אגודל סקי: אבחון וטיפול

אגודל סקי: אבחון וטיפול זה נושא המאמר. אגודל סקי (Skier's Thumb) הוא אחד מפציעות הספורט השכיחות ביותר בגפה העליונה, הנגרם כתוצאה מקרע או מתיחה של הרצועה העקיפה התיכונה (Ulnar Collateral Ligament – UCL) במפרק בסיס האגודל. הפגיעה מתרחשת לרוב בעת נפילה כאשר האגודל נתקע במקל הסקי ונכפה עליו יישור-יתר קיצוני, אך היא נפוצה מאוד גם במשחקי כדור ובנפילות שגרתיות על כף יד פשוטה.

הפגיעה ברצועה המייצבת מובילה לתסמינים מידיים המשפיעים על תפקוד היד:

• כאב עז ונפיחות מקומית בבסיס האגודל.
• רגישות קיצונית למגע בצד הפנימי של המפרק.
• שטפי דם תת-עוריים המתפתחים במהירות.
• חוסר יציבות של האגודל וקושי ממשי בביצוע פעולות אחיזה וצביטה (Pinch).

אבחון מהיר ומדויק חיוני למניעת סיבוכים ארוכי טווח כמו חוסר יציבות כרוני, אובדן כוח אחיזה ושחיקת סחוס מוקדמת (ארתריטיס). מאמר זה יסקור את שיטות האבחון המובילות – מבדיקות יציבות קליניות ועד להדמיות אולטרסאונד ו-MRI – ויפרט את פרוטוקולי הטיפול השונים, החל מקיבוע שמרני ועד להתערבות כירורגית לשחזור הרצועה במקרים של קרע מלא או "נגע שטנר" (Stener lesion).

אגודל סקי: אבחון וטיפול – רקע

אגודל סקי הוא קרע ברצועה העקיפה האולנרית (Ulnar Collateral Ligament, UCL) של המפרק המסרק־גלילי הראשון (MCP). זוהי הפגיעה השכיחה ביותר בבסיס האגודל. ההבחנה בין פגיעה יציבה, קרע מלא ופגיעת Stener היא שמכריעה אם הטיפול יהיה שמרני או ניתוחי, ולכן עיקר המאמר מוקדש לאבחון מדויק. הסקירה שלהלן מבוססת על ספרות שפורסמה בין 2018 ל־2026, כוללת סקירות שיטתיות, מטא־אנליזות של מבחני הדמיה, הנחיה קלינית לאומית בריטית וסקרי פרקטיקה בינלאומיים, ומשלבת את גישת האבחון, הטיפול והשיקום הנהוגה במרפאת GAV Clinic.

מהו אגודל סקי (Skier's Thumb) וכיצד מתרחשת הפציעה?

הגדרה: קרע ברצועת UCL בבסיס האגודל

אגודל סקי מוגדר כפגיעה חריפה ברצועה העקיפה האולנרית של המפרק המסרק־גלילי הראשון, הרצועה הממוקמת בצד הפונה אל האצבע המורה ואל מרווח האגודל. הפגיעה נוצרת כאשר כוח חיצוני מרחיק את האגודל מכף היד ומותח את הרצועה מעבר לגבול הסיבולת שלה. בסקירה שיטתית שפורסמה ב־2025 צוין כי פגיעות ברצועה זו מהוות כ־86% מכלל הפגיעות בבסיס האגודל, ושכיחותן מוערכת בכ־50 מקרים לכל 100,000 פניות לחדר המיון (Assefa וחבריו, 2025). אותה סקירה מתארת סיווג בשלוש דרגות: דרגה 1 היא נקע ללא קרע סיבים, דרגה 2 היא קרע חלקי, ודרגה 3 היא קרע מלא של הרצועה.

אגודל סקי לעומת אגודל שומר הציד

שני השמות מתארים את אותה רצועה, אך לא את אותו תהליך. המונח אגודל סקי שמור לפגיעה חריפה הנגרמת מכוח ולגוס פתאומי, בעוד שהמונח אגודל שומר הציד (Gamekeeper's Thumb) מתאר היחלשות כרונית והדרגתית של הרצועה כתוצאה מעומס חוזר (Bain וחבריו, 2026). ההבחנה אינה סמנטית בלבד. רקמה שנפגעה בהדרגה לאורך חודשים או שנים שונה באיכותה מרקמה שנקרעה ביום אחד, וההבדל משפיע על האפשרות לתקן אותה ישירות או על הצורך בשחזור.

מדוע פציעה קטנה יחסית משפיעה על תפקוד כף היד

האגודל משתתף כמעט בכל פעולת צביטה ואחיזה. כאשר הרצועה האולנרית אינה מייצבת את המפרק, הכוח המופעל בעת צביטה בין האגודל לאצבע המורה דוחף את הגליל הקרוב הצידה במקום להעביר עומס. התוצאה היא חולשה, כאב ותחושת חוסר אמון ביד. בסקירה קלינית על פציעות סקי נכתב כי ייתכן שאגודל סקי הוא פציעת הסקי השכיחה ביותר, אך הוא מדווח פחות מהמצוי משום שמטופלים רבים תופסים אותו כפציעה שולית (Davey וחבריו, 2019). דיווח חסר כזה מוביל לאבחון מאוחר, ואבחון מאוחר מצמצם את אפשרויות הטיפול.

האנטומיה של מפרק האגודל והרצועה העקיפה האולנרית (UCL)

המפרק המסרק־גלילי הראשון: מבנה ותפקיד

המפרק המסרק־גלילי של האגודל מחבר בין ראש עצם המסרק הראשונה לבסיס הגליל הקרוב. התנועה העיקרית בו היא כפיפה ויישור, ולצידה טווח מצומצם של הרחקה, קירוב וסיבוב. מכיוון שהמשטחים המפרקיים עצמם אינם מקנים יציבות רבה, היציבות הצדית תלויה כמעט כולה ברקמות הרכות: הרצועות העקיפות, הלוחית הוולרית (Volar Plate) והשרירים העוטפים את המפרק. בצד האולנרי, הפונה אל מרווח האגודל, נושאת הרצועה העקיפה האולנרית את מרבית העומס בעת צביטה.

