טריגר פינגר: מה גורם לזה? "אצבע הדק" (Trigger finger) היא תופעה שכיחה. באופן נורמלי הגיד נע בחופשיות, בתוך השרוול האנטומי בו הוא מצוי. במצב של "אצבע הדק" האצבע נותרת כפופה והתיישרותה מתאפשרת רק במאמץ. לפעמים נדרש להפעיל כוח חיצוני על האצבע הכפופה כדי לישר אותה. ההתיישרות של האצבע תתרחש אז באופן פתאומי ולעתים קרובות יתלוו לשחרור גם צליל אופייני (קליק). סימנים ותסמינים נוספים שעלולים להתפתח כוללים גם כאבים בכף היד ובעיקר באצבע המעורבת.
טריגר פינגר מתפתח לרוב בגלל נזקים ושינויים במבנה הגיד ו/או השרוול העוטף אותו. אבחון וטיפול מהירים עשויים למנוע ניתוח. טיפול באמצעות גלי הלם בטריגר פוינט נחשב לטיפול יעיל. במאמר הנוכחי "טריגר יינגר מה גורם לזה" נרחיב על הנושא ונדון בדרכי הטיפול בתופעה הזאת?
טריגר פינגר: מה גורם לזה – רקע
אצבע הדק, או טריגר פינגר, היא מצב שרירים ושלד שכיח המאופיין בתפיסה, נעילה או נקישה כואבת של האצבעות במהלך תנועה. זה מתרחש כאשר הגיד המכופף הופך דלקתי ומתקשה להחליק דרך מערכת הגלגלת של האצבע. הגיד המחבר את השריר לעצם מורכב מסיבים של רקמת חיבור סיבית חזקה ועמידה. תכונות אלה מסייעות לעמוד בעומסים המופעלים עליו בעת התכווצות השריר וביצוע מטלות עם אצבעות כף היד. אספקת הדם לגיד מאוד דלה ומכאן הקושי שלו להתחדש והקושי שלנו לרפא אותו לאחר פציעה.
הגיד נע בתוך שרוול שבצדו הפנימי מכוסה בקרום סינוביאלי. הקרום הסינוביאלי מפריש חומרי סיכה שמאפשרים תנועה חלקה של הגיד בתוך השרוול. גירוי דלקתי של השרוול הזה עלולה לגרום להתעבותו, ללכידה של הגיד ולהתפתחות טריגר פינגר. במצב הזה כאשר אנו מכופפים את האצבע נוצרת תנועה של הגיד בתוך השרוול המוצר. בנקודת ההיצרות הגדולה ביותר אנו נתקלים במחסום. מעבר המחסום גורמים לרעש אופייני.
ברוב המקרים הסימנים והתסמינים של טריגר פינגר או אצבע הדק יחלפו תוך ימים עד שבועות בודדים גם ללא טיפול. ביתר המקרים יש להתייעץ עם איש מקצוע בתחום ולטפל בבעיה. ללא טיפול האצבע עלולה להיוותר כפופה באופן קבוע, הכאבים יחמירו והמצב יהפוך לכרוני. אפשרויות הטיפול באצבע על ההדק כוללות אמצעים שמרניים כגון, קיבוע ושינוי פעילות, גלי הלם ולייזר. במצבים קשים תיתכנה גם התערבויות פולשניות כגון זריקות סטרואידים או ניתוח.
שכיחות של טריגר פינגר
השכיחות אצבע הדק משתנה על פי סוג האוכלוסייה ומשתנים נוספים.
שכיחות באוכלוסייה הכללית:
- מוערכת בכ-2%-3% (Makkouk et al., 2008).
- שכיחה יותר אצל נשים, במיוחד בגילאי 40 עד 60 שנה.
הסיכון לכל החיים לפתח אצבע הדק גבוה משמעותית אצל אנשים עם סוכרת או דלקת מפרקים שגרונית.
שכיחות בקרב חולי סוכרת:
- בקרב חולי סוכרת יש שכיחות של 10%-20% של אצבע הדק. נתון זה גבוה משמעותית מהאוכלוסייה הכללית (Chammas et al., 1995).
- לעתים קרובות זה דו-צדדי וכולל מספר אצבעות.
- אצבע הדק נחשבת לאחד הסיבוכים הנפוצים ביותר ביד בסוכרת ארוכת טווח.
