מרפק טניס: האם עדיף לטפל בלי זריקות סטרואידים? מאמר זה בוחן לעומק את אחת הדילמות השכיחות ביותר בטיפול במרפק טניס (Lateral Epicondylitis): האם מסלול הטיפול השמרני ללא זריקות סטרואידים יעיל יותר לטווח הארוך. מרפק טניס הוא מצב כרוני ומכאיב, הנובע מעומס יתר ומיקרו-קרעים בגידים המחברים את שרירי האמה לחלקו החיצוני של המרפק. בעבר, זריקות קורטיקוסטרואידים נחשבו לפתרון הקו הראשון בזכות יכולתן להעניק פתרון מהיר, כמעט פלאי, לכאב העז. עם זאת, מחקרים קליניים מהשנים האחרונות מערערים על גישה זו ומציגים תמונה מורכבת.
בעוד שהסטרואידים מציעים הקלה מיידית, הם עלולים לפגוע בתהליך ההחלמה הטבעי של הגיד, להחליש את הרקמה ולהעלות משמעותית את שיעורי הישנות הפציעה כעבור מספר חודשים. מנגד, הגישה הלא-פולשנית – הכוללת טיפולים ממוקדים, גלי הלם, מנוחה אקטיבית ושינוי ארגונומי – מתמקדת בריפוי שורש הבעיה ולא רק בהשתקת הסימפטומים. במהלך המאמר נסקור את היתרונות והחסרונות של כל גישה, נציג את העדויות המדעיות העדכניות ונבין מדוע הימנעות מזריקות עשויה להיות הבחירה הבטוחה והנכונה ביותר לבריאות המרפק שלכם לטווח הרחוק.
מרפק טניס: האם עדיף לטפל בלי זריקות סטרואידים? – רקע
מרפק טניס: מהי הבעיה ולמה השאלה על סטרואידים חשובה? מרפק טניס, או בשמו המקצועי השכיח יותר “טנדינופתיה לטרלית של המרפק”, הוא מצב שבו מופיע כאב בצד החיצוני של המרפק, בדרך כלל באזור שבו נאחזים גידי השרירים שמיישרים את שורש כף היד והאצבעות. למרות השם, רוב האנשים שסובלים ממרפק טניס אינם שחקני טניס מקצועיים. הכאב נפוץ אצל עובדי מחשב, בעלי מקצוע שעובדים עם כלי עבודה, טבחים, עובדי ניקיון, ספורטאים, מתאמני כוח ואנשים שמבצעים פעולות חוזרות של אחיזה, סיבוב והרמה.
השאלה “האם עדיף לטפל בלי זריקות סטרואידים?” חשובה משום שזריקות סטרואידים נחשבו במשך שנים לטיפול מהיר ויעיל. אכן, הן יכולות להפחית כאב בטווח הקצר. אבל המחקר המודרני מצביע על בעיה משמעותית: ההטבה המהירה עלולה לבוא עם שיעור גבוה יותר של חזרת כאב ותוצאות פחות טובות בטווח הבינוני והארוך (Coombes, 2010; Coombes, 2013). לכן התשובה אינה “לעולם לא סטרואידים”, אלא: ברוב המקרים, כדאי להתחיל בטיפול שמרני, הדרגתי ומבוסס תרגול לפני ששוקלים זריקה.
שכיחות מרפק טניס: עד כמה זה נפוץ?
מרפק טניס הוא אחת הבעיות השכיחות ביותר באזור המרפק. מחקר אוכלוסייה גדול בפינלנד מצא ששכיחות אפיקונדיליטיס לטרלית ומדיאלית קשורה לגיל, עומסים תעסוקתיים, עישון, השמנה ותנועות חוזרות של היד והאמה (Shiri, 2006). בספרות הקלינית מקובל לציין שמרפק טניס משפיע על כ־1% – 3% מהאוכלוסייה הכללית, עם שכיחות גבוהה יותר בגילאי עבודה ובקרב אנשים החשופים לעומסים חוזרים (Vaquero-Picado, 2016).