הרצועה העקיפה העיקרית והרצועה העזר

הרצועה האולנרית בנויה משני מרכיבים: הרצועה העקיפה העיקרית (Proper UCL) והרצועה העקיפה העזר (Accessory UCL). שני המרכיבים מתוחים בזוויות כפיפה שונות של המפרק, ולכן הבדיקה הקלינית מבוצעת בשתי תנוחות. לפי סקר לאומי בבריטניה, בדיקת המפרק מבוצעת בהפעלת כוח ולגוס במצב יישור מלא ובמצב של כפיפה חלקית, כדי לבודד את הרצועה העיקרית ולהרפות את הלוחית הוולרית (Mikhail וחבריו, 2024). ההיגיון האנטומי פשוט. ביישור מלא, הלוחית הוולרית והרצועה העזר מייצבות את המפרק גם כשהרצועה העיקרית קרועה, ולכן בדיקה ביישור בלבד עלולה להחמיץ קרע.

האפונאורוזה של השריר המקרב את האגודל

מעל הרצועה האולנרית עובר מעטה גידי שטוח, האפונאורוזה של השריר המקרב את האגודל (Adductor Pollicis Aponeurosis). במצב תקין, הרצועה נמצאת מתחת למעטה זה וצמודה לעצם. בסקירה שיטתית על חזרה לספורט נכתב כי ברוב המקרים הרצועה נתלשת מנקודת האחיזה הדיסטלית שלה בבסיס הגליל הקרוב, ולעיתים הפגיעה כרוכה בשבר תלישה (Allahabadi וחבריו, 2023). כאשר הקצה הקרוע נסוג ועולה מעל שולי האפונאורוזה, נוצרת פגיעת Stener, שתתואר בהרחבה בהמשך.

מנגנון הפציעה בסקי: כיצד נפילה עם מקל גלישה פוגעת באגודל?

כוח ולגוס ויישור יתר של האגודל

המנגנון הבסיסי של אגודל סקי הוא הרחקה בכוח של האגודל, לרוב בשילוב יישור יתר של המפרק. כך תוארה הפציעה כבר בתיאורים הקלאסיים, וכך היא מתוארת גם בספרות העדכנית (Schumaier וחבריו, 2025). הכוח מופעל לכיוון הרדיאלי ומותח את הצד האולנרי של המפרק. כאשר העומס עולה על סף הסיבולת של הרצועה, היא נקרעת, ולרוב בנקודת האחיזה שלה בגליל הקרוב.

מקל הסקי כמנוף על בסיס האגודל

בסקי, למקל יש תפקיד מכני ייחודי. בעת נפילה קדימה, הגולש נוטה להמשיך לאחוז במקל. כף היד פוגעת בשלג, ידית המקל נלכדת בין האגודל לאצבע המורה, והמקל פועל כמנוף שמגביר את כוח ההרחקה על המפרק (Davey וחבריו, 2019). המשמעות היא שגם נפילה במהירות נמוכה עלולה לייצר עומס גבוה על הרצועה. מאותה סיבה, הפציעה נדירה יחסית בקרב גולשי סנובורד, שאינם אוחזים במקלות.

נתונים עדכניים מאתרי סקי באירופה

מחקר פרוספקטיבי שנערך במשך שתי עונות בבית חולים בדולומיטים האיטלקיים בחן 195 מטופלים עם פגיעות בחלק הדיסטלי של הגפה העליונה. מתוכם, 96 (49.2%) סבלו משבר ו־33 (16.9%) הופיעו עם פגיעה מבודדת ברצועה האולנרית של האגודל (Festini Capello וחבריו, 2025). החוקרים מצאו כי אגודל סקי היה שכיח במיוחד במדרונות בדרגת קושי בינונית, וכי פגיעות שאינן שברים היו שכיחות יותר במדרונות האדומים ובגלישה מחוץ למסלול.

אף אחד מהנפגעים לא דיווח על שימוש במגן לשורש כף היד או לאגודל. לעומת זאת, מחקר ישראלי שבחן 42 מטופלים באולטרסאונד לא מצא קשר מובהק בין מנגנון החבלה לבין חומרת הפגיעה ברצועה (כל ערכי p > 0.22), כך שהמנגנון לבדו אינו מנבא את דרגת הקרע (Bain וחבריו, 2026). הממצא מחזק את הצורך בבדיקה קלינית ובהדמיה, ולא בהסתמכות על תיאור הנפילה בלבד.

קרע חלקי לעומת קרע מלא ברצועת UCL: מהם ההבדלים?

דרגות הפגיעה ברצועה האולנרית

השאלה הקלינית המרכזית אינה רק אם הרצועה נפגעה, אלא אם המפרק נותר יציב. בסקירה של Allahabadi וחבריו (2023) הוגדרה פגיעה בדרגה 1 כרגישות לאורך הרצועה ללא רפיון, ופגיעה בדרגה 2 כרפיון מוגבר עם נקודת סיום מוצקה בבדיקת המאמץ. שתי הדרגות נחשבות לפגיעות יציבות. קרע מלא מתבטא בהיעדר נקודת סיום מוצקה. באולטרסאונד מקובל סיווג מפורט יותר, הכולל גם דרגה רביעית שבה הרצועה אינה נראית במקומה ונסוגה מעבר למפרק, כלומר פגיעת Stener (Bain וחבריו, 2026).

קרע חלקי: יציבות שנשמרת למרות הפגיעה

בקרע חלקי חלק מסיבי הרצועה נותרו רציפים. הם אינם מונעים לחלוטין את פתיחת המפרק, אך עוצרים אותה בנקודה ברורה. נקודת הסיום הזו היא סימן לכך שלרקמה יש מסגרת שעליה יכולה להתרחש החלמה. במחקר הישראלי שהוזכר, מתוך 35 מטופלים עם פגיעה ברצועה האולנרית, 15 סווגו בדרגה 1 ו־8 בדרגה 2, כלומר רוב הפגיעות שזוהו היו בדרגה נמוכה (Bain וחבריו, 2026).