שכיחות בקרב חולים בדלקת מפרקים שגרונית ומצבים מערכתיים אחרים:
קיימת שכיחות מוגברת בקרב חולים עם דלקת מפרקים שגרונית, עמילואידוזיס או תת פעילות של בלוטת התריס. שיעורי השכיחות המדויקים משתנים.
אלו אצבעות מושפעות לרוב
הקמיצה והאגודל מושפעים לרוב, אם כי כל אצבע עשויה להיות מעורבת.
מה הם הסימנים והתסמינים של טריגר פינגר?
הסימנים והתסמינים של טריגר פינגר (אצבע הדק) נובעים ישירות מההיצרות המכנית בתעלת הגיד. הם נוטים להתפתח בהדרגה, החל מאי-נוחות קלה בבסיס האצבע ועד לנעילה מוחלטת המשבשת את התפקוד היומיומי של כף היד. להלן פירוט נרחב של כלל התסמינים והסימנים הקליניים, מסודרים לפי אופי הופעתם:
תסמינים תנועתיים ומכניים באצבע
תחושת קפיצה, קליק או נקישה (Triggering)
זהו התסמין הקלאסי והמוכר ביותר. בעת ניסיון ליישר או לכופף את האצבע, המטופל מרגיש שהאצבע "נתקעת" לרגע קט ואז משתחררת בבת אחת בתנועה קפיצית, המזכירה סחיטה ושחרור של הדק באקדח.
נעילת האצבע (Locking)
ככל שהמצב מחמיר, האצבע עלולה להישאר נעולה לחלוטין במנח כפוף כלפי כף היד, ללא יכולת ליישר אותה באופן עצמאי באמצעות שרירי היד.
צורך ביישור פסיבי (Manual Release)
במצבים מתקדמים של נעילה, המטופל נאלץ להשתמש ביד השנייה (הבריאה) כדי לתפוס את האצבע הנעולה וליישר אותה באופן פיזי ומכני, פעולה שלעיתים קרובות מלווה בכאב עז.
נוקשות מפרקית (Stiffness)
קושי ממשי להניע את האצבעות באופן חופשי. נוקשות זו בולטת במיוחד לאחר תקופות ממושכות של חוסר תנועה, ומגבילה את טווח התנועה המלא של האצבע הפגועה.
כאב ורגישות תחושתית
- כאב בבסיס האצבע – הכאב ממוקם בדרך כלל באזור החיבור שבין האצבע לכף היד (בקו הקפלים של כף היד). הכאב יכול להיות עמום וממושך, או חד ודוקרני בזמן ניסיון להניע את האצבע.
- הקרנת כאב – לעיתים הכאב אינו מוגבל רק לבסיס האצבע, אלא מקרין כלפי מעלה לאורך האצבע עצמה, או לחלופין כלפי מטה אל עבר מרכז כף היד ואזור שורש כף היד.
- רגישות מקומית למגע (Tenderness) – לחיצה ישירה של רופא או של המטופל על אזור הגלגלת בבסיס האצבע בכף היד תעורר כאב נקודתי עז ורגישות מוגברת, גם כאשר האצבע נמצאת במנוחה מלאה.
סימנים פיזיים הניתנים למישוש וראייה
גבשושית או קשרית תת-עורית (Nodule)
בבסיס האצבע הפגועה ניתן לרוב למשש מעין גוש קטן, נוקשה ורגיש. גבשושית זו היא למעשה האזור המעובה של הגיד או של מעטפת הגיד, אשר נתקע מחוץ לתעלה בזמן תנועה.
נפיחות מקומית (Swelling)
באזור שבו הגיד סובל מחיכוך מתמיד עשויה להתפתח נפיחות קלה הנראית לעין או מורגשת במישוש. הנפיחות מעידה על התהליך הדלקתי הפעיל (Tenosynovitis) במעטפת הסינוביאלית.
חום מקומי או אדמומיות קלה
במקרים שבהם התגובה הדלקתית חריפה וסוערת במיוחד, האזור בבסיס האצבע עשוי להרגיש חם יותר למגע בהשוואה לשאר כף היד, ולעיתים רחוקות ילווה בשינוי גוון קל של העור.