למה השכיחות משנה את בחירת הטיפול?
כאשר בעיה שכיחה כל כך, יש נטייה לחפש פתרון מהיר. זריקת סטרואידים מתאימה לתפיסה הזו: פעולה קצרה, ירידה מהירה בכאב ולעיתים תחושת “חזרה לשגרה”. אבל דווקא בגלל שמרפק טניס קשור בדרך כלל לעומס חוזר וליכולת הגיד להתמודד עם עומס, טיפול שמוריד כאב בלבד אך לא משפר סבילות עומס עלול להחמיץ את הבעיה המרכזית.
מה באמת קורה בגיד במרפק טניס?
בעבר השתמשו הרבה במונח “דלקת במרפק”, אך כיום ברור שבמקרים כרוניים רבים לא מדובר בדלקת פשוטה בלבד. מרפק טניס הוא לרוב תהליך טנדינופתי: שינוי ביכולת הגיד לעמוד בעומסים, עם כאב, ירידה בכוח אחיזה, רגישות מקומית ולעיתים שינוי בארגון רקמת הגיד. לכן המטרה אינה רק “להוריד דלקת”, אלא לעזור לגיד ולמערכת השריר־עצב לחזור לתפקוד.
הבנה זו חשובה מאוד בשאלה על סטרואידים. סטרואידים הם תרופות אנטי־דלקתיות חזקות, ולכן הם יכולים להרגיע כאב במהירות כאשר יש מרכיב דלקתי או רגישות גבוהה. אבל אם הבעיה המרכזית היא סבילות עומס נמוכה של הגיד, חולשת שרירים, תנועה חוזרת או ניהול עומסים לקוי, זריקה אינה בונה מחדש יכולת תפקודית.
תסמינים של מרפק טניס: איך מזהים את הכאב?
התסמין הקלאסי הוא כאב בצד החיצוני של המרפק, במיוחד באחיזה, הרמת חפץ, סחיטה, פתיחת צנצנת, שימוש בעכבר, הקלדה ממושכת, הברגה, לחיצת יד או הרמת קומקום. לעיתים הכאב מקרין מעט לאורך האמה, אך בדרך כלל הוא ממוקד סביב הבליטה החיצונית של המרפק.
כאב באחיזה וכאב ביישור שורש כף היד
בבדיקה, הכאב מוחמר לעיתים כאשר המטופל מנסה ליישר את שורש כף היד נגד התנגדות, או כאשר לוחצים על אזור האפיקונדיל הלטרלי. ירידה בכוח אחיזה היא סימן שכיח, ולעיתים האדם מרגיש שהוא “מאבד ביטחון ביד”. עם זאת, אם יש נימול, חולשה משמעותית, כאב שמגיע מהצוואר או כאב לילי חריג, צריך לחשוב גם על אבחנות אחרות.
גורמי סיכון למרפק טניס
גורמי הסיכון כוללים עבודה עם תנועות חוזרות של שורש כף היד והאמה, אחיזה חזקה לאורך זמן, שימוש בכלים רוטטים, הרמות חוזרות, עומס פתאומי באימון, טניס או ספורט מחבט, עבודה ממושכת מול מחשב, עישון, השמנה וגיל. מחקר תעסוקתי מצא שעומסים חוזרים, תנוחות לא ניטרליות של שורש כף היד וחשיפה פיזית בעבודה קשורים לסיכון גבוה יותר לאפיקונדיליטיס (Herquelot, 2013).
עומס חוזר הוא לא הבעיה היחידה
חשוב להבין שעומס אינו תמיד דבר רע. גידים זקוקים לעומס כדי להתחזק. הבעיה מתחילה כאשר העומס גבוה מדי ביחס ליכולת הנוכחית, חוזר בתדירות גבוהה מדי, או מתבצע ללא התאוששות מספקת. לכן הטיפול היעיל אינו בהכרח מנוחה מלאה, אלא התאמה חכמה של עומס וחזרה הדרגתית לפעילות.