קרע מלא: היעדר נקודת סיום והשלכותיו

בקרע מלא, המפרק נפתח ללא עצירה מוגדרת. בסקר בריטי שכלל 69 מנתחים, היעדר נקודת סיום מוצקה בבדיקת מאמץ בזווית כפיפה של 30 מעלות דורג כגורם בעל השפעה חזקה על ההחלטה להציע ניתוח על ידי 72.5% מהמשיבים (50 מתוך 69), וביישור מלא על ידי 59.4% (41 מתוך 69) (Mikhail וחבריו, 2024). במחקר הישראלי, 9 מטופלים סווגו בדרגה 3 ו־3 בדרגה 4. הקבוצה הזו, אף שהיא קטנה מספרית, היא זו שבה החלטה שגויה גובה את המחיר הגבוה ביותר.

פגיעת Stener: מדוע קרע מסוים אינו מחלים באופן תקין ללא ניתוח?

מהי פגיעת Stener

פגיעת Stener היא צורה ספציפית של קרע מלא ברצועה האולנרית. הרצועה נתלשת מנקודת האחיזה שלה בבסיס הגליל הקרוב, נסוגה, והקצה החופשי שלה עולה מעל שולי האפונאורוזה של השריר המקרב את האגודל. במצב זה האפונאורוזה נלכדת בין קצה הרצועה לבין נקודת האחיזה שלה בעצם (Allahabadi וחבריו, 2023). הרצועה קיימת, אך היא נמצאת בצד הלא נכון של מחסום רקמתי.

מדוע הרצועה אינה מחלימה מעצמה

ריפוי של רצועה דורש מגע בין קצה הרקמה הקרועה לבין המקום שאליו היא אמורה להתחבר. בפגיעת Stener המגע הזה חסום פיזית. גם קיבוע מושלם בגבס לא יחזיר את הרצועה מתחת לאפונאורוזה, משום שהמעטה הגידי מונע את חזרתה. הרצועה עשויה להצטלק, אך במקום הלא נכון ובאורך הלא נכון. מחברי מטא־אנליזה על אבחון באולטרסאונד תיארו את פגיעת Stener כצורה החמורה ביותר של הפציעה והדגישו כי פספוס האבחנה מוביל לחוסר יציבות כרוני ולפגיעה תפקודית משמעותית (Raheman וחבריו, 2021). זו הסיבה שבמרבית הסקירות פגיעת Stener נחשבת להתוויה ברורה לתיקון ניתוחי, ובסקירה שיטתית משנת 2025 צוין כי ניתוח הוא טיפול הבחירה בקרעים מלאים בעיקר בנוכחות פגיעת Stener, חוסר יציבות או כישלון טיפול שמרני (Assefa וחבריו, 2025).

המחלוקת סביב השכיחות והאבחון

למרות הקונצנזוס על המשמעות הטיפולית, השכיחות האמיתית של פגיעת Stener ודרך זיהויה עדיין שנויות במחלוקת (Mikhail וחבריו, 2024). בסקר בינלאומי שכלל 262 מנתחי כף יד, 78% סברו שבדיקה גופנית מספיקה כדי לאבחן קרע מלא, אך רק 27% סברו שהיא מספיקה כדי לזהות פגיעת Stener (van de Lucht וחבריו, 2026). בסקר הבריטי, ממצא של גוש מוחשי בצד האולנרי של המפרק, הנחשב לסימן אפשרי לפגיעת Stener, דורג כבעל השפעה חזקה על ההחלטה לנתח על ידי 46.4% מהמנתחים (Mikhail וחבריו, 2024).

המשמעות המעשית למטופל

מבחינת המטופל, השאלה אם קיימת פגיעת Stener היא השאלה החשובה ביותר בשבועות הראשונים. אבחון בזמן מאפשר תיקון ישיר של הרצועה, בעוד שאבחון מאוחר עלול לחייב שחזור מורכב יותר. לכן, בכל חשד לקרע מלא, נכון להפנות למומחה כף יד ללא דיחוי. השאלה אם להשלים הדמיה באופן שגרתי נותרה פתוחה בהנחיות, כפי שיפורט בפרק ההדמיה.

אגודל סקי: מהם התסמינים האופייניים?

כאב ורגישות בצד האולנרי של בסיס האגודל

התסמין המוביל הוא כאב ממוקד בצד הפנימי של בסיס האגודל, באזור המפרק המסרק־גלילי הסמוך למרווח שבין האגודל לאצבע המורה. הכאב מופיע מיד לאחר החבלה, מחמיר בניסיון לצבוט או לאחוז, ומלווה ברגישות מקומית למישוש לאורך מהלך הרצועה. בניגוד לכאב עמום ומפושט, הרגישות כאן ממוקדת, ומטופלים רבים יכולים להצביע עליה באצבע אחת.

נפיחות, שטף דם ותחושת חוסר יציבות

בשעות הראשונות מתפתחת נפיחות סביב המפרק, ולעיתים קרובות מופיע שטף דם בצד האולנרי והגבי של בסיס האגודל. במחקר הישראלי תוארה דוגמה של גבר בן 27 שנחבל במשחק כדורגל והופיע עם נפיחות ושטף דם בצד האולנרי והגבי של המפרק; באולטרסאונד נמצא קרע בכל עובי הרצועה האולנרית, יחד עם נקע ברצועה הרדיאלית ושינויים במנגנון היישור (Bain וחבריו, 2026). חלק מהמטופלים מתארים תחושה שהאגודל "בורח" הצידה בעת אחיזת חפץ. תחושה זו אינה מאבחנת קרע מלא, אך היא מחשידה.

ירידה בכוח הצביטה והאחיזה

פעולות פשוטות כמו פתיחת צנצנת, סיבוב מפתח, כתיבה או אחיזת טלפון הופכות לקשות. פגיעות לא יציבות שאינן מטופלות כראוי עלולות להוביל לירידה בכוח הצביטה, לחוסר יציבות ולהגבלה בטווח התנועה של האגודל (Allahabadi וחבריו, 2023). אצל ספורטאים, ובמיוחד בענפים שבהם האחיזה היא חלק מרכזי בביצוע, ההשפעה התפקודית ניכרת כבר בימים הראשונים.