דפוסי הופעה ושינויים לאורך היממה
החמרה קבועה בשעות הבוקר
התסמינים ובמיוחד הנוקשות, הכאב והנטייה להינעל מגיעים לשיאם מיד עם היקיצה בבוקר. הדבר קורה מכיוון שבזמן השינה כף היד נוטה להישאר במצב כפוף ונייח, מה שמאפשר לנוזלי הדלקת להצטבר סביב הגיד ולהחמיר את הבצקת המקומית.
שיפור חלקי במהלך היום
ככל שהמטופל מתקדם במהלך היום ומפעיל את היד בעדינות, הנוזלים נספגים מעט, הגיד זוכה ל"שימון" מסוים, והאצבע עשויה להשתחרר ולהפוך לגמישה יותר (אם כי הכאב והקליקים עלולים לחזור בעת מאמץ).
מעורבות של מספר אצבעות
למרות שהתופעה מתחילה לרוב באצבע אחת (האגודל, הקמיצה או האמה הן השכיחות ביותר), אצל מטופלים מסוימים – במיוחד חולי סוכרת – הסימנים יכולים להופיע במספר אצבעות במקביל או בשתי כפות הידיים בו-זמנית.
מה הגורמים להתפתחות טריגר פינגר?
טריגר פינגר נגרם בעיקר עקב תהליך דלקתי או עיבוי מכני המשבש את התנועה החלקה של הגיד בתוך התעלה המגוננת עליו. במצב בריא, גידי הכיפוף של האצבעות מחליקים ללא קושי בתוך מעטפת סינוביאלית המצומצמת על ידי רצועות טבעתיות המכונות גלגלות. כאשר נוצר חיכוך מתמשך, הרקמות מגיבות בנפיחות, הגיד או הגלגלת (לרוב גלגלת A1 בבסיס האצבע) מתעבים, ולעיתים אף נוצרת גבשושית קטנה על הגיד. שינויים מבניים אלו מצירים את המעבר המכני, גורמים לגיד להיתקע מחוץ לתעלה בזמן כיפוף, ויוצרים את אפקט ה"קפיצה" המוכר בעת הניסיון ליישר את האצבע. המנגנונים הרפואיים ומצבי הרקע המובילים להתפתחות הליקוי המכני הזה מפורטים להלן.
מאמץ מכני ושימוש יתר חוזרני
אחד הגורמים המרכזיים להתחלת התהליך הדלקתי הוא ביצוע פעולות חוזרות ונשנות המערבות אחיזה ממושכת או הפעלת כוח מוגבר עם אצבעות כף היד. תנועות אלו יוצרות מיקרו-טראומה קבועה בנקודת המפגש של הגיד עם הגלגלת הסינוביאלית. הגוף מנסה לתקן את הנזק המקומי באמצעות ייצור רקמת חיבור מעובה, המגדילה את נפח הגיד ומחמירה את חוסר ההתאמה המכני בינו לבין התעלה הבלתי גמישה. סיכון זה נפוץ במיוחד אצל קלדנים, מוזיקאים, נגרים, גננים, ועובדי כפיים הנדרשים לאחוז בכלים רוטטים או כבדים לאורך שעות.
מחלות רקע ומצבים מטבוליים
מערכות הגוף משפיעות ישירות על בריאות הגידים, וישנן מחלות כרוניות המעלות באופן דרמטי את ההסתברות ללקות בתופעה. חולי סוכרת, למשל, נמצאים בסיכון גבוה משמעותית מהאוכלוסייה הכללית בשל תהליכים כימיים שבהם עודפי הגלוקוז בדם נקשרים לקולגן ויוצרים קשרי צלגול (Collagen Cross-linking) המשנים את גמישות הגידים ומקשיחים אותם. כמו כן, מחלות דלקתיות מערכתיות, כגון דלקת מפרקים שגרונית (RA) או גאוט, גורמות להתקפה ישירה של מערכת החיסון על המעטפת הסינוביאלית של הגידים, דבר שמוביל להתעבות מהירה של הרקמה הרכה ולחסימת התעלה. הפרעות בתפקוד בלוטת התריס נקשרו אף הן לשכיחות מוגברת של התופעה.
