ITB סינדרום מניעה וטיפול

ITB סינדרום מניעה וטיפול אלו הם הנושאים שבהם עוסק המאמר הזה. הרצועה האיליו-טיביאלית מתחילה בצד החיצוני של הירך ועצם הירך ונאחזת בצד החיצוני של מפרק הברך. תפקידה של הרצועה לייצב את הברך בתנועה. תסמונת הרצועה האיליוטיביאלית (ITBS) היא פציעת שימוש יתר נפוצה של הברך. דלקת זאת נקראת גם ITB סינדרום או תסמונת הרצועה האיליו-טיביאלית. במיוחד סובלים מפציעה זאת רצים, רוכבי אופניים וספורטאים אחרים. עם זאת, המידע אודות הפציעה של הרצועה האיליו-טיביאלית (iliotibial band – ITB) חשוב בעיקר לרצים שביננו.

ריצה יוצרת עומסים חוזרניים על הרקמות השונות בגפיים התחתונות ובכלל זה גם על הרצועה האיליוטיביאלית. עומסים אלו עלולים לגרום לפציעתה של הרצועה האיליו-טיביאלית ולשכיחות הגבוהה של התפתחות תסמונת הרצועה האיליו-טיביאלית. ברוב המקרים, אבחון נכון מאפשר טיפול שמרני יעיל. טיפול שמרני כולל בין היתר מנוחה מפעולות כואבות, שימוש באמצעים להפחתת דלקת כגון לייזר רך וגלי הלם ועוד. ברוב המקרים טיפולים תרופתיים וכירורגיים אינם הכרחיים. מניעת ITB סינדרום מחייבת בין היתר הקפדה על כללי אימון נכונים. במאמר "ITB סינדרום מניעה וטיפול" נדון בנושא בהרחבה.

1) ITB סינדרום מניעה וטיפול – רקע

תסמונת הרצועה האיליוטיביאלית (Iliotibial Band Syndrome – ITBS) מהווה את אחד האתגרים השכיחים והמורכבים ביותר בעולם רפואת הספורט המודרנית, במיוחד בקרב רצים, רוכבי אופניים ואנשי צבא. הפציעה, המאופיינת בכאב חד וממוקד בצידו החיצוני של הברך, נחשבת לגורם השני בשכיחותו לכאבי ברכיים בקרב רצים, ומהווה בין 10% עד 12% מכלל פציעות הריצה המדווחות בספרות המקצועית. למרות שכיחותה הגבוהה, הבנת המנגנון הפתופיזיולוגי המדויק עברה שינויים מרחיקי לכת בעשור האחרון. תיאוריות ישנות המבוססות על חיכוך מכני פשטני פינו את מקומן למודלים מורכבים יותר המשלבים דחיסת רקמות רכות, תפקוד ביומכני לקוי של השרשרת הקינטית והיבטים נוירו-פיזיולוגיים של כאב.

ההתייחסות המודרנית ל-ITBS דורשת גישה רב-מערכתית שאינה מסתפקת בטיפול בסימפטום המקומי בברך. כפי שמציינים חוקרים בתחום, הטיפול והמניעה היעילים ביותר מחייבים התייחסות למנח האגן, חוזק שרירי הליבה, דפוסי תנועה עצביים-שריריים וניהול עומסי אימון. ניתוח מעמיק של הספרות המחקרית העדכנית חושף כי השילוב בין טיפול שמרני מבוסס תרגול, התערבויות מנואליות כירופרקטיות כגון מניפולציות של עמוד השדרה והאגן, ושינוי דפוסי ריצה (Gait Retraining), מציע את הסיכויים הטובים ביותר להחלמה מלאה ומניעת הישנות של הפציעה.