גוש מוחשי והתסמינים בשלב הכרוני

בחלק מהמקרים ניתן למשש גוש קטן ורגיש בצד האולנרי של ראש עצם המסרק. גוש כזה עשוי לייצג את קצה הרצועה שנסוג מעל האפונאורוזה, אך הימצאותו או היעדרו אינם מספיקים כשלעצמם לאבחנה. כאשר הפציעה אינה מאובחנת, התמונה משתנה עם הזמן. הכאב החריף שוכך, אך נותרים חולשה בצביטה, תחושת רפיון וכאב בעומס. מטופל שמגיע חודשים לאחר נפילה בסקי עם תלונה על "אגודל חלש" צריך להיבדק לחוסר יציבות כרוני של הרצועה.

כאב ונפיחות בבסיס האגודל: כיצד מבדילים בין קרע ברצועה לשבר?

שבר תלישה בבסיס הגליל הקרוב

לא כל פגיעה ברצועה האולנרית היא פגיעה ברקמה רכה בלבד. כאשר הרצועה חזקה יותר מנקודת האחיזה שלה, היא תולשת עימה שבר עצם קטן מבסיס הגליל הקרוב (Allahabadi וחבריו, 2023). הטיפול בשבר כזה תלוי בגודל השבר, במידת התזוזה ובשאלה אם המפרק נותר יציב. במחקר שבחן קיבוע בחוטי קירשנר, למשל, נכללו רק שברים שהיוו עד 30% מהמשטח המפרקי והיו עם תזוזה של יותר ממילימטר אחד או עם עיוות סיבובי (Ma וחבריו, 2024, כפי שסוכם אצל Assefa וחבריו, 2025).

צילום רנטגן לפני בדיקת מאמץ

ההנחיה הבריטית לטיפול בפגיעות הרצועה האולנרית קובעת כי מטופלים עם פגיעה חריפה יוערכו באמצעות אנמנזה, בדיקה גופנית וצילומי רנטגן (Dean וחבריו, 2024). בפרקטיקה, צילום רנטגן מבוצע לפני הפעלת כוח ולגוס על המפרק, כדי לא להזיז שבר שטרם אובחן. הצילום אינו מראה את הרצועה עצמה, אך הוא שולל שבר, מזהה שבר תלישה ומעריך את יחס העצמות.

אבחנה מבדלת: הרצועה הרדיאלית ומנגנון היישור

כאב בבסיס האגודל לאחר נפילה אינו בהכרח פגיעה ברצועה האולנרית בלבד. במחקר הישראלי, שכלל 42 מטופלים שהופנו לאולטרסאונד לאחר חבלה באגודל, פגיעה ברצועה האולנרית נמצאה ב־35 (83.3%), פגיעה ברצועה הרדיאלית ב־23 (54.8%), ושינויים במבנים הגביים של מנגנון היישור ב־17 (40.5%). כמחצית מהמטופלים עם פגיעה אולנרית (16 מתוך 35) הדגימו גם פגיעה רדיאלית, ושינויים גביים נמצאו ב־75% (12 מתוך 16) מהפגיעות המשולבות (Bain וחבריו, 2026). החוקרים הדגישו כי מדובר בקבוצה נבחרת ולא בהערכת שכיחות באוכלוסייה הכללית, אך הממצא מדגים שהפגיעה מורכבת לעיתים קרובות יותר מקרע בודד.

טבלה מסכמת: סוגי הפגיעה ומשמעותם

כיצד מאבחנים אגודל סקי בבדיקה קלינית?

אנמנזה ובדיקה ממוקדת

האבחון מתחיל בשאלות פשוטות: כיצד התרחשה הנפילה, האם המקל היה ביד, היכן ממוקם הכאב ומה השתנה בתפקוד. לאחר מכן נבדקים מראה המפרק, הנפיחות ושטף הדם, ומבוצע מישוש שיטתי של הרצועה האולנרית, הרצועה הרדיאלית, ראש עצם המסרק ובסיס הגליל הקרוב. ההשוואה לאגודל הבריא היא חלק בלתי נפרד מהבדיקה, משום שקיימת שונות טבעית גדולה ברפיון המפרק בין אנשים.

בדיקת מאמץ ולגוס ביישור ובכפיפה של 30 מעלות

בדיקת המאמץ מבוצעת בשתי תנוחות: ביישור מלא, ובכפיפה של כ־30 מעלות של המפרק, כדי לבודד את הרצועה העיקרית ולהרפות את הלוחית הוולרית (Mikhail וחבריו, 2024). הבודק מייצב את עצם המסרק ומפעיל כוח מתון לכיוון הרדיאלי על הגליל הקרוב. הממצאים העיקריים הם מידת הפתיחה בהשוואה לצד השני, והאם קיימת נקודת סיום מוצקה. סקירה שיטתית משנת 2025 מנתה כהתוויות לניתוח רפיון ולגוס מתמשך של יותר מ־30 מעלות או היעדר נקודת סיום מוצקה בבדיקת המאמץ (Assefa וחבריו, 2025).

נקודת הסיום חשובה יותר ממספר המעלות

בסקר הבריטי, הבדלים של 10 עד 20 מעלות ברפיון בהשוואה לאגודל הבריא דורגו כחסרי השפעה על ההחלטה לנתח על ידי 43.5% מהמנתחים, ורק 4.3% ייחסו להם השפעה חזקה. לעומת זאת, היעדר נקודת סיום מוצקה דורג כגורם המשפיע ביותר (Mikhail וחבריו, 2024). גם במטא־אנליזה של 614 מטופלים, ההתוויה השכיחה ביותר לניתוח שנמנתה במחקרים הייתה היעדר נקודת סיום מוצקה (Schumaier וחבריו, 2025). שימוש בהרדמה מקומית להקלת הבדיקה אינו אחיד: 38% מהמנתחים בסקר השתמשו בה לעיתים רחוקות ו־30% לא השתמשו בה כלל.

זהירות בבדיקה בשלב החריף

בדיקת מאמץ אגרסיבית בשלב החריף עלולה להחמיר את הכאב ואת הפגיעה, ובמקרה של שבר שלא אובחן היא עלולה להזיז אותו. לכן הבדיקה נעשית בעדינות, לאחר צילום, ועל ידי בודק מיומן. מטופלים אינם אמורים לבצע בדיקות מאמץ עצמיות לאגודל כאשר קיים חשד לקרע משמעותי.

