תסמונת התפס בירך: אבחון וטיפול נדונים כאן בהרחבה תסמונת התפס במפרק הירך היא אחת הסיבות להתפתחות נזקים וכאבים מקומיים במפשעה וברקמות סביב לה. כאבים במפשעה מהווים תלונה שכיחה בקרב כלל האוכלוסייה ובעיקר בקרב אנשים פעילים גופנית. בקרב ספורטאים שכיחות הכאבים במפשעה נעה בין 0.5% – 18% תלוי בסוג הספורט. ברוב המקרים הכאבים הללו נגרמים מנזקים שוליים וחולפים מעצמם. בחלק קטן מהמקרים הגורם לכאבים הוא משמעותי, נמשך מעל 3 שבועות ודורש טיפול וניהול. בין הגורמים המשמעותיים לכאבים במפשעה ובירך נמנה גם את תסמונת התפס בירך.
מפרק הירך בגלל היותו סינוביאלי כדורי אמור לאפשר לנו תנועה חלקה ונרחבת ביותר. יש לעתים שליקוי הגורם לחוסר התאמה בין המכתש והעלי גורם לחיכוך חוזרני של העצמות הללו. הדבר גורם לצביטה חוזרנית של רקמות המפרק שעלולה על ציר הזמן לגרום לנזקים ולמגוון סימפטומים ובכללם:
- מגבלות תנועה של הירך.
- כאבים בירך ובמפשעה.
- נוקשות ואפילו צליעה.
- הפרעות שינה.
יש לשקול אבחנה של תסמונת התפס בירך בכל מקרה של תלונות על הסימפטומים הנ"ל.
תסמונת התפס בירך: אבחון וטיפול – רקע
מפרק הירך הוא אחד המפרקים הגדולים, היציבים והחיוניים ביותר בגוף האדם, הנושא את מרבית משקל הגוף ומאפשר טווח תנועה נרחב לצורך הליכה, ריצה, כפיפה ופעילות יומיומית. אולם, כאשר חל שיבוש בהרמוניה המבנית שבין ראש עצם הירך לבין שקע האגן המכיל אותו, עלולה להתפתח תסמונת כאב טורדנית המוכרת כתסמונת התפס בירך (Femoroacetabular Impingement – FAI). תסמונת זו, המאופיינת בחיכוך כרוני לא תקין של העצמות, פוגעת ברקמות הרכות של המפרק, ובראשן הלברום – טבעת הסחוס המייצבת אותו (Griffin, 2016; Ishøi, 2021). פגיעה מתמשכת זו לא רק שגורמת לכאבים עזים במפשעה ולירידה ניכרת באיכות החיים, אלא שהיא מהווה כיום את אחד הגורמים המרכזיים לשחיקת סחוס מוקדמת ולהתפתחות דלקת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס) בקרב צעירים וספורטאים.
מכיוון שהתסמינים הראשוניים נוטים להיות עמומים ומיוחסים לעיתים קרובות ובטעות למתיחת שריר פשוטה, אבחון מדויק ומוקדם הוא קריטי למניעת נזק בלתי הפיך למפרק. זיהוי נכון של התסמונת דורש שילוב קפדני בין בדיקה קלינית מקיפה לבין טכנולוגיות דימות מתקדמות, המאפשרות לקבוע את סוג התפס המדויק ואת היקף הפגיעה בסחוס. עם התפתחות הרפואה האורתופדית, עולם הטיפול בתסמונת התפס בירך מציע כיום קשת רחבה של פתרונות: החל מגישות שמרניות הכוללות פיזיותרפיה ייעודית לשינוי דפוסי תנועה וחיזוק השרירים, ועד לפתרונות כירורגיים זעיר-פולשניים כמו ארתרוסקופיה של הירך, המאפשרת לתקן את העיוות המבני ולשמר את המפרק הטבעי.
תסמונת התפס בירך היא אחד הגורמים השכיחים לכאב במפשעה ובירך בקרב צעירים פעילים וספורטאים. בעשור האחרון גובש קונצנזוס בינלאומי להגדרתה, לאבחונה ולניהולה “הסכם וורוויק” והתווספו מחקרים השוואתיים איכותיים על טיפול שמרני מול ארתרוסקופיה. מאמר זה יסקור בהרחבה את נתיב האבחון המודרני של התסמונת, יעמוד על אפשרויות הטיפול השונות, ויציג את הדרכים המובילות לחזרה מלאה לפעילות ולשמירה על בריאות הירך לטווח הארוך.