אבחון מרפק טניס: מה צריך לבדוק?
האבחון הוא בעיקר קליני. המטפל ישאל על מיקום הכאב, משך הכאב, עבודה, ספורט, שינויי עומס, תנועות שמחמירות, תנועות שמקלות והאם יש תסמינים עצביים. לאחר מכן בודקים רגישות מקומית, כוח אחיזה, טווחי תנועה, כוח מיישרי שורש כף היד, תפקוד כתף ושכמה ולעיתים גם צוואר.
לא תמיד צריך צילום, אולטרסאונד או MRI. בדיקות דימות נשקלות כאשר הכאב אינו משתפר, כאשר יש חשד לקרע משמעותי, בעיה עצבית, דלקת מפרקית, טראומה, זיהום או אבחנה לא ברורה. סקירה קלינית על מרפק טניס מדגישה שרוב המקרים ניתנים לאבחון לפי סיפור ובדיקה גופנית, בעוד שהדמיה משמשת בעיקר למצבים מורכבים או עמידים (Vaquero-Picado, 2016).
זריקות סטרואידים למרפק טניס: למה הן היו פופולריות?
זריקת סטרואידים יכולה להפחית כאב במהירות יחסית. כאשר אדם סובל מכאב שמפריע לעבוד, לישון או להחזיק חפצים, טיפול שמביא הקלה תוך ימים או שבועות נשמע מושך. מחקרים מוקדמים אכן הראו שיפור קצר־טווח טוב יותר בהשוואה להמתנה או לטיפולים מסוימים (Smidt, 2002).
היתרון המרכזי: הקלה קצרה ומהירה
היתרון של סטרואידים הוא בעיקר בטווח הקצר. אדם שמתקשה לבצע עבודה הכרחית או סובל מכאב חריף עשוי להרגיש שיפור משמעותי לאחר הזריקה. לכן לא נכון לומר שהזריקה “לא עובדת”. היא עובדת אצל חלק מהאנשים, אך השאלה החשובה יותר היא לכמה זמן, ובאיזה מחיר תפקודי או ביולוגי.
הבעיה עם סטרואידים: תוצאות פחות טובות בטווח הארוך
המחקר שהשפיע מאוד על הגישה המודרנית הוא מחקר קליני שפורסם ב־JAMA, שבו נבדקו זריקת סטרואידים, פיזיותרפיה, שילוב ביניהם ופלצבו במטופלים עם טנדינופתיה לטרלית של המרפק. התוצאה המרכזית הייתה שזריקת סטרואידים אמנם נתנה שיפור קצר־טווח, אך בטווח של שנה נקשרה לתוצאות גרועות יותר ולשיעור גבוה יותר של חזרת תסמינים בהשוואה לפלצבו (Coombes, 2013).
גם סקירה שיטתית רחבה ב־The Lancet מצאה שזריקות סטרואידים בטנדינופתיות מפחיתות כאב בטווח הקצר, אך האפקט מתהפך בטווח הבינוני והארוך בחלק מהמצבים, כולל מרפק טניס (Coombes, 2010). המשמעות הקלינית ברורה: זריקה יכולה להרגיש כמו פתרון מהיר, אבל היא אינה בהכרח הבחירה הטובה ביותר כאשר המטרה היא החלמה יציבה.
למה סטרואידים עלולים להעלות חזרת כאב?
יש כמה הסברים אפשריים. ראשית, ירידה מהירה בכאב עלולה לגרום לחזרה מוקדמת מדי לעומס גבוה, לפני שהגיד חזר לסבילות מתאימה. שנית, סטרואידים עשויים להשפיע על תהליכי תיקון של רקמת גיד, במיוחד כאשר משתמשים בהם שוב ושוב. שלישית, הזריקה אינה מטפלת בגורמים כמו כוח אחיזה ירוד, עומס עבודה, טכניקת תנועה, חולשת כתף או עומס צווארי־עצבי.