הבדיקה הקלינית במרפאת GAV Clinic

במרפאת GAV Clinic הבדיקה כוללת השוואה דו־צדדית, בדיקה בשתי זוויות, הערכת הרצועה הרדיאלית ובחינת השרשרת הקינטית של שורש כף היד והמרפק. כאשר עולה חשד לקרע מלא, לפגיעת Stener או לשבר עם תזוזה, המטופל מופנה ללא עיכוב להדמיה ולמומחה כף יד, כדי שההחלטה הטיפולית תתקבל בחלון הזמן המתאים.

צילום רנטגן, אולטרסאונד ו־MRI: מתי נדרשת הדמיה?

צילום רנטגן כנקודת המוצא

צילום רנטגן הוא חלק מההערכה הבסיסית של כל פגיעה חריפה ברצועה האולנרית (Dean וחבריו, 2024). הוא מזהה שבר תלישה, שבר בבסיס עצם המסרק או תת־פריקה של המפרק. בדיקה תקינה אינה שוללת קרע ברצועה, אך היא מאפשרת להמשיך בבטחה לבדיקת יציבות.

אולטרסאונד: בדיקת קו ראשון לזיהוי פגיעת Stener

שתי מטא־אנליזות שפורסמו ב־2021 בחנו את דיוק האולטרסאונד. Raheman וחבריו (2021) כללו 17 מחקרים עם 593 פגיעות ברצועה האולנרית. הרגישות המשוקללת לאבחון פגיעת Stener הייתה 0.96 (95% CI 0.89 עד 0.99) והסגוליות 0.90 (95% CI 0.81 עד 0.94), עם שטח מתחת לעקומה (AUC) של 0.98. הדיוק לאבחון קרעים מלאים ללא תזוזה היה נמוך יותר. Qamhawi וחבריו (2021) כללו תשעה מחקרי אולטרסאונד (315 אגודלים) ושישה מחקרי MRI (107 אגודלים), ומצאו רגישות וסגוליות של 95% ו־94% לאולטרסאונד, ושל 93% ו־98% ל־MRI. מסקנת שתי הקבוצות הייתה שאולטרסאונד מתאים כבדיקת הדמיה ראשונה.

MRI למקרים שאינם חד משמעיים

הדיוק הגבוה של MRI אינו הופך אותו לבדיקה שגרתית. המלצת Raheman וחבריו (2021) הייתה לשמור את ה־MRI למקרים שבהם האולטרסאונד אינו חד משמעי. אולטרסאונד גם מאפשר השוואה מיידית לצד הבריא ובדיקה דינמית, ובמחקר הישראלי הוא זיהה פגיעות נלוות ברצועה הרדיאלית ובמנגנון היישור (Bain וחבריו, 2026).

מגבלות הראיות בתחום ההדמיה

כל המחקרים שנכללו במטא־אנליזה של Qamhawi וחבריו (2021) דורגו בסיכון גבוה להטיה. ההנחיה הבריטית, כפי שצוטטה בסקר הלאומי, קבעה כי אין די ראיות כדי לחייב שימוש שגרתי באולטרסאונד או ב־MRI (Mikhail וחבריו, 2024), ובסקר הבריטי 46% מהמשיבים השתמשו בהדמיה נוספת באופן שגרתי ו־54% לא. דיוק האולטרסאונד תלוי במיומנות הבודק ובציוד, ולכן התוצאה צריכה להתפרש תמיד לצד הבדיקה הקלינית.

טיפול ראשוני באגודל סקי: קיבוע, הפחתת עומס והערכה רפואית

הפסקת הפעילות והגנה על המפרק

הצעד הראשון לאחר נפילה עם כאב בבסיס האגודל הוא להפסיק לגלוש. המשך גלישה עם מקל ביד חושף את הרצועה הפגועה לאותו מנגנון שגרם לפציעה. בשלב זה המטרה אינה טיפול מרפא, אלא מניעת החמרה: הגבלת שימוש באגודל, הימנעות מצביטה ואחיזה חזקה, וקיבוע זמני בסד אגודל (Thumb Spica) עד להערכה רפואית.

שליטה בכאב ובנפיחות בשעות הראשונות

קירור מקומי לפרקי זמן קצרים, הרמת היד מעל גובה הלב והסרת טבעות מהיד הפגועה עוזרים להגביל את הנפיחות. משככי כאבים ייבחרו בהתאם להמלצת רופא. המטופל אינו אמור לבדוק בעצמו את יציבות האגודל או "למתוח" אותו כדי לבדוק אם הכאב עבר. בדיקה כזו עלולה להגדיל את הפגיעה, ובמקרה של שבר שלא אובחן להזיז אותו.

חלון של שבועיים להחלטה הטיפולית

ההנחיה הקלינית של האגודה הבריטית לכירורגיה של כף היד ממליצה שמטופלים עם רפיון משמעותי של המפרק יגיעו להחלטה משותפת עם המטפל לגבי הטיפול הסופי בתוך שבועיים מהפנייה (Dean וחבריו, 2024). ההמלצה משקפת היגיון ביולוגי: תיקון ישיר של רצועה טרייה פשוט יותר מתיקון של רקמה שהתכווצה והצטלקה. יחד עם זאת, מחקר פרוספקטיבי שכלל 76 מטופלים לא מצא הבדל בתוצאות המדווחות בין ניתוח בשלב החריף (עד שלושה שבועות) לבין ניתוח מאוחר (עד שישה חודשים) (Legerstee וחבריו, 2023). המשמעות היא שאיחור קצר אינו סוף הדרך, אך דחייה ללא תכנון אינה מומלצת.

התפקיד של מרפאת GAV Clinic בשלב הראשוני

במרפאת GAV Clinic השלב הראשון ממוקד במיון נכון. לאחר בדיקה קלינית זהירה וצילום, מותאם קיבוע מגן, ניתנות הנחיות לעומס יומיומי, ומטופל עם חשד לקרע מלא, לפגיעת Stener או לשבר עם תזוזה מופנה ללא עיכוב להדמיה ולמומחה כף יד. מטופלים עם פגיעה יציבה ממשיכים לתוכנית טיפול ושיקום במרפאה, תחת מעקב קליני שמוודא שהיציבות נשמרת לאורך התהליך.