מהי תסמונת התפס בירך ומה גורם לה?
תסמונת התפס בירך (Femoroacetabular Impingement Syndrome או FAIS) היא תסמונת קלינית המאופיינת במגע מכני בלתי תקין וחיכוך חוזר בין ראש עצם הירך (הפמור) לבין שקע האגן (האצטבולום). במצב אנטומי תקין, ראש עצם הירך הוא כדורי לחלוטין ונע בצורה חלקה בתוך השקע המרופד בסחוס. בתסמונת התפס, שינויים מבניים בעצמות מייצרים עיוות צורתי אשר מפריע לתנועה הסיבובית החלקה של המפרק. בכל פעם שהמפרק מגיע לקצה טווח התנועה, ובמיוחד בזמן כפיפה וסיבוב פנימה, העצמות מתנגשות זו בזו (Gómez-Verdejo et al., 2024; O'Rourke & El, 2023).
הגורם המרכזי להתפתחות התסמונת הוא שילוב של גנטיקה ודפוסי פעילות גופנית אינטנסיביים במהלך תקופת הגדילה והתגרמות העצם. שינויים אלו בעצמות יוצרים עומס מכני מוגבר שמוביל לשחיקה הדרגתית של הרקמות הרכות המגנות על המפרק. מחקרים עדכניים מראים כי המורפולוגיה הגרמית לבדה אינה מהווה מחלה, והתסמונת מוגדרת רשמית רק כאשר המבנה הלא תקין מלווה בתסמינים קליניים מובהקים כמו כאב ומגבלה תפקודית (Dancy et al., 2025).
סיווג אנטומי: סוגי FAI
הספרות הרפואית מסווגת את תסמונת התפס בירך לשלושה סוגים מורפולוגיים עיקריים, בהתאם למיקום העיוות המבני במפרק (Gómez-Verdejo et al., 2024; O'Rourke & El, 2023).
תפס מסוג קאם (Cam)
תפס מסוג קאם מתפתח בשל עיוות אנטומי בראש או בצוואר עצם הירך. במצב זה, ראש עצם הירך אינו כדורי לחלוטין, ולעיתים קרובות קיימת בליטה גרמית עודפת באזור החיבור שבין ראש הירך לצוואר הירך. חוסר הסימטריה הזה גורם לכך שבזמן כפיפת הירך, הבליטה הגרמית "נרחצת" ונלחצת בכוח אל תוך שקע האגן הצר, דבר המייצר כוחות גזירה אדירים על הסחוס המפרקי. סוג זה נפוץ בצורה משמעותית בקרב גברים צעירים וספורטאים (Dancy et al., 2025).
תפס מסוג פינסר (Pincer)
תפס מסוג פינסר נובע מעיוות מבני בצד של שקע האגן (האצטבולום). במקרה זה, שולי השקע בולטים מדי או שהוא עמוק מהרגיל, מצב המכונה כיסוי-יתר אצטבולרי. כתוצאה מכך, שולי השקע מתפקדים כמעין "צבת" שצובטת את צוואר עצם הירך ואת רקמת הלברום המקיפה את השקע בכל תנועה של כפיפה עמוקה. תפס מסוג פינסר שכיח יותר בקרב נשים פעילות בשנות השלושים והארבעים לחייהן (O'Rourke & El, 2023).
תפס מעורב (Mixed)
תפס מעורב מייצג שילוב סימולטני של שתי המורפולוגיות, כאשר למטופל יש הן בליטה גרמית בצוואר הירך (קאם) והן כיסוי-יתר של שקע האגן (פינסר). מחקרים קליניים מהשנים האחרונות מדגישים כי מרבית המטופלים הסובלים מתסמונת התפס אינם מציגים סוג אחד בלבד בבידוד, אלא סובלים מתפס מעורב המערב את שני צידי המפרק, והוא מהווה כותב שורות אלו כ-80% עד 85% מהמקרים הסימפטומטיים (Gómez-Verdejo et al., 2024; O'Rourke & El, 2023 ;Griffin, 2016; Hassan, 2022).