האם עדיף לטפל בלי זריקות סטרואידים?
ברוב המקרים, כן: עדיף להתחיל בטיפול שמרני, פעיל והדרגתי לפני זריקות סטרואידים. זה נכון במיוחד כאשר הכאב נמשך שבועות או חודשים, כאשר יש עומס עבודה או ספורט שחוזר על עצמו, וכאשר המטופל צריך פתרון שמחזיק לאורך זמן. טיפול שמרני אינו “לא לעשות כלום”; הוא טיפול פעיל שמטרתו לשפר יכולת של הגיד, השרירים והמערכת התנועתית.
מתי בכל זאת אפשר לשקול זריקה?
זריקת סטרואידים עשויה להישקל במקרים מסוימים, למשל כאב חריף מאוד שמונע תפקוד בסיסי, צורך קצר־טווח בהקלה, או כאשר טיפולים אחרים אינם זמינים או לא מתאימים. אך גם אז רצוי להבין את הסיכון לחזרת כאב, להימנע מהזרקות חוזרות ללא סיבה ברורה, ולשלב תוכנית שיקום מסודרת לאחר ההקלה.
טיפול שמרני במרפק טניס: מה באמת עוזר?
הטיפול השמרני כולל חינוך, התאמת עומסים, תרגילים, טיפול ידני, שיפור תפקוד כתף ושכמה, התאמת סביבת עבודה, ולעיתים אביזרים כמו רצועת מרפק. סקירת קוקרן עדכנית מצאה שתרגילים, טיפול ידני או שילוב שלהם עשויים להפחית מעט כאב ומוגבלות בסוף תקופת הטיפול, אך רמת הוודאות נמוכה וההשפעות אינן תמיד נשמרות לאורך זמן (Wallis, 2024). זה מדגיש את הצורך בתוכנית מותאמת אישית ולא בטיפול אחיד לכולם.
התאמת עומס במקום מנוחה מוחלטת
הצעד הראשון הוא לזהות פעולות שמחמירות את הכאב: אחיזה חזקה, הרמה כשהכף כלפי מטה, שימוש ממושך בעכבר, הברגות, עבודה עם כלים או אימוני משיכה. לאחר מכן מפחיתים זמנית את העומס, משנים אחיזה, משתמשים בשתי ידיים, לוקחים הפסקות, ומחזירים עומס בהדרגה. מנוחה מוחלטת לאורך זמן עלולה להחליש את האזור ולא לפתור את הבעיה.
תרגילים למרפק טניס: לבנות מחדש יכולת
תרגילים הם מרכיב מרכזי בטיפול, אך הם צריכים להיות מותאמים. קיימות גישות שונות: תרגול איזומטרי, תרגול אקסצנטרי, תרגול קונצנטרי, חיזוק כבד ואיטי, תרגילי אחיזה, ותרגול כתף ושכמה. סקירה שיטתית ומטא־אנליזה מצאה שתרגילים לטנדינופתיה לטרלית של המרפק נוטים לתת תוצאות טובות יותר מהתערבויות פסיביות בלבד, אף שההשפעה הכוללת אינה ענקית ודורשת התאמה אישית (Karanasios, 2021).
למה לא כל תרגיל מתאים לכל אדם?
אדם עם כאב חד מאוד לא יתחיל באותה תוכנית כמו אדם עם כאב כרוני קל. אם התרגיל מחמיר כאב למשך יומיים, ייתכן שהעומס גבוה מדי. אם אין שום אתגר, ייתכן שהעומס נמוך מדי. תוכנית טובה מתקדמת לפי תגובת הגוף: כאב נסבל בזמן תרגול יכול להיות מקובל, אבל החמרה משמעותית ומתמשכת היא סימן להתאמה מחדש.