טיפול שמרני בקרע חלקי ויציב ברצועת UCL

מי מתאים לטיפול שמרני

ההנחיה הבריטית קובעת כי מטופלים ללא רפיון משמעותי של המפרק יכולים להיות מטופלים ללא ניתוח (Dean וחבריו, 2024). פגיעות בדרגה 1 ו־2, כלומר רגישות ללא רפיון או רפיון עם נקודת סיום מוצקה, מטופלות בהצלחה ללא ניתוח, ובדרך כלל ללא כאב או מגבלה ארוכי טווח (Allahabadi וחבריו, 2023). שבר תלישה קטן וללא תזוזה, במפרק יציב, יכול גם הוא להתאים למסלול שמרני, בכפוף להחלטת מומחה.

משך הקיבוע: ארבעה עד שישה שבועות

הטיפול השמרני מבוסס על קיבוע המפרק המסרק־גלילי, תוך השארת המפרק הבין־גלילי של האגודל חופשי ככל האפשר. Allahabadi וחבריו (2023) תיארו קיבוע בגבס, בסד תרמופלסטי מותאם או בסד נשלף, למשך של כארבעה שבועות לפני תחילת תרגילי תנועה. בסקר הבריטי, משך הקיבוע השכיח ביותר בטיפול שמרני היה שישה שבועות (58%, 65 מתוך 112 משיבים), ואחריו ארבעה שבועות (30%, 34 מתוך 112) (Mikhail וחבריו, 2024). השונות הזו משקפת את היעדר הניסויים המבוקרים בתחום, ולא הבדל מוכח בין הגישות.

טיפול שמרני בקרע מלא: מחלוקת פתוחה

השאלה אם ניתן לטפל שמרנית גם בקרע מלא ללא פגיעת Stener אינה מוכרעת. ההנחיה הבריטית מאפשרת למטופלים עם רפיון משמעותי לבחור בין קיבוע ללא ניתוח לבין תיקון ניתוחי, במסגרת החלטה משותפת (Dean וחבריו, 2024). בסקר הבינלאומי, 59% מהמנתחים העדיפו ניתוח בקרע מלא ללא Stener, 52% דיווחו שינסו גם טיפול שמרני, ו־25% השיבו שלעולם לא ישקלו טיפול שמרני בקרע בכל עובי הרצועה (van de Lucht וחבריו, 2026). הסקר הבריטי הצביע על היעדר ראיות איכותיות בשאלה זו, ועל נכונותם של 87% מהמנתחים (60 מתוך 69) ו־95% ממטפלי כף היד (41 מתוך 43) לשקול שיוך אקראי של מטופלים בניסוי קליני עתידי (Mikhail וחבריו, 2024).

הטיפול השמרני במרפאת GAV Clinic

במרפאת GAV Clinic הטיפול השמרני משלב קיבוע מותאם עם התערבות פעילה בשאר רכיבי השרשרת הקינטית. טכניקות טיפול ידניות מופנות למפרקי שורש כף היד, לאמה ולמרפק, כדי לשמר טווח תנועה ולהפחית עומס פיצוי על המפרק הפגוע. תרגול שיקומי מדורג מתחיל בשלב מוקדם באזורים שאינם מקובעים. במידת הצורך ובשלב המתאים של הריפוי, נעשה שימוש בגלי הלם (ESWT) ובלייזר רך (LLLT) כטיפולים משלימים להאצת ריפוי הרקמות. נכון למועד כתיבת המאמר, לא אותרו מחקרים מבוקרים שבחנו טכנולוגיות אלה ספציפית בפגיעות הרצועה האולנרית של האגודל, ולכן הן משמשות כתוספת לתוכנית השיקום ולא כתחליף לקיבוע או להערכת יציבות.

ניתוח לתיקון רצועת האגודל: מתי הוא נחוץ?

ההתוויות לניתוח

ההתוויות המקובלות לניתוח הן פגיעת Stener, קרע מלא עם היעדר נקודת סיום מוצקה כאשר המטופל והמנתח בוחרים במסלול ניתוחי, שבר תלישה עם תזוזה או עם פגיעה משמעותית במשטח המפרקי, וחוסר יציבות כרוני לאחר כישלון טיפול שמרני (Assefa וחבריו, 2025). מטא־אנליזה של 24 מחקרים, שכללה 614 מטופלים ו־616 אגודלים עם מעקב של שנה לפחות, הסיקה כי הטיפול הניתוחי בפגיעות אלה מניב תוצאות טובות באופן כללי (Schumaier וחבריו, 2025).

תיקון ראשוני בעוגן עצם וחיזוק בסרט תפרים

בפגיעה חריפה, השיטה הנפוצה היא החזרת הרצועה לנקודת האחיזה שלה באמצעות עוגן עצם. בסקר הבריטי, 97% מהמנתחים (67 מתוך 69) דיווחו על שימוש בעוגן עצם לתיקון תלישה חריפה של הרצועה (Mikhail וחבריו, 2024). בשנים האחרונות נוסף לתיקון חיזוק בסרט תפרים (Suture Tape Augmentation), המעניק יציבות מכנית מיידית ומאפשר תנועה מוקדמת יותר. החוקרים ציינו גם חשש תיאורטי מהגנת יתר מכנית על הרצועה (Stress Shielding), העלולה להשפיע על הריפוי הביולוגי, ומיעוט נתונים ארוכי טווח על השיטה (Allahabadi וחבריו, 2023).

תיקון מיידי לעומת תיקון מאוחר

במחקר פרוספקטיבי שכלל 76 מטופלים שעברו תיקון פתוח של הרצועה, ציון שאלון Michigan Hand Outcomes עלה מממוצע של 65 (SD 15) לפני הניתוח ל־78 (SD 14) לאחר שלושה חודשים ול־87 (SD 12) לאחר 12 חודשים, ללא הבדל בין ניתוח חריף לניתוח מאוחר של עד שישה חודשים (Legerstee וחבריו, 2023). במחקר רטרוספקטיבי של 36 מטופלים, ציוני QuickDASH לאחר הניתוח היו דומים בקבוצה החריפה ובקבוצה הכרונית, 3.2 לעומת 3.6 (p = 0.42) (Delma וחבריו, 2022, כפי שסוכם אצל Assefa וחבריו, 2025).