פרופיל המטופל: גורמי סיכון
הסיכון לפתח תסמונת תפס סימפטומטית מושפע משילוב של מאפיינים דמוגרפיים, גנטיים והתנהגותיים. הגורם המשמעותי ביותר הוא:
עומסים בגיל ההתבגרות ופעילות ענפית
השתתפות בספורט בעצימות גבוהה הכולל כפיפות ירך חוזרות ונשנות, שינויי כיוון מהירים וטווחי תנועה קיצוניים במהלך גיל ההתבגרות (כמו כדורגל, הוקי, ריקוד מקצועי, אומנויות לחימה ויוגה). הפעיליות הללו קשורות בהתפתחות מורפולוגיית Cam אצל מתבגרים פעילים (Packer, 2014; Jónasson, 2016). ההשערה היא שעומסי קצה בכיפוף-סיבוב פנימי בעת התפתחות לוחיות הגדילה מעודדים רימודלינג (Remodeling) באזור ראש-צוואר הירך (Packer, 2014; Hassan, 2022).
רימודלינג הוא תהליך טבעי של עיצוב מחדש, המתרחש בגוף, בעיקר ברקמות כמו עצם, כדי לתקן נזקים, להתאים את המבנה או להסתגל ללחצים. במהלך תקופה זו, לוחות הצמיחה של העצם עדיין פתוחים, והעומס המכני המוגבר מעודד את הגוף לייצר את אותה בליטה גרמית האופיינית לתפס קאם כמנגנון הגנה אדפטיבי.
גורמים מולדים/נרכשים
גורמי סיכון נוספים כוללים:
דיספלזיה קלה של האצטבולום, החלקת ראש הירך בילדות, שברים בצוואר הירך, או נמק ראש הירך (כמו SCFE או מחלת פרתס). כול אלה ועוד עשויים לשנות את הגאומטריה ולייצר FAI שניונית (Ishøi, 2021; Hassan, 2022). במחלות גנטיות כמו Multiple Hereditary Exostoses דווח על צביטה תכופה סביב הירך כתוצאה מאקסוסטוזות (Ahn, 2021). עוד נציין גם רקע אתני, כאשר התסמונת מתועדת בשכיחות גבוהה יותר בקרב האוכלוסייה הלבנה (Gómez-Verdejo et al., 2024; O'Rourke & El, 2023).
פתופיזיולוגיה: כיצד מתפתח הנזק למפרק?
הנזק המפרקי בתסמונת FAI אינו מתרחש בפתאומיות אלא נבנה לאורך שנים כתוצאה מטראומה מיקרוסקופית מתמשכת. המפרק נפגע בשני מוקדים קריטיים: הלברום האצטבולרי (טבעת סחוס סיבי אלסטית המעמיקה את השקע ומייצרת אטימה ואקום) וסחוס המפרק ההיאליני המצפה את העצמות (O'Rourke & El, 2023; Chaudhry & Ayeni, 2014; Fortier et al.,2022).
בתפס מסוג קאם, הבליטה הלא-כדורית נדחקת אל תוך השקע ומפעילה כוחות גזירה ושחיקה ישירים על הסחוס המפרקי באזור המעבר המכונה "החיבור הסחוסי-לבראלי" (Chondrolabral junction). כוחות אלו גורמים לקילוף הדרגתי של הסחוס מעל העצם, בדומה לשטיח שנתלש מהרצפה, ולבסוף מובילים לקריעה של הלברום מבסיסו (O'Rourke & El, 2023; Chaudhry & Ayeni, 2014; Fortier et al.,2022).
בתפס מסוג פינסר, המנגנון שונה במקצת: צוואר הירך מתנגש ישירות בטבעת הלברום ומועך אותה כנגד שולי העצם הבולטים, מה שמוביל לניוון, הסתיידות וקרעים בתוך רקמת הלברום עצמה. בנוסף, הצביטה החוזרת בחלק הקדמי גורמת לראש הירך לשמש כמנוף המפעיל לחץ נגדי על החלק האחורי-תחתון של השקע (Contrecoup injury), דבר המוביל לשחיקת סחוס משנית גם באזור האחורי (O'Rourke & El, 2023; Chaudhry & Ayeni, 2014; Fortier et al.,2022).