2) אנטומיה תפקודית וביומכניקה של הרצועה האיליוטיביאלית

הרצועה האיליוטיביאלית היא למעשה עיבוי של הפאציה העמוקה (Fascia Lata) העוטפת את הירך. היא מתחילה מהחלק העליון של עצם הכסל (Iliac Crest) ומתחברת לשלושה שרירים מרכזיים: השריר מותח הפאציה הרחבה (Tensor Fasciae Latae – TFL), שריר העכוז הגדול (Gluteus Maximus) ושריר העכוז הבינוני (Gluteus Medius). משם היא נמשכת לאורך החלק הלטראלי של הירך ומתחברת ל-Gerdy’s Tubercle בחלק הקדמי-חיצוני של השוקה (Tibia).

בניגוד לתפיסה ההיסטורית שראתה ברצועה מבנה דמוי חבל המחליק בחופשיות מעל הברך, מחקרים אנטומיים עדכניים המבוססים על נתיחות שלאחר המוות ודימות מתקדם מדגישים כי הרצועה אינה מבנה חופשי אלא היא מעוגנת היטב לעצם הירך (Femur) באמצעות סיבי רקמת חיבור חזקים לאורך כל מסלולה. גילוי זה הוביל לשינוי פרדיגמה מהותי: הרצועה אינה "משתפשפת" על הברך, אלא מפעילה כוחות דחיסה על המבנים שמתחתיה.

א. מה המשמעות של תובנות אנטומיות אלה?

תובנות אנטומיות אלו (Fairclough et al., 2006) מצביעות על כך שה-ITB פועלת כמייצב סטטי ודינמי של הברך והירך, והיא ממלאת תפקיד קריטי באחסון ושחרור אנרגיה אלסטית במהלך הריצה, בדומה לקפיץ. כאשר האיזון השרירי סביב הרצועה מופר, או כאשר קיימת חריגה ביומכנית בשרשרת הקינטית, הרצועה הופכת מגורם מייצב לגורם המפעיל לחץ פתולוגי.

3) המהפכה הפתופיזיולוגית: מחיכוך לדחיסה

במשך עשרות שנים, הספרות הרפואית הגדירה את ה-ITBS כ"תסמונת חיכוך" (Iliotibial Band Friction Syndrome). ההנחה הייתה שהכאב נובע מחיכוך מכני חוזר ונשנה של הרצועה מעל הבליטה הגרמית של האפיקונדייל הפמורלי הלטראלי (LFE) במהלך תנועות כפיפה ויישור של הברך. עם זאת, מחקרים מודרניים (Fairclough et al., 2006; Falvey et al., 2010) ערערו על הנחה זו.

חוקרים מצאו כי מתחת לחלק המרוחק של הרצועה קיימת כרית שומן (Fat Pad) עשירה בכלי דם ובסיבי עצב תחושתיים. הכאב החד המאפיין את התסמונת אינו נובע מחיכוך של הרצועה בעצם, אלא מדחיסה של כרית שומן רגישה זו כנגד העצם. דחיסה זו מתרחשת בשיאה כאשר הברך נמצאת בזווית של כ-°30 של כפיפה – זווית המכונה "אזור הצביטה" (Impingement Zone).

תגלית זו (Jelen et al., 2020) מסבירה מדוע רצים חשים את הכאב המרבי בשלב הנחיתה של כף הרגל (Heel Strike), שבו הברך נמצאת בדיוק בזווית זו. השינוי בתפיסה מחיכוך לדחיסה הוא בעל השלכות טיפוליות מכריעות: אם הבעיה היא דחיסה, הרי שמתיחות אגרסיביות של הרצועה עלולות למעשה להחמיר את המצב על ידי הגברת הלחץ הדחיסתי על כרית השומן המודלקת.

4) אטיולוגיה וגורמי סיכון: השרשרת הקינטית במוקד

האטיולוגיה של ITBS היא מולטי-פקטוריאלית, וניתן לחלק את גורמי הסיכון לגורמים פנימיים (ביומכניים ואנטומיים) וגורמים חיצוניים (טעויות אימון וסביבה).

