

Moen, M. H., Rayer, S., Schipper, M., Schmikli, S., Weir, A., Tol, J. L., et al. (2012). Shockwave treatment for medial tibial stress syndrome in athletes: A prospective controlled study. British Journal of Sports Medicine, 46(4), 253-257.

Newman, P., Waddington, G., & Adams, R. (2017). Shockwave treatment for medial tibial stress syndrome: A randomized double blind sham-controlled pilot trial. Journal of Science and Medicine in Sport, 20(3), 220-224.

Forogh, B., Karimzad, Y., Babaei-Ghazani, A., Janbazi, L., Bagherzadeh Cham, M., & Abdolghaderi, S. (2022). Effect of extracorporeal shockwave therapy on medial tibial stress syndrome: A systematic review. Current Orthopaedic Practice, 33(4), 384-392.

Orscelik, A., Büyüklüoğlu, G., Kocahan, T., Akınoğlu, B., Günaydın, H., & Karaaslan, B. (2025). Efficacy of extracorporeal shock wave therapy and electrotherapy in medial tibial stress syndrome: A randomised study. Turkish Journal of Sports Medicine, 60(1), 19-24.