ללא אבחון וטיפול מתאימים, אובדן הרקמה המייצבת (הלברום) והרס הסחוס המפרקי פוגעים בפיזור העומסים ההידרוסטטי של המפרק. התוצאה הסופית של תהליך כרוני זה היא האצה חריגה של שחיקת המפרק, המובילה באופן ישיר להתפתחות מוקדמת של דלקת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס) של הירך כבר בגילאים צעירים (Gómez-Verdejo et al., 2024; O'Rourke & El, 2023).
סימנים ותסמינים אופייניים
התלונות העיקריות של אנשים הסובלים מהתפתחות תסמונת התפס בירך כוללות חלק או את כל הסימנים והתסמינים הבאים:
- כאב עמוק במפשעה, לעיתים משליך לחלק הקדמי/לטראלי של הירך או לישבן.
- החמרה בישיבה ממושכת, בעליות וירידות מהרכב, בכיפוף עמוק (קשירת שרוכים), או בפעילות ספורטיבית כריצה/בעיטות/סקווטים.
- נוקשות, “קליקים/קנקים”, ולעיתים נעילת מפרק.
- במצבים מתקדמים תתפתח הגבלה בטווח התנועה ואף צליעה (Griffin, 2016; Ishøi, 2021).
הערה חשובה: FAI הוא אחד הסברים אפשריים לכאב במפשעה. יש לשלול אבחנות מבדלות כגון “הירך הנוקשת” (Snapping Hip), טנדינופתיות של מקרבי הירך, בקע מפשעתי, כאב מוקרן מהגב התחתון, דלקת פרקים ניוונית ועוד (Ishøi, 2021).
איך מאבחנים את תסמונת התפס בירך?
לפי הקונצנזוס הבינלאומי, FAI היא תסמונת קלינית, לא רק ממצא הדמייתי. כדי להגיע לאבחנה הזאת נדרשת קומבינציה של תסמינים, סימנים בבדיקה גופנית וממצאי הדמיה אופייניים (Griffin, 2016). השילוב האופייני הוא:
- כאב במפשעה המוחמר בכיפוף וסיבוב פנימי.
- מבחני גירוי חיוביים (למשל FADIR).
- הדמיה המדגימה אחת משלוש מורפולוגיות: Cam, Pincer, או מעורבת (Griffin, 2016; Ishøi, 2021):
1) קליניקה
סיפור של כאב מחמיר בכיפוף/סיבוב פנימי, מבחן FADIR חיובי, ולעיתים מבחנים נוספים (FABER, מבחני עומס ללברום). סקירת ראיות מראה שמבחן יחיד אינו “זהב אבחנתי”, ולכן משלבים מספר מבחנים עם אנמנזה והדמיה כדי לשפר דיוק (Reiman, 2015; Ishøi, 2021).
2) הדמיה
- צילום אגן-ירכיים (AP ופרופילים ייעודיים) להערכת זוויות כיסוי, אלפא, וראש-צוואר.
- MRI ארתרוגרפיה לזיהוי קרעי לברום ופגיעה קונדרלית.
- CT תלת-ממד כשנדרש תכנון כירורגי או הערכת פיתול (Hassan, 2022; Ishøi, 2021).
לפי הקונצנזוס, האבחנה של תסמונת התפס בירך תקפה רק כאשר יש גם תסמינים וגם סימנים, לא על סמך הדמיה לבדה (Griffin, 2016).
טיפול: שמרני תחילה או ישר ניתוח?
FAI עלול להיות מסלול מוקדם לפגיעה בלברום ובסחוס האצטבולום-ובעומס כרוני עלול לתרום להתקדמות שינויים ניווניים (Hassan, 2022). עם זאת, לא כל ממצא הדמייתי “Cam/Pincer” שווה לתסמונת סימפטומטית; רבים אסימפטומטיים. לכן ההחלטה הטיפולית חייבת להתבסס על התסמינים והתפקוד, לא על צילומים בלבד (Griffin, 2016; Ishøi, 2021).