שחזור רצועה בפגיעה כרונית וקיבוע שבר תלישה

כאשר הרצועה אינה ניתנת לתיקון, מבוצע שחזור בשתל גיד עצמי או בשתל סינתטי. במחקר שהשווה בין שתי הגישות ב־42 מטופלים עם פגיעה כרונית, כוח האחיזה היה 102% לעומת 103% מהצד הבריא וכוח הצביטה 84% לעומת 89% (Barrera-Ochoa וחבריו, 2024, כפי שסוכם אצל Assefa וחבריו, 2025). בשבר תלישה, מחקר על 30 מטופלים מצא כי קיבוע בחוט קירשנר בצורת U הניב כוח צביטת קצות של 92.2% לעומת 81.86% (P < .001) וכוח אחיזה של 91.92% לעומת 82.39% (P = .008) בהשוואה לקיבוע מסורתי (Ma וחבריו, 2024, כפי שסוכם אצל Assefa וחבריו, 2025).

שיקום לאחר פציעת אגודל: תנועה, כוח ויציבות

שלב ההגנה: שמירה על הרצועה המחלימה

השיקום מתחיל כבר בתקופת הקיבוע. המפרק המסרק־גלילי מוגן, אך האצבעות האחרות, המפרק הבין־גלילי של האגודל, שורש כף היד והמרפק נשמרים בתנועה. המטרה היא למנוע נוקשות ואובדן כוח באזורים שאינם פגועים. לאחר תיקון בעוגן עצם, Allahabadi וחבריו (2023) המליצו על ארבעה עד שישה שבועות של קיבוע, ואילו לאחר תיקון עם חיזוק בסרט תפרים תיארו קיבוע של יומיים עד שלושה ימים בלבד, ולאחריו תוכנית שיקום בהנחיית מטפל כף יד.

מוביליזציה מוקדמת ומבוקרת

המגמה בספרות היא מעבר מקיבוע ממושך לתנועה מוקדמת ומבוקרת. בניסוי מבוקר שכלל 40 מטופלים לאחר תיקון ניתוחי של קרע מלא, קבוצת התנועה המוקדמת השיגה לאחר 12 חודשים טווח תנועה טוב יותר במפרק (SMD -3.69), תפקוד טוב יותר במדד Dreiser (SMD 1.65) וכאב נמוך יותר (SMD 1.53), ללא הבדל בכוח צביטת הקצות (Rocchi וחבריו, כפי שסוכם אצל Assefa וחבריו, 2025). הממצא מרמז כי תנועה מוקדמת משפרת נוחות ותפקוד מבלי לפגוע ביציבות, אך מדובר בניסוי יחיד ובמדגם קטן.

שיקום כוח הצביטה והאחיזה

לאחר שחרור מהקיבוע, עיקר העבודה הוא בשיקום כוח הצביטה. התרגול מתקדם מצביטה קלה בין האגודל לקצות האצבעות, דרך אחיזת חפצים בקטרים שונים, ועד פעולות תפקודיות הדומות לאחיזת מקל סקי. השרירים התוך־כפיים, ובמיוחד השריר המקרב את האגודל והשרירים בבסיס האגודל, משמשים כמייצבים דינמיים של המפרק. חיזוקם מפחית את העומס על הרצועה המחלימה.

השרשרת הקינטית והשיקום במרפאת GAV Clinic

אגודל פגוע משנה את דפוסי העבודה של כל הגפה העליונה. מטופלים נוטים להעביר עומס לשורש כף היד, לאמה ולמרפק, ולעיתים מפתחים כאב משני באזורים אלה. במרפאת GAV Clinic תוכנית השיקום מתייחסת לשרשרת כולה: טכניקות ידניות לשיפור תנועתיות שורש כף היד, האמה והמרפק, תרגול שיקומי לשיפור השליטה המוטורית והכוח לאורך הגפה, והתאמת העומס לשלב הריפוי. כאשר קיימת נוקשות רקמתית או ריפוי איטי, נעשה שימוש בגלי הלם ובלייזר רך כטיפולים משלימים, בהתאם לשיקול הדעת הקליני ולשלב ההחלמה.

חזרה לסקי ולפעילות ספורטיבית: מתי האגודל מוכן לעומס?

שיעורי החזרה לספורט לאחר טיפול ניתוחי

הנתונים על חזרה לספורט לאחר תיקון ניתוחי מעודדים. בסקירה שיטתית שכללה 311 ספורטאים, 305 (98.1%) חזרו לרמת הפעילות שלפני הפציעה, 32 (10.3%) חוו סיבוך כלשהו לאחר הניתוח, ורק שניים (0.64%) חוו כישלון של התיקון או קרע חוזר (Allahabadi וחבריו, 2023).

החוקרים הדגישו כי איכות הראיות נמוכה: כל המחקרים היו סדרות מקרים או חוות דעת מומחים, וציון האיכות המתודולוגית הממוצע היה 9.4 במדד MINORS. בסדרה של 17 ספורטאים שעברו תיקון עם חיזוק בסרט תפרים, כולם חזרו לרמתם הקודמת, וזמן החזרה במהלך העונה לאותה רמה היה 36.3 ± 11.22 ימים (Gibbs ו־Shin, 2020, כפי שסוכם אצל Allahabadi וחבריו, 2023).

חזרה מוגנת לעומת חזרה ללא הגנה

כל הממליצים שנסקרו המליצו על הגנה ראשונית של האגודל בעת החזרה לספורט, בסד או בקיבוע בתחבושת הדבקה. בסקר רופאי צוות בליגות המקצועניות בארצות הברית, 23 מתוך 36 (63.9%) המליצו להמתין שלושה חודשים לאחר הניתוח לפני חזרה ללא הגנה (Allahabadi וחבריו, 2023). הנתונים הללו מגיעים מספורט מקצועני, ואינם מתורגמים ישירות לגולש חובב. עם זאת, ההיגיון זהה: חזרה מוקדמת אפשרית רק כאשר הרצועה מוגנת מכנית.