טיפול ידני, מוביליזציה וכירופרקטיקה
כירופרקטיקה יכולה להועיל במרפק טניס כחלק מתוכנית שמרנית, בעיקר כאשר היא אינה מסתכמת במניפולציה בודדת אלא כוללת הערכה של המרפק, שורש כף היד, כתף, שכמה, צוואר ועומסים יומיומיים. כירופרקט מיומן יכול לבדוק האם הכאב נובע רק מגיד המרפק או שיש תרומה מצוואר, עצב רדיאלי, שורש כף היד או תפקוד השכמה.
מחקרים על טיפול ידני הראו שטכניקות כמו Mobilisation with Movement, מניפולציה של שורש כף היד וטיפול ידני לצוואר ולגב העליון עשויות להפחית כאב ולשפר כוח אחיזה בטווח הקצר אצל חלק מהמטופלים (Bisset, 2006; Struijs, 2003; Cleland, 2005). עם זאת, חשוב להדגיש שטיפול ידני לבדו בדרך כלל אינו מספיק לשיפור ארוך טווח אם לא משלבים ניהול עומסים ותרגול. יש לציין שכירופרקטים רבים עושים שימוש בלייזר רך וגלי הלם כדי לרפא מרפק טניס. אמצעים אלו נמצאו יעילים בהרבה מאוד מחקרים.
כירופרקטיקה כטיפול משולב ולא קסם
הערך של כירופרקטיקה במרפק טניס הוא בגישה מערכתית: להבין למה המרפק מקבל עומס יתר, להפחית כאב כדי לאפשר תנועה, לשפר תפקוד מפרקים סמוכים, ולבנות תוכנית חזרה לפעילות. טיפול טוב אמור לכלול הסבר ברור, תרגילי בית, מעקב אחר כוח אחיזה ותפקוד, והפניה לרופא כאשר יש סימני אזהרה או חוסר שיפור.
רצועת מרפק, חבישה וארגונומיה
רצועת מרפק או counterforce brace יכולה לעזור לחלק מהאנשים להפחית כאב בזמן עבודה או ספורט. היא אינה “מרפאה” את הגיד, אך עשויה להפחית עומס רגעי על אזור האחיזה. טייפינג, שינוי אחיזה, התאמת עכבר, כלי עבודה ארגונומיים והפסקות קצרות יכולים להיות משמעותיים במיוחד כאשר המקור הוא עומס תעסוקתי.
איך להשתמש באביזרים בצורה נכונה?
אביזרים צריכים לשמש גשר לתפקוד, לא תחליף לשיקום. אם רצועה מאפשרת לעבוד עם פחות כאב בזמן שמבצעים תרגול והפחתת עומסים, היא יכולה להיות מועילה. אם משתמשים בה כדי להמשיך להעמיס בלי שינוי, הכאב עלול לחזור. לכן יש לשלב אביזרים עם תוכנית פעילה.
תרופות, נוגדי דלקת ומשחות
נוגדי דלקת לא־סטרואידיים, בעיקר מקומיים, יכולים לעזור בהפחתת כאב בטווח הקצר אצל חלק מהאנשים. הם עשויים להיות שימושיים במיוחד בשלבים רגישים, אך אינם מטפלים בגורמי העומס. תרופות דרך הפה דורשות זהירות, במיוחד אצל אנשים עם בעיות קיבה, כליות, לב, לחץ דם או נטילת תרופות אחרות.
טיפול תרופתי אינו תחליף לשיקום
כמו סטרואידים, גם תרופות עשויות להקל כאב אך לא לבנות סבילות גידית. לכן הן יכולות להשתלב בטיפול, אך אינן אמורות להיות כל התוכנית. כאשר הכאב חוזר שוב ושוב למרות תרופות, צריך לבדוק עומסים, תנועה, כוח, עבודה ואבחנה מבדלת.