מאפיינים דמוגרפיים, גיל ומגדר
ההרכב המבני והשינויים הביולוגיים המתרחשים בגוף עם השנים מהווים גורם משפיע נוסף. טריגר פינגר מתפתח לרוב בקרב אנשים בשנות ה-40, ה-50 וה-60 לחייהם, ככל הנראה עקב ירידה טבעית באיכות אספקת הדם לגידים, המאטה את קצב ההתחדשות והריפוי העצמי של הרקמה לאחר מאמץ. מבחינה מגדרית, נשים סובלות מהתופעה בשכיחות הגבוהה פי שניים עד שלושה מגברים. ההשערה הרפואית קושרת נטייה זו לשינויים הורמונליים, במיוחד סביב גיל המעבר, המשפיעים על מאזן הנוזלים בגוף ועל רמת הגמישות של רקמות החיבור והרצועות בכפות הידיים.
חבלות פתאומיות וטראומה מקומית
מעבר למאמץ המצטבר והשחיקה האיטית, התופעה יכולה להופיע גם כתוצאה מפגיעה פיזית ישירה וחד-פעמית בבסיס האצבע או בכף היד. מכה חזקה, נפילה על היד או פציעה במהלך פעילות ספורטיבית עלולות לגרום לדימום פנימי קל, להצטברות נוזלים פתאומית או לבצקת מקומית סביב הגיד המכופף. פגיעה כזו משבשת באופן מיידי את המרווח הצר הקיים בתוך הגלגלת, ומניעה שרשרת תגובות של הצטלקות מקומית שעלולה להפוך תוך זמן קצר להיצרות קבועה ולנעילה של האצבע.
מה הם גורמי הסיכון להתפתחות טריגר פינגר?
בעוד שהגורמים הישירים לטריגר פינגר קשורים למנגנונים המכניים והדלקתיים של הגיד, גורמי סיכון הם אותם מאפיינים, מצבים בריאותיים או הרגלי חיים המעלים משמעותית את ההסתברות של אדם מסוים לפתח את התופעה בהשוואה לכלל האוכלוסייה. הבנת גורמים אלו מאפשרת לזהות קבוצות סיכון ולנקוט פעולות מנע מתאימות לפני שהפגיעה המכנית הופכת לכרונית או דורשת התערבות פולשנית.
עיסוקים מקצועיים ותחביבים המערבים אחיזה ממושכת
סוג הפעילות היומיומית שאדם מבצע בידיו מהווה את אחד מניבויי הסיכון המרכזיים להתפתחות הבעיה. אנשים העוסקים במקצועות הדורשים תנועות אצבעות חוזרות ונשנות, הפעלת כוח קבוע או אחיזה ממושכת וקשיחה בכלי עבודה, נמצאים בסיכון גבוה במיוחד. קבוצה זו כוללת מוזיקאים המנגנים על כלי מיתר או פסנתר, קלדנים, עובדי ייצור במפעלים, נגרים, וטכנאים המפעילים כלים רוטטים שמזעזעים את הרקמות הרכות של כף היד. גם תחביבים ביתיים נפוצים כמו גינון, סריגה, תפירה, שימוש ממושך במספריים או משחקי וידאו אינטנסיביים מייצרים עומס מצטבר על גלגלות הגידים ומעלים את הסיכון לשחיקה ודלקת.
מחלות מטבוליות ומצבים רפואיים כרוניים
מצב בריאותו הכללי של האדם משפיע ישירות על פגיעות הגידים ומעטפתם, כאשר מחלות מערכתיות מסוימות משנות את הרכב הרקמות או מעודדות תגובות דלקתיות. חולי סוכרת, הן מסוג 1 והן מסוג 2, סובלים משכיחות גבוהה משמעותית של טריגר פינגר, והם נוטים לפתח את הבעיה במספר אצבעות במקביל ובצורה חמורה יותר, עקב שינויים במבנה הקולגן הנגרמים מרמות סוכר גבוהות. מעבר לסוכרת, מחלות מפרקים דלקתיות כמו דלקת מפרקים שגרונית או גאוט, ומחלות מטבוליות כמו תת-פעילות של בלוטת התריס (היפותירואידיזם) ועמילואידוזיס, משבשות את מאזן הנוזלים והחלבונים בגוף ומצרות את תעלות הגידים.