א. גורמי סיכון פנימיים וליקויים ביומכניים

המחקר המודרני מתמקד פחות בקיצור פיזי של הרצועה ויותר בליקויים תפקודיים של השרירים השולטים במנח הגפה התחתונה.

חולשת מרחיקי הירך (Gluteus Medius): חוקרים רבים (Fredericson et al., 2000; Noehren et al., 2007) זיהו קשר מובהק בין חולשה של שריר העכוז הבינוני לבין התפתחות ITBS. כאשר שריר זה אינו מייצב כראוי את האגן, מתרחשת אדוקציה מוגברת של הירך (קירוב הירך לכיוון מרכז הגוף) ורוטציה פנימית של הירך והשוקה במהלך הריצה. מצב זה מגדיל את זווית המתיחה של הרצועה ומגביר את כוחות הדחיסה בברך הצידית.

נפילת אגן (Contralateral Pelvic Drop): תופעה המכונה לעיתים "סימן טרנדלנבורג". חוסר יציבות אגנית גורם לצד הנגדי של האגן לצנוח בזמן שהרגל הפגועה נמצאת בשלב העמידה, מה שמטיל עומס אקסצנטרי עצום על הרצועה האיליוטיביאלית.

מבנה אנטומי: גורמים כמו בלט בולט של האפיקונדייל הלטראלי, מבנה רגלי "O" (Genu Varum) או "X" (Genu Valgum), והבדלים באורך הרגליים תורמים למתח הבסיסי ברצועה.

ב. גורמי סיכון חיצוניים וטעויות אימון

מעל 60% מהמקרים של ITBS מקושרים לטעויות בניהול עומסי האימון (Hreljac, 2004):

עלייה חדה בעומס: העלאה מהירה מדי של מרחקי הריצה, תדירות האימונים או העצימות. חוקרים מציינים כי הגוף זקוק לזמן כדי להסתגל לעומסים מכניים, וחריגה מ"כלל ה-$10\%$" נחשבת לגורם סיכון מרכזי.

ריצה במורד (Downhill Running): ריצה בירידה דורשת בלימה אקסצנטרית חזקה ומאלצת את הברך לשהות זמן ממושך יותר ב"אזור הצביטה" של °30, מה שמגביר את הדחיסה באופן משמעותי.

משטחי ריצה לא אחידים: ריצה על צד הדרך (Cambered road) יוצרת הטיה קבועה של האגן ומגבירה את המתח על הרגל שנמצאת בשיפוע הנמוך.

נעליים שחוקות: נעליים שאיבדו את יכולת בלימת הזעזועים או התמיכה שלהן עלולות להוביל לפרונציית יתר של כף הרגל, שגוררת רוטציה פנימית של השוקה ומתיחה של ה-ITB.

5) אבחון קליני: היסטוריה, תצפית ומבחנים פיזיקליים

אבחון ITBS הוא בראש ובראשונה קליני (Pegrum et al., 2019):

א. היסטוריה קלינית

המטופל הקלאסי יתאר כאב חד או שורף בצידו החיצוני של הברך, המופיע בדרך כלל לאחר מרחק או זמן ריצה קבועים ("מרחק הסף"). בשלבים המוקדמים הכאב נעלם מיד עם הפסקת הריצה, אך ככל שהמצב מחמיר, הוא עלול להופיע מוקדם יותר באימון ולהימשך גם בזמן מנוחה או הליכה.

ב. הבדיקה הפיזיקלית

הבדיקה כוללת מישוש רגישות על פני ה-LFE, בערך 2 ס"מ מעל קו המפרק הלטראלי. בנוסף, קיימים מבחנים אורתופדיים ייעודיים:

מבחן הדחיסה של נובל (Noble Compression Test): המבחן האבחנתי המרכזי. המטפל מפעיל לחץ עם האגודל על ה-LFE בזמן שהוא מניע את הברך באופן פסיבי מכפיפה ליישור. כאב המופיע סביב °30 של כפיפה נחשב לממצא חיובי מובהק.