PRP, גלי הלם וטיפולים נוספים
טיפולים כמו PRP, גלי הלם, דיקור יבש, לייזר וטיפולים ביולוגיים שונים נבדקו במחקרים רבים. התוצאות אינן אחידות, ולעיתים תלויות במשך הכאב, בחומרת המצב, בשיטת הטיפול ובאיכות המחקר. מספר סקירות מציעות שגלי הלם עשויים להועיל במצבים כרוניים מסוימים, אך לא תמיד ברור מי המטופלים שירוויחו ביותר (Yao, 2020).
בהשוואה לסטרואידים, PRP מוצג לעיתים כטיפול עם פוטנציאל ארוך־טווח טוב יותר, אך המחקר אינו חד־משמעי בכל הפרוטוקולים. לכן טיפולים אלה נשקלים בדרך כלל אחרי ניסיון שמרני מסודר, ולא כתחליף מיידי לתרגול וניהול עומסים.
מתי צריך להיבדק ולא להסתפק בטיפול עצמי?
יש לפנות לבדיקה כאשר הכאב נמשך יותר מכמה שבועות, מחמיר, מפריע לעבודה או שינה, מלווה בנימול, חולשה, ירידה בתחושה, כאב שמתחיל בצוואר ומקרין ליד, נפיחות משמעותית, חום מקומי, אודם, חבלה או חוסר יכולת להשתמש ביד. במקרים כאלה חשוב לשלול בעיות כמו לכידת עצב רדיאלי, רדיקולופתיה צווארית, פגיעה רצועתית, דלקת מפרקית או בעיה אחרת.
אבחנה מבדלת חשובה
לא כל כאב בצד החיצוני של המרפק הוא מרפק טניס. תסמונת התעלה הרדיאלית, כאב מוקרן מהצוואר, בעיות כתף, פגיעה במפרק המרפק או כאב עצבי יכולים להיראות דומים. לכן כאשר הטיפול “הרגיל” לא עוזר, צריך לחזור לאבחנה ולא רק להחליף טיפול.
אז מה עדיף: זריקה או טיפול שמרני?
אם המטרה היא הקלה מהירה בלבד, זריקת סטרואידים יכולה להיראות עדיפה בטווח הקצר. אם המטרה היא החלמה יציבה, חזרה לתפקוד והפחתת סיכוי לחזרת כאב, הראיות נוטות לתמוך בגישה שמרנית תחילה: חינוך, ניהול עומסים, תרגילים, טיפול ידני לפי צורך, ארגונומיה ומעקב.
מחקרי ההשוואה המרכזיים מצביעים על כך שסטרואידים נותנים יתרון מוקדם, אך עלולים להיות פחות טובים בהמשך, במיוחד בגלל חזרת תסמינים ותוצאות ארוכות־טווח פחות טובות (Smidt, 2002; Bisset, 2006; Coombes, 2013). לכן במרפק טניס כרוני או חוזר, הזריקה אינה צריכה להיות ברירת המחדל הראשונה.
סיכום: האם עדיף לטפל במרפק טניס בלי זריקות סטרואידים?
ברוב המקרים, כן. מרפק טניס הוא לרוב בעיית עומס ותפקוד של הגיד והמערכת השרירית־עצבית, ולא רק “דלקת” שצריך לכבות. זריקות סטרואידים יכולות להקל מהר, אך המחקר מראה שהן עלולות להיות קשורות לתוצאות פחות טובות בטווח הבינוני והארוך ולשיעור גבוה יותר של חזרת כאב.
הגישה המומלצת לרוב המטופלים היא להתחיל בטיפול שמרני: התאמת עומסים, תרגילים הדרגתיים, חיזוק, טיפול ידני, ארגונומיה, מעקב וחזרה מדורגת לפעילות. כירופרקטיקה יכולה להועיל כאשר היא משלבת אבחון של המרפק והשרשרת התנועתית, טיפול ידני, תרגול והדרכה. זריקה יכולה להישאר אפשרות במקרים נבחרים, אך רצוי שלא תהיה הפתרון האוטומטי הראשון.