מגדר ושינויים הורמונליים בקרב נשים
הבדלים ביולוגיים והורמונליים מציבים נשים בקבוצת סיכון מובהקת לעומת גברים. מחקרים אפידמיולוגיים מראים כי נשים לוקות בטריגר פינגר בשכיחות הגבוהה פי כמה וכמה. הנטייה המוגברת הזו בולטת במיוחד סביב תקופות של תנודות הורמונליות קיצוניות, כגון במהלך ההיריון, בתקופה שלאחר הלידה או עם ההגעה לגיל המעבר (מנופאוזה). השינויים ברמות האסטרוגנין והפרוגסטרון משפיעים על גמישות הרצועות ועל אגירת נוזלים בגוף, תופעה שעלולה לגרום לבצקת קלה בתוך תעלות כף היד ולייצר לחץ מכני מוגבר על הגידים המכופפים.
גיל מבוגר ותהליכי שחיקה טבעיים
הגיל הכרונולוגי הוא גורם סיכון מבוסס, כאשר התופעה נדירה יחסית בקרב ילדים וצעירים והופכת לנפוצה בעיקר בטווח הגילים שבין 40 ל-60. עם העלייה בגיל, הרקמות הריריות ורקמות החיבור בגוף מאבדות מרמת האלסטיות הטבעית שלהן ומכילות פחות מים, מה שהופך את הגידים לנוקשים ופגיעים יותר לחיכוך. בנוסף, אספקת הדם הפנימית לגידים נחלשת עם השנים, תהליך המאט בצורה ניכרת את יכולת התיקון העצמי של הגוף ומביא לכך שמיקרו-טראומות יומיומיות, שבעבר החלימו באופן עצמאי, מצטברות לכדי הצטלקות ועיבוי קבוע של הרקמה.
היסטוריה רפואית של תסמונות בכף היד
קיומן של בעיות אורתופדיות קודמות או מקבילות באותה כף יד מגדיל באופן משמעותי את ההסתברות להתפתחות אצבע הדק. מטופלים אשר אובחנו בעבר עם תסמונת התעלה הקרפלית (לחץ על העצב המדיאני בשורש כף היד) או תסמונת דה-קרוון (דלקת בגידי האגודל) נמצאים בסיכון מוגבר לפתח גם טריגר פינגר. הקשר נובע לעיתים קרובות מאותו מבנה אנטומי צפוף של כף היד, מנטייה גנטית כללית להתעבות של מעטפות גידים, או משינויים בדפוסי התנועה והאחיזה של המטופל שמנסה לפצות על הכאב הקיים ובכך מעמיס בטעות על אצבעות אחרות.
אבחון טריגר פינגר
אבחון טריגר פינגר נעשה בעיקר על סמך לקיחת ההיסטוריה הרפואית ובדיקה פיזית של האצבע. הקשבה זהירה למידע שימסור החולה יצביע לרוב על מנגנון הפציעה. במהלך לקיחת ההיסטוריה ננסה להבין:
- מהו מיקום הכאב, מתי וכיצד החל.
- מהו סוג הכאב, מה מקל ומה מחמיר אותו.
- מהי עוצמת הכאב והאם הוא מעיר אתכם משנתכם.
- נלמד את ההיסטוריה הרפואית הקודמת של הידיים (פציעות ומחלות קודמות…).
- נעריך האם יש קשר בין הבעיה באצבע לפעילות גופנית שאותה אתם מבצעים או לעבודה שלכם.
לאחר מכן נמשיך בבדיקה פיזית. הבדיקות הגופניות תכלולנה:
- תצפית על האופן שבו אתם מניעים את האצבע המעורבת באופן אקטיבי.
- מישוש של חלקי האצבע במטרה לאתר נקודות כאב ונפיחות.
- נבצע בדיקות טווח תנועה.
- נערוך בדיקות אורתופדיות ובדיקות נירולוגיות על מנת לשלול פתולוגיות אחרות.
במהלך הבדיקה הפיזית ננסה לשחזר את הכאב ואת המגבלות שלכם. בתום הבדיקה הפיזית נוכל להצביע על הגיד שנפגע ולהעריך את חומרת הפגיעה. במידת הצורך ואם קיים ספק בנוגע לאבחנה, נשתמש בבדיקות מתקדמות כולל אמצעי הדמיה ובדיקות מעבדה.