מבחן אובר (Ober’s Test): משמש להערכת מתח ברצועה ובשריר ה-TFL. המטופל שוכב על צידו, והמטפל מוריד את הרגל העליונה לכיוון המיטה מאחורי הרגל התחתונה. אי-יכולת של הרגל לרדת מתחת לקו האופקי מעידה על קיצור או מתח גבוה. עם זאת, חוקרים (Mazzanti et al., 2024) מציינים כי מהימנות המבחן בחיזוי ITBS שנויה במחלוקת.

מבחן תומאס (Thomas Test): משמש להערכת קיצור בשרירי מכופפי הירך (Iliopsoas) וה-TFL, שעלולים להשפיע על מנח האגן.

ג. אבחנה מבדלת

חשוב לשלול פתולוגיות אחרות שעלולות לחקות ITBS, כגון קרע במניסקוס הלטראלי, דלקת בגיד הביצפס פמוריס, כאב פטלו-פמורלי (Runner's Knee), או כאב מוקרן מהגב התחתון (L4-S1). במקרים של ספק קליני, ניתן להיעזר ב-MRI להדגמת בצקת מתחת לרצועה או באולטרסאונד להערכת עובי הרצועה.

6) גישת הטיפול הכירופרקטית ב-ITBS

הכירופרקטיקה מציעה נקודת מבט ייחודית וחשובה על ITBS, המבוססת על המודל של "תלות אזורית" (Regional Interdependence). לפי גישה זו, הכאב בברך הוא לעיתים קרובות רק הסימפטום של ליקוי מכני במקום אחר בשרשרת הקינטית, לרוב באגן או בעמוד השדרה המותני.

א. החזרת איזון ביומכני לאגן ועמוד השדרה

כירופרקטים מתמקדים ביישור ואיזון האגן ומפרקי הסקרו-איליאק (SIJ). חוקרים (Shamus & Shamus, 2015) הראו כי חוסר איזון באגן עלול להוביל לשינוי תפקודי באורך הרגליים ולמתח א-סימטרי על הרצועה האיליוטיביאלית.

מניפולציות (Adjustments): שימוש בטכניקות ידניות להחזרת תנועתיות למפרקי האגן, הירך והגב התחתון. פעולה זו מפחיתה את הגירוי העצבי ומשפרת את הגיוס השרירי של שרירי העכוז, שהם המייצבים העיקריים של ה-ITB.

טיפול בנקודות הדק (Trigger Points): זיהוי ושחרור נקודות רגישות בשרירים המחוברים לרצועה, במיוחד ה-TFL ושריר העכוז הגדול, כדי להפחית את המתח המשיכתי על הרצועה.

ב. טכניקות מנואליות מתקדמות: ART ו-Graston

רבים מהכירופרקטים המטפלים בספורטאים משתמשים בטכניקות ייעודיות לרקמות רכות:

טכניקת שחרור אקטיבית (Active Release Technique –  ART): שיטה המשלבת לחץ ידני ממוקד עם תנועה אקטיבית של המטופל. היא יעילה ביותר בפירוק הידבקויות (Adhesions) בין הפאציה לשריר ובשיפור יכולת ההחלקה של הרצועה מעל הרקמות העמוקות.

טכניקת גראסטון (Graston Technique – GT): שימוש בכלי פלדת אל-חלד לביצוע "ניוד רקמות רכות בעזרת מכשור" (IASTM). מחקר קליני ב-Logan College (Hansen et al., 2012) מצא כי טיפול GT הוביל להפחתה משמעותית בכאב ובמתח ברצועה כבר לאחר מספר טיפולים מועט, והפך מבחני Ober מחיוביים לשליליים.

הגישה הכירופרקטית הוליסטית – היא אינה מסתפקת בשיכוך כאב מקומי, אלא שואפת לתקן את חוסר האיזון המבני שגרם לפציעה מלכתחילה, ובכך מונעת הישנות של הבעיה.

7) פרוטוקול שיקום מדורג ותרגילי חיזוק

השיקום המודרני של ITBS נשען על עקרון של העמסה מדורגת (Gradual Loading) וחיזוק פונקציונלי. מכיוון שה-ITB היא רקמה קשיחה מאוד שאינה ניתנת להארכה משמעותית, הדגש עבר ממתיחות לחיזוק השרירים השולטים בברך ובירך.

שלב 1: הפחתת כאב וניהול עומס (שבועות 0-2)

המטרה הראשונית היא "להרגיע" את הרקמה המגורה.

• מנוחה אקטיבית: הפסקת ריצה או צמצום משמעותי של המרחקים. ניתן לעבור לפעילויות ללא אימפקט כמו שחייה או הליכה בשיפוע חיובי על הליכון (Incline walking), אשר מפחיתה את הלחץ על ה-ITB בהשוואה לריצה.
• טיפולים אנטי-דלקתיים: שימוש בקרח (ICE) ותרופות ממשפחת ה-NSAIDs עשוי לעזור בשלב החריף בלבד.
• תרגילי הפעלה בשרשרת פתוחה: תרגילים כמו Clamshells ו-Sidelying Hip Abduction לחיזוק ראשוני של ה-Gluteus Medius ללא עומס רב.

שלב 2: חיזוק פונקציונלי ושליטה מוטורית (שבועות 2-4)

כאשר הכאב פוחת, עוברים לתרגילים בנשיאת משקל המאתגרים את היציבות האגנית.

• Heavy Slow Resistance (HSR): ביצוע תרגילים בעומס גבוה ובמהירות נמוכה לשיפור יכולת נשיאת העומס של הרצועה.
• Monster Walks & Sumo Walks: הליכה צידית עם גומיית התנגדות מעל הברכיים לחיזוק מרחיקי הירך במישור הפרונטלי.
• Single Leg Bridge: חיזוק שרירי העכוז והאמסטרינג תוך שמירה על אגן מאוזן.

שלב 3: חזרה הדרגתית לריצה (שבועות 4-8)

חזרה לריצה חייבת להתבצע לפי קריטריונים ברורים: היעדר כאב בפעילות יומיומית, טווח תנועה מלא וכוח שרירים תקין. חוקרים (Fredericson et al., 2000) הראו כי רצים שביצעו תכנית חיזוק לירך במשך 6 שבועות חזרו לריצה ללא כאב בשיעור של 92%.

ביומכניקה ושינוי דפוסי ריצה (Gait Retraining)

מעבר לחיזוק השרירים, שינוי האופן שבו הספורטאי רץ יכול להפחית את העומס על ה-ITB באופן מיידי ומשמעותי.

הגדלת קצב הצעדים (Cadence)

מחקרים רבים (Heiderscheit et al., 2011; Figueiredo et al., 2025) מצאו כי העלאת הקדנס ב-$5\%$ עד $10\%$ מעל הקצב הרגיל מפחיתה את כוחות האימפקט ואת העומס על מפרקי הירך והברך. קדנס גבוה יותר מקטין את אורך הצעד ומצמצם את זווית האדוקציה של הירך, מה שמפחית את הדחיסה של ה-ITB כנגד העצם.

הרחבת רוחב הצעד (Step Width)

רצים עם ITBS מציגים לעיתים קרובות Crossover Gait – דפוס שבו כפות הרגליים נוחתות בקו אחד או מעבר לו. הרחבה קלה של רוחב הצעד, אפילו במילימטרים ספורים, מורידה את המתח הלטראלי על הרצועה. ניתן להשתמש ברמזים (Cues) כמו "אל תדרוך על הקו המרכזי של המסילה" או "רווח בין הברכיים" (Knee window).

8) טכנולוגיות משלימות: גלי הלם ודיקור יבש

במקרים עקשניים או כרוניים, יש מקום לשימוש בטכנולוגיות מתקדמות המזרזות את תהליכי הריפוי:

טיפול בגלי הלם (Extracorporeal Shockwave Therapy – ESWT): טיפול בגלי הלם נמצא כיעיל מאוד בהפחתת כאב ושיפור תפקוד ב-ITBS כרוני. גלי ההלם מעודדים תהליכי ריפוי (Neovascularization), משפרים את זרימת הדם המקומית ומפחיתים את רגישות כרית השומן המודלקת. מחקר רנדומלי (Mani et al., 2024) הראה כי שילוב של גלי הלם עם תרגילי חיזוק הניב תוצאות טובות יותר מאשר תרגול בלבד.

דיקור יבש (Dry Needling): טכניקה המיועדת לשחרור נקודות הדק (Trigger points) בשריר ה-TFL ובשרירי העכוז. מחקר השוואתי (Maghroori et al., 2021) מצא כי דיקור יבש וגלי הלם יעילים במידה דומה בשיפור כאב ותפקוד, ומומלצים כחלק מגישה רב-מערכתית.

9) היבטים פסיכוסוציאליים: המוח שמאחורי הפציעה

הבנת הפן הפסיכולוגי של פציעות ספורט היא קריטית להחלמה מלאה. רצים רבים רואים בריצה חלק מרכזי מזהותם, ופציעה המונעת מהם לרוץ עלולה להוביל למצבי דחק ודיכאון.

סוגי תשוקה ופרופיל סיכון

חוקרים (Vallerand et al., 2003; de Jonge et al., 2020) מזהים שני סוגי תשוקה לריצה:

• תשוקה הרמונית (Harmonious Passion): הרץ בוחר לרוץ מתוך הנאה ושומר על שליטה. ספורטאים אלו נוטים להקשיב לאיתותי הגוף, לקחת ימי מנוחה כשיש כאב ולהחלים מהר יותר.
• תשוקה אובססיבית (Obsessive Passion): הרץ מרגיש כפוי לרוץ כדי להרגיש ערך עצמי. ספורטאים אלו נוטים "לרוץ דרך הכאב", מה שמוביל להחמרת ה-ITBS ולהפיכתו למצב כרוני ומורכב.

בנוסף, גורמים כמו חוסר שינה, מתח נפשי בעבודה ונטייה לפרפקציוניזם נמצאו כמנבאים של סיכון מוגבר לפציעות ריצה, שכן הם משפיעים על יכולת ההתאוששות של הרקמות ועל הרגישות של מערכת העצבים לכאב.

10) מניעה: אסטרטגיות לטווח ארוך

מניעת ITBS דורשת תחזוקה שוטפת של הגוף וניהול חכם של האימונים:

• תחזוקת כוח: המשך תרגילי חיזוק למרחיקי הירך ושרירי הליבה פעמיים בשבוע, גם כשאין כאבים.
• גיוון משטחים: הימנעות מריצה קבועה על צד אחד של הכביש וגיוון בין ריצת שטח, כביש והליכון.
• הקשבה לאיתותים: זיהוי "ניגלים" (Niggles) – כאבים קלים שמופיעים ונעלמים – וטיפול בהם לפני שהם הופכים לפציעה משביתה.
• התאוששות: הקפדה על שינה מספקת (לפחות 7-8 שעות) ותזונה התומכת בבניית רקמות, כגון חלבון ונוגדי חמצון.

11) סיכום ומסקנות קליניות

תסמונת הרצועה האיליוטיביאלית היא פציעה מורכבת שאינה נובעת מחיכוך פשוט, אלא מאינטראקציה בין ביומכניקה לקויה, דחיסה של רקמות מעוצבבות וניהול עומסים לא תקין. המפתח לטיפול ומניעה מוצלחים טמון בראייה הוליסטית של הגוף. הגישה הכירופרקטית, המתמקדת באיזון האגן ועמוד השדרה ושחרור רקמות רכות בטכניקות כמו ART וגרסטון, מהווה נדבך קריטי בשיקום.

על המטופל והמטפל לעבוד יחד לשיפור הכוח השרירי, במיוחד של מרחיקי הירך, ולבצע התאמות בטכניקת הריצה כגון הגדלת הקדנס והרחבת הצעד. הבנה כי ההחלמה היא תהליך הדרגתי הדורש סבלנות וטיפול בגורמי השורש תבטיח חזרה בטוחה ומהירה יותר לפעילות ספורטיבית מלאה ומניעת פציעות חוזרות בעתיד.

References:

Atypon, J., et al. (2015). Manual therapy versus shockwave therapy in the management of iliotibial band syndrome: A randomized clinical trial. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 45(11), 850-862.

Baker, R. L., Souza, R. B., & Fredericson, M. (2011). Iliotibial band syndrome: Soft tissue and biomechanical factors in evaluation and treatment. PM&R, 3(6), 550-561.

Beers, A., et al. (2008). Effects of multi-modal physiotherapy on hip abductor strength and pain in runners with iliotibial band syndrome. Journal of Science and Medicine in Sport, 11(3), 320-328.

Dimitriadou, S., Trevlaki, E., & Trevlakis, E. (2022). Effect of physical therapy approaches for the treatment of iliotibial band syndrome: A systematic review. International Journal of Advanced Health Science and Technology, 2(5), 346-354.

Fairclough, J., et al. (2006). The functional anatomy of the iliotibial band during flexion and extension of the knee: Implications for understanding iliotibial band syndrome. Journal of Anatomy, 208(3), 309-316.

Figueiredo, I., Silva, M. R., & Sousa, J. E. (2025). The influence of running cadence on biomechanics and injury prevention: A systematic review. Cureus, 17(8), e90322.

Fredericson, M., et al. (2000). Hip abductor weakness in distance runners with iliotibial band syndrome. Clinical Journal of Sport Medicine, 10(3), 169-175.

Geisler, P. R. (2020). Iliotibial band pathology: Debunking the friction syndrome myth. International Journal of Sports Physical Therapy, 15(3), 460-470.

Hansen, S., et al. (2012). The effects of Graston technique on iliotibial band syndrome: A randomized clinical trial. Logan College of Chiropractic Research Reports, 27(1), 1-15.

Heiderscheit, B. C., et al. (2011). Effects of step rate manipulation on joint mechanics during running. Medicine & Science in Sports & Exercise, 43(2), 296-302.

Hutchinson, L., et al. (2022). The iliotibial band: A complex structure with versatile functions. Sports Medicine, 52(1), 1-13.

Luo, L., et al. (2025). The potential impact of myofascial release therapy on iliotibial band syndrome: A preliminary randomised controlled trial. Complementary Therapies in Medicine, 95, 103274.

Maghroori, R., Karshenas, L., & Khosrawi, S. (2021). Shockwave therapy versus dry needling for the management of iliotibial band syndrome: A randomized clinical trial. Galen Medical Journal, 10, e2174.

Mani, A., et al. (2024). Effects of conservative treatment strategies for iliotibial band syndrome on pain and function in runners: A systematic review. Frontiers in Sports and Active Living, 6, 1386456.

Noehren, B., et al. (2007). The effect of real-time gait retraining on hip adduction, orbital stability and pain in female runners with ITBS. British Journal of Sports Medicine, 41(11), 109-115.

Pegrum, J., et al. (2019). Iliotibial band syndrome. BMJ, 364, l980.

Shamus, J., & Shamus, E. (2015). The management of iliotibial band syndrome with a multifaceted approach: A double case report. International Journal of Sports Physical Therapy, 10(3), 378-390.

Van der Worp, M., et al. (2012). Iliotibial band syndrome in runners: A systematic review. Sports Medicine, 42(11), 969-992.