References:
Bisset, L., Beller, E., Jull, G., Brooks, P., Darnell, R., & Vicenzino, B. (2006). Mobilisation with movement and exercise, corticosteroid injection, or wait and see for tennis elbow: Randomised trial. BMJ, 333(7575), 939. https://doi.org/10.1136/bmj.38961.584653.AE.
Cleland, J. A., Whitman, J. M., & Fritz, J. M. (2005). Effectiveness of manual physical therapy to the cervical spine in the management of lateral epicondylalgia: A retrospective analysis. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 35(9), 562-571. https://doi.org/10.2519/jospt.2005.35.9.562.
Coombes, B. K., Bisset, L., & Vicenzino, B. (2010). Efficacy and safety of corticosteroid injections and other injections for management of tendinopathy: A systematic review of randomised controlled trials. The Lancet, 376(9754), 1751-1767. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(10)61160-9.
Coombes, B. K., Bisset, L., Brooks, P., Khan, A., & Vicenzino, B. (2013). Effect of corticosteroid injection, physiotherapy, or both on clinical outcomes in patients with unilateral lateral epicondylalgia: A randomized controlled trial. JAMA, 309(5), 461-469. https://doi.org/10.1001/jama.2013.129.
Coombes, B. K., Bisset, L., & Vicenzino, B. (2015). Management of lateral elbow tendinopathy: One size does not fit all. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 45(11), 938-949. https://doi.org/10.2519/jospt.2015.5841.
Eapen, C., & Rosita, N. (2017). A systematic review of the effectiveness of wrist manipulative therapy in patients with lateral epicondylitis. Journal of Hand Therapy, 30(2), 119-128. https://doi.org/10.1016/j.jht.2016.06.002.
Herquelot, E., Guéguen, A., Roquelaure, Y., Bodin, J., Sérazin, C., Ha, C., Leclerc, A., Goldberg, M., & Descatha, A. (2013). Work-related risk factors for incidence of lateral epicondylitis in a large working population. Scandinavian Journal of Work, Environment & Health, 39(6), 578-588. https://doi.org/10.5271/sjweh.3371.
Karanasios, S., Korakakis, V., Whiteley, R., Vasilogeorgis, I., Woodbridge, S., & Gioftsos, G. (2021). Exercise interventions in lateral elbow tendinopathy have better outcomes than passive interventions, but the effects are small: A systematic review and meta-analysis of 2123 subjects in 30 trials. British Journal of Sports Medicine, 55(9), 477-485. https://doi.org/10.1136/bjsports-2020-102525.
Shiri, R., Viikari-Juntura, E., Varonen, H., & Heliövaara, M. (2006). Prevalence and determinants of lateral and medial epicondylitis: A population study. American Journal of Epidemiology, 164(11), 1065-1074. https://doi.org/10.1093/aje/kwj325.
Struijs, P. A. A., Damen, P. J., Bakker, E. W. P., Blankevoort, L., Assendelft, W. J. J., & van Dijk, C. N. (2003). Manipulation of the wrist for management of lateral epicondylitis: A randomized pilot study. Physical Therapy, 83(7), 608-616.
Vaquero-Picado, A., Barco, R., & Antuña, S. A. (2016). Lateral epicondylitis of the elbow. EFORT Open Reviews, 1(11), 391-397. https://doi.org/10.1302/2058-5241.1.000049. מקור:
Wallis, J. A., Bourne, A., O’Connor, D. A., Gillies, K., Jull, G., & Buchbinder, R. (2024). Manual therapy and exercise for lateral elbow pain. Cochrane Database of Systematic Reviews, 2024(5), CD013042. https://doi.org/10.1002/14651858.CD013042.pub2.
Yao, G., Chen, J., Duan, Y., & Chen, X. (2020). Efficacy of extracorporeal shock wave therapy for lateral epicondylitis: A systematic review and meta-analysis. BioMed Research International, 2020, 2064781. https://doi.org/10.1155/2020/2064781.