טיפול בטריגר פינגר
לא תמיד נדרש טיפול להפרעה הקרויה טריגר פינגר. התופעה הקלינית של טריגר פינגר יכולה גם לחלוף מעצמה (כרבע מהמקרים). בשלב הראשוני, ניתן להסתפק מנוחה של האצבע המעורבת עד לריפוי הדלקת והשתחררות האצבע. יש להישמר לא להיכנס למצב של אצבע הדק כרוני שהוא בהכרח קשה יותר לטיפול.
ישנם מספר אפשרויות טיפול שמרניות, לא חודרניות וללא שימוש בתרופות באצבע הדק. לטיפולים אלו הכוללים גלי הלם, לייזר רך ואולטרה סאונד יש אחוזי הצלחה טובים. במקרים קיצוניים יתכן שיהיה צורך בקבלת זריקות על בסיס סטרואידים ואף בכירורגיה. מחקרים עדכניים שבים ומאשרים את היעילות של הטיפול באמצעות גלי הלם באצבע הדק.
טיפול כירופרקטי בטריגר פינגר
הטיפול הכירופרקטי בטריגר פינגר (אצבע הדק) מהווה חלופה שמרנית ולא פולשנית לניתוח, המתמקדת בהפחתת הדלקת בגיד ובשיפור טווח התנועה של האצבע. כירופרקטים מומחים משלבים מספר טכניקות לטיפול בבעיה:
- טיפול בגלי הלם: שיטה נפוצה מאוד במרפאות כירופרקטיקה, המשתמשת בפולסים של אנרגיה כדי לעודד את הגוף לרפא את הדלקת הכרונית בגיד ולמנוע את הצורך בהתערבות כירורגית.
- מניפולציות ומתיחות: הכירופרקט עשוי לבצע מתיחות עדינות ותרגילים לשיפור התנועתיות והקלה על הנוקשות במפרקי האצבע וכף היד.
- התאמת סדים: הכירופרקט יכול להמליץ על שימוש בסד המגביל את תנועת האצבע הפגועה, מה שמאפשר לגיד לנוח ולהחלים.
מתי כדאי לפנות לכירופרקט?
הטיפול הכירופרקטי מומלץ במיוחד בשלבים המוקדמים של התופעה, כאשר האצבע מתחילה "להינעל" או כשמורגש כאב בבסיס האצבע. הטיפול השמרני נחשב לקו הראשון לפני ששוקלים זריקות סטרואידים או ניתוח.
סיבוכים אפשריים של ניתוח לשחרור אצבע הדק
ניתוח אצבע הדק כרוך בשחרור גלגלת A1 הגורמת לחסימת הגיד. זה יכול להיעשות על ידי טכניקה פתוחה או מלעורית, באמצעות הרדמה מקומית. הטכניקה הפתוחה כוללת ביצוע חתך קטן בכף היד וחיתוך גלגלת A1 תחת ראייה ישירה. הטכניקה המלעורית כוללת החדרת מחט דרך העור וחיתוך גלגלת A1 באופן עיוור, מונחה על ידי מישוש המנתח. לשתי הטכניקות שיעורי הצלחה דומים ושיעורי סיבוכים נמוכים, אך לטכניקה המלעורית עשויים להיות כמה יתרונות כגון זמן ניתוח קצר יותר, פחות כאבים לאחר הניתוח והתאוששות מהירה יותר.
כמה סיבוכים אפשריים של ניתוח אצבע הדק הם:
זיהום
זהו סיכון נדיר אך רציני לכל ניתוח. סימני זיהום כוללים אדמומיות, נפיחות, חום, מוגלה או חום. זיהום ניתן לטפל עם אנטיביוטיקה או לפעמים עם ניתוח אחר כדי לנקות את הפצע.
כאב או נוקשות
מידה מסוימת של כאב או נוקשות היא נורמלית לאחר הניתוח, אך היא בדרך כלל משתפרת עם הזמן והפיזיותרפיה. כאב יכול להיות מנוהל עם תרופות או חימום. ניתן למנוע נוקשות על ידי ביצוע תרגילים עדינים ועיסוי. בגלל הסיכון לעיכוב ולשיבוש הריפוי כותב שורות אלה אינו ממליץ על תרופות נוגדות דלקת או לשיכוך כאב וגם לא על קומפרסים של קרח.