קריטריונים תפקודיים לחזרה לסקי

החלטה על חזרה לסקי צריכה להתבסס על קריטריונים ולא על לוח זמנים בלבד. החוקרים תיארו גישה מבוססת קריטריונים, שבה החזרה מותנית בהשגת אחוז מוגדר של כוח וטווח תנועה בהשוואה לצד הבריא, וסף גבוה יותר נקבע לספורטאים שדרישות האחיזה שלהם גבוהות במיוחד (Allahabadi וחבריו, 2023). עבור גולש, הקריטריונים הרלוונטיים הם היעדר כאב בצביטה ובאחיזה, מפרק יציב בבדיקה קלינית, כוח צביטה קרוב לזה של הצד הבריא, ויכולת לאחוז ולשחרר את המקל בתנועה מהירה.

מבחנים תפקודיים במרפאת GAV Clinic

במרפאת GAV Clinic ההחלטה על חזרה לעומס מבוססת על בדיקה קלינית חוזרת של יציבות המפרק, מדידת כוח צביטה ואחיזה בהשוואה לצד הבריא, והערכת השליטה המוטורית של כל הגפה העליונה. בחודשים הראשונים לאחר החזרה מומלץ להמשיך להשתמש באמצעי הגנה לאגודל ולתרגל טכניקת נפילה ושחרור מקל.

מניעת אגודל סקי : אחיזת מקלות סקי והפחתת הסיכון לפציעה

שחרור המקל לפני הפגיעה בשלג

מכיוון שהמקל הוא שהופך נפילה רגילה לעומס מנוף על האגודל, אמצעי המניעה המרכזי הוא התנהגותי. ההמלצה בסקירה הקלינית על פציעות סקי היא שהגולש ישחרר את המקל לפני שכף היד פוגעת בקרקע (Davey וחבריו, 2019). הקושי הוא שהאחיזה במקל היא תגובה רפלקסיבית. לכן שחרור המקל צריך להיות מתורגל מראש, כחלק מתרגול טכניקות נפילה, ולא להישאר הוראה תיאורטית.

עיצוב ידית המקל ושימוש ברצועה

בעבר פותחו ידיות מקל עם קשת מגן קדמית, שנועדה למנוע מהאגודל להילכד בשלג בעת נפילה. לפי Davey וחבריו (2019), קיימות ראיות לכך שידיות מסוג זה הפחיתו פגיעות, אך הן אינן מיוצרות עוד. רצועת היד של המקל עלולה לקשור את כף היד למקל בדיוק ברגע שבו רצוי להשתחרר ממנו, ולכן כדאי לבחור מקלות עם רצועה שמשתחררת בקלות ולתרגל את אופן ההשתחלות וההוצאה של היד.

אמצעי מגן ותנאי מדרון

במחקר מהדולומיטים, אף אחד מ־195 הנפגעים בגפה העליונה הדיסטלית לא דיווח על שימוש במגן לשורש כף היד או לאגודל, ואגודל סקי היה שכיח במיוחד במדרונות בדרגת קושי בינונית (Festini Capello וחבריו, 2025). הנתונים אינם מוכיחים שמגן אגודל מונע את הפציעה, אך הם מצביעים על פער ברור בין הסיכון לבין השימוש באמצעי הגנה. גולש שחזר לאחרונה מפציעה, או גולש עם רפיון ידוע של הרצועה, ישקול שימוש בסד אגודל ייעודי או בקיבוע בתחבושת הדבקה.

הכנה גופנית לפני עונת הסקי

כוח וזמן תגובה של שרירי היד, האמה והכתף משפיעים על האופן שבו הגוף סופג נפילה. במרפאת GAV Clinic מוצעת לגולשי סקי וסנובורד הכנה לפני העונה, הכוללת הערכה של השרשרת הקינטית של הגפה העליונה, תרגול כוח ויציבות של האגודל ושורש כף היד, ותרגול טכניקת נפילה ושחרור מקל. גולשים שחווים כאב או נפיחות בבסיס האגודל לאחר נפילה מוזמנים להגיע להערכה מוקדמת, משום שהאבחנה בשבועות הראשונים היא שקובעת את מגוון אפשרויות הטיפול. הממצאים שנסקרו מרמזים כי רוב הפגיעות היציבות מחלימות בטיפול שמרני, וכי לאחר ניתוח, כאשר הוא נדרש, שיעורי החזרה לספורט גבוהים. נדרשים ניסויים מבוקרים נוספים כדי להכריע בשאלה המרכזית שנותרה פתוחה: הטיפול האופטימלי בקרע מלא ללא פגיעת Stener.

References:

Allahabadi, S., Kwong, J. W., Pandya, N. K., Shin, S. S., Immerman, I., & Lee, N. H. (2023). Return to play after thumb ulnar collateral ligament injuries managed surgically in athletes: A systematic review. Journal of Hand Surgery Global Online, 5(3), 349–357. https://doi.org/10.1016/j.jhsg.2023.03.005

Assefa, A. K., Amin, M. N., Hashish, R., Agha Tabari, K., Swami, S. S., Kasagga, A., Mohammed, L., Husami, M. Y., & Getachew, B. (2025). Evaluation of functional and clinical outcomes following surgical repair of complete thumb ulnar collateral ligament injuries in adults: A systematic review across diverse populations. Cureus, 17(6), e87053. https://doi.org/10.7759/cureus.87053

Bain, O., Farkash, U., Atzmon, R., Shemesh, S., & Ohana, N. (2026). Comprehensive ultrasound assessment of thumb metacarpophalangeal collateral ligament injuries reveals frequent concomitant abnormalities. Archives of Orthopaedic and Trauma Surgery. https://doi.org/10.1007/s00402-026-06430-0

Davey, A., Endres, N. K., Johnson, R. J., & Shealy, J. E. (2019). Alpine skiing injuries. Sports Health, 11(1), 18–26. https://doi.org/10.1177/1941738118813051

Dean, B., Rodrigues, J., Riley, N., Rabey, N