עקרון-על: להתחיל בשמרני (לרוב)
קונצנזוס וורוויק וקבוצות מומחים נוספות ממליצים לרוב להתחיל בתכנית שמרנית מובנית הכוללת חינוך, התאמות עומס, פיזיותרפיה ממוקדת והזרקה אבחנתית/טיפולית לפי צורך (Griffin, 2016; Ishøi, 2021; Pasculli, 2023).
מה כולל טיפול שמרני איכותי?
חינוך והיגיינת עומסים:
הפחתת כיפופים עמוקים, הימנעות מסקווטים עמוקים/ישיבה נמוכה לשלב ביניים, ניהול נפחי ריצה/בעיטות, ושינוי טכניקה (Pasculli, 2023).
פיזיותרפיה מבוססת עקרונות:
- חיזוק שרירי ירך-אגן (מכופפים/מיישרים/מסובבים), גלוטאלאים ושרירי ליבה.
- שיפור שליטה תנועתית (הימנעות מ“קריסה” פנימה/אדוקציה מוגזמת).
- מוביליזציות/טכניקות ידניות לשיכוך כאב והחזרת טווחים בטוחים.
- חשיפה הדרגתית חזרה לפעילות וספורט (Ishøi, 2021; Pasculli, 2023).
הזרקות תוך-מפרקיות:
לעיתים לשיכוך כאב לטווח קצר ולהבהרת תרומת המפרק (Pasculli, 2023).
טיפול כירופרקטי בתסמונת התפס בירך (FAI):
- הפחתת כאב ושיפור תנועה תוך כיבוד המגבלות הביומכניות של המפרק.
- מניפולציות עדינות של עמוד שדרה מותני־אגן, מוביליזציות ירך מבוקרות, טכניקות רקמה רכה לשרירי העכוז, הכסל־המותניים והמסובבים העמוקים, ומתיחות מוּנחות בטווחים שאינם מעוררים צביטה.
- תכנית חיזוק הדרגתית ליציבות ירך־אגן, שליטה נוירומוטורית ודפוסי תנועה בטוחים (סקווטים רדודים, צעדות, היררכיית גשרי עכוז).
- התאמות עומס: הפחתת כיפופים עמוקים, הימנעות מישיבה נמוכה וריצות אינטנסיביות לזמן מוגבל.
מה אומרות הראיות?
סקירות עדכניות מדווחות ששיקום שמרני יכול לשפר כאב ותפקוד, בייחוד כאשר מקפידים על תכנית מובנית למשך 8-12 שבועות לפחות (Pasculli, 2023). RCT פיילוט הראה שתכנית שמרנית עשויה להביא לשיפור קליני משמעותי בחלק מהחולים (Wright, 2016).
יחד עם זאת, במחקרים רנדומליים גדולים נמצא שארתרוסקופיה עשויה להוביל לתוצאות טובות יותר בממוצע לעומת טיפול שמרני “מיטבי” בטווח שנה-שנתיים-בעיקר במדדי תסמינים ותפקוד-אם כי שני המסלולים משתפרים (Griffin, 2018; Mansell, 2018).
מתי לשקול ניתוח?
ניתוח ארתרוסקופי שומר-מפרק (עיצוב ראש-צוואר, דיבורידמנט/תיקון הלברום, ולעיתים דה-ברידמנט קונדרלי) נשקל כאשר:
- התסמינים משמעותיים ומתמשכים חרף טיפול שמרני איכותי ומדוד (8-12+ שבועות).
- יש קורלציה ברורה בין קליניקה להדמיה (Griffin, 2016; Pasculli, 2023).
מחקר RCT רב-מרכזי (UK FASHIoN) הראה יתרון מובהק לארתרוסקופיה על פני טיפול שמרני מיטבי במדדי איכות חיים ותפקוד לאחר 12 חודשים, אם כי בשתי הקבוצות נצפה שיפור (Griffin, 2018). RCT נוסף הראה יתרון דומה לטובת ניתוח ב-24 חודשים (Mansell, 2018). בספורטאים-סקירה שיטתית עדכנית מדווחת על שיעורי חזרה לספורט טובים לאחר ארתרוסקופיה, אך קיימת שונות בזמני החזרה וברמת הביצוע, ותועדו גורמי סיכון לאי-חזרה מלאה (Lucenti, 2024). יש לזכור שגם לאחר ניתוח, שיקום מדורג הוא תנאי לחזרתיות בטוחה (Di Benedetto, 2021).
ומה לגבי סיכונים וציפיות?
לארתרוסקופיה שיעור סיבוכים נמוך יחסית אך לא אפסי; התועלת תלויה בהתאמת המטופל, בדיוק האבחנה ובביצוע כירורגי ושיקומי איכותי. לא כל קרע לברום מצריך שחזור; ההחלטה בין תיקון/שחזור ללברום לבין דה-ברידמנט תלויה בגיל, באיכות הרקמה ובגיאומטריה (Hassan, 2022; Maldonado, 2021). ניהול ציפיות ריאליסטי-כולל משך שיקום של חודשים-חשוב להצלחת הטיפול (Di Benedetto, 2021).
אלגוריתם עבודה פרקטי (מובנה על-פי העדויות)
- שלב הערכה ואבחנה: אנמנזה-בדיקה פונקציונלית-מבחני גירוי-הדמיה ייעודית. אשר שאין אבחנות חלופיות דומיננטיות (Griffin, 2016; Reiman, 2015).
- שיקום שמרני מובנה 8-12 שבועות: חינוך עומסים, חיזוק ושליטה, חשיפה מתקדמת; שקילה של הזרקה אבחנתית (Ishøi, 2021; Pasculli, 2023).
- הערכת תגובה: אם יש שיפור מספק-המשך תכנית ותחזוקה; אם אין-שיחה על אופציות ניתוחיות (Griffin, 2016).
- בחירה בניתוח: למטופלים עם כאב ותפקוד פוגעניים, קורלציה הדמייתית ברורה, ושיקום שמרני כושל-ארתרוסקופיה עשויה לספק יתרון (Griffin, 2018; Mansell, 2018).
- שיקום פוסט-ניתוחי ומדדים לחזרה לספורט: תכנית פרוגרסיבית רב-שלבית; בדיקות קריטריוניות לפני חזרה לענף (Di Benedetto, 2021; Lucenti, 2024).
תשובות קצרות לשאלות נפוצות
האם Cam/Pincer בצילום שווה בהכרח למחלה?
לא. יש שכיחות לא מבוטלת של מורפולוגיות ללא תסמינים. אבחנה היא שילוב של תסמינים + סימנים + הדמיה (Griffin, 2016).
האם פיזיותרפיה “מתקנת” את העצם?
לא-אך היא מקטינה כאב ומשפרת שליטה תנועתית, מפחיתה מצבי צביטה, ומעלה סבילות עומס; לעיתים זה מספיק כדי לשוב לפעילות מלאה (Pasculli, 2023; Wright, 2016).
מה הסיכוי לחזרה לספורט אחרי ניתוח?
בסיכום עדויות עדכניות-גבוה יחסית, אך תלוי ענף, דרגת תחרות, כרוניות התסמונת וקומורבידיות (Lucenti, 2024).
האם עומסים בגיל ההתבגרות “גורמים” ל-Cam?
יש ראיות לכך שעומסים גבוהים בזמן גדילה קשורים בהתפתחות Cam, אך הסיבתיות אינה מוחלטת בכל המקרים (Packer, 2014; Jónasson, 2016).
סיכום
תסמונת התפס בירך היא תסמונת ביומכנית-קלינית ניתנת לניהול. ההבדל בין “ממצא” לבין “מחלה” קריטי: צילום לבדו אינו טיפול. התחלה בטיפול שמרני איכותי היא לרוב הבחירה הראשונה. כאשר הכאב והתפקוד מגבילים ומגיבים חלקית בלבד ניתן לשקול ארתרוסקופיה. הליך זה עשוי להוסיף ערך-במיוחד לצעירים פעילים-בתנאי שהאבחון מדויק והשיקום קפדני (Griffin, 2016; Pasculli, 2023; Griffin, 2018; Mansell, 2018; Lucenti, 2024).
References:
Packer, J. D., Safran, M. R., & others. (2014). The etiology of primary femoroacetabular impingement. Sports Medicine and Arthroscopy Review, 22, 213-222.
Jónasson, P., Sveinsson, T., Magnusson, H. I., et al. (2016). The morphologic characteristics and range of motion in elite athletes with cam impingement. Acta Radiologica Open, 5(5), 205846011664981.
Reiman, M. P., Goode, A. P., Cook, C. E., Holmich, P., & Thorborg, K. (2015). Diagnostic accuracy of clinical tests for the diagnosis of hip femoroacetabular impingement/labral tear: A systematic review with meta-analysis. British Journal of Sports Medicine, 49(12), 811-822.
Hassan, M. M., Farid, M., & Elkhateeb, A. M. (2022). Open and arthroscopic management of femoroacetabular impingement: An updated review. EFORT Open Reviews, 7(8), 583-598.
Pasculli, R. M., Callahan, E. A., Wu, J., et al. (2023). Non-operative management and outcomes of femoroacetabular impingement syndrome. Current Reviews in Musculoskeletal Medicine, 16, 501-513.
Wright, A. A., Hegedus, E. J., Taylor, J. B., et al. (2016). Non-operative management of femoroacetabular impingement: A prospective, randomized controlled clinical trial pilot study. Journal of Science and Medicine in Sport, 19, 716-721.
Griffin, D. R., Dickenson, E. J., Wall, P. D. H., et al. (2018). Hip arthroscopy versus best conservative care for the treatment of femoroacetabular impingement syndrome (UK FASHIoN): A multicentre randomized controlled trial. The Lancet, 391(10136), 2225-2235.
Mansell, N. S., Rhon, D. I., Meyer, J., et al. (2018). Arthroscopic surgery or physical therapy for patients with femoroacetabular impingement syndrome: A randomized controlled trial with 2-year follow-up. American Journal of Sports Medicine, 46, 1306-1314.
Lucenti, L., Migliorini, F., Saggini, R., et al. (2024). Return to sport following arthroscopic management of femoroacetabular impingement systematic review. Journal of Clinical Medicine, 13, 1-16.
Di Benedetto, P., Barbattini, P., Povegliano, L., et al. (2021). Outcomes in arthroscopic surgery and proposal of a rehabilitation protocol after femoroacetabular impingement. Acta Biomed, 92(S1), e2021398.
Maldonado, D. R., Rosinsky, P. J., Shapira, J., & Domb, B. G. (2021). Arthroscopic acetabular labral reconstruction: A review. EFORT Open Reviews, 6(7), 554-569.
Ahn, Y. S., Kim, S., Kim, W. J., et al. (2021). Characteristics of hip impingement syndrome in patients with multiple hereditary exostoses. BMC Musculoskeletal Disorders, 22, 153.
Jónasson, P., Einarsson, E., & Sveinsson, T. (2016). Morphologic characteristics and range of motion in athletes with cam impingement. Acta Radiologica Open, 5(5), 205846011664981.
Gómez-Verdejo, Fernando & Alvarado-Solorio, Elsa & Suarez-Ahedo, Carlos. (2024). Review of femoroacetabular impingement syndrome. Journal of Hip Preservation Surgery. 11. 315-322. 10.1093/jhps/hnae034.
Dancy ME, Oladipo V, Boadi P, Mercurio A, Alexander AS, Hevesi M, Krych AJ, Okoroha KR. Femoroacetabular Impingement: Critical Analysis Review of Current Nonoperative Treatments. JBJS Rev. 2025 Apr 16;13(4):e24.00211. doi: 10.2106/JBJS.RVW.24.00211. PMID: 40238927; PMCID: PMC11939100.
Fortier LM, Popovsky D, Durci MM, Norwood H, Sherman WF, Kaye AD. An Updated Review of Femoroacetabular Impingement Syndrome. Orthop Rev (Pavia). 2022 Aug 25;14(3):37513. doi: 10.52965/001c.37513. PMID: 36034731; PMCID: PMC9404268.
Chaudhry H, Ayeni OR. The etiology of femoroacetabular impingement: what we know and what we don't. Sports Health. 2014 Mar;6(2):157-61. doi: 10.1177/1941738114521576. PMID: 24587867; PMCID: PMC3931341.