צלקת רגישה
הצלקת מהחתך עשויה להיות רכה או רגישה למשך זמן מה לאחר הניתוח. ניתן לשפר זאת על-ידי מריחת קרם לחות, קרם הגנה או ג'ל סיליקון. עיסוי הצלקת יכול גם לעזור לרכך אותה ולהפחית את הכאב.
נזק עצבי
קיים סיכוי קטן שהעצבים הסמוכים לגלגלת A1 עלולים להיפגע במהלך הניתוח. זה יכול לגרום לחוסר תחושה, עקצוץ או חולשה באצבע או ביד. נזק עצבי עשוי להתאושש מעצמו או עשוי לדרוש טיפול נוסף כגון תרופות או ניתוח.
הגיד יוצר גוש
זהו סיבוך נדיר שבו הגיד יוצא ממקומו הרגיל ויוצר גוש נראה לעין (Bowstringing) בצד כף היד של האצבע. זה יכול לקרות אם גלגלת A1 נחתכת יותר מדי או אם יש נפיחות מוגזמת או רקמת צלקת. קשת יכולה להשפיע על תפקוד ומראה האצבע ועשויה לדרוש ניתוח נוסף כדי לתקן אותה.
טריגר פינגר – מניעה
הגורם העיקרי להתפתחות טריגר פינגר ושאר נזקים לגידי הידיים הוא ביצוע תנועות חוזרניות וביצוע מטלות באופן חוזר ונשנה בתכיפות שאינה מאפשרת לגיד זמן התאוששות. מניעת טריגר פינגר ושאר נזקי גוף מחייבת שינויים באופן ביצוע העבודה. שינוי כזה עשוי להיות הדבר היחידי שעליכם לעשות כדי להימנע מאצבע הדק. הימנעו מאחיזת חפצים בכוח מוגזם לאורך זמן. כאשר אתם מבריגים, נסו לא לאחוז במברג בכוח רב מידי, כך גם לגבי אחיזה בפטיש, במחבט טניס או בכידון של אופניים.
אחיזה חזקה מידי ושימוש מתמשך מידי עלולים לגרום לעומס יתר גידי ולגרום להתפתחות של אצבע הדק. מאמץ גופני הדרגתי אשר מתחשב בזמני ההתאוששות הנדרשים לגיד עשוי לחזק את הגיד, לשפר את הסיבולת שלו ואת יכולתו לעמוד בעומסים. גיד שנתחשב בו הוא גיד שאנו מאטים את תהליך ההתנוונות שלו ואת סיכויי הפגיעה.
References:
Chammas, M., Bousquet, P., Renard, E., Poirier, J. L., & Allieu, Y. (1995). Dupuytren’s disease, carpal tunnel syndrome, trigger finger, and diabetes mellitus. Journal of Hand Surgery (British and European Volume), 20(1), 109-114.
Newport, M. L., Lane, L. B., & Stuchin, S. A. (1990). Treatment of trigger finger by steroid injection. The Journal of Hand Surgery, 15(5), 748-750.
Williams AL, Leggit JC. Trigger Finger: Safety and Effectiveness of NSAID vs. Steroid Injection Therapy. Am Fam Physician. 2021;104(6):577-578.
Huisstede BM, Hoogvliet P, Coert JH, Fridén J; European HANDGUIDE Group. Multidisciplinary consensus guideline for managing trigger finger: results from the European HANDGUIDE study. Phys Ther. 2014 Oct;94(10):1421-33.
Skirven TM, Bachoura A, Jacoby SM, Culp RW, Osterman AL. The effect of injection location on trigger finger treatment: a prospective randomized controlled trial. J Hand Surg Am. 2013 Nov;38(11):2197-203. .
Sato ES, Gomes Dos Santos JB, Belloti JC, Albertoni WM, Faloppa F. Treatment of trigger finger: randomized clinical trial comparing the methods of corticosteroid injection, percutaneous release, and open surgery. Rheumatology (Oxford). 2012 Jan;51(1):93-9. .
Baumeister S, Germann G, Sauerbier M. Surgical treatment of trigger finger by longitudinal versus transverse incision: a prospective randomized study with one-year follow-up evaluation of patient satisfaction according to Levine's criteria (trigger finger satisfaction survey). Ann Plast Surg. 2005 May;54(5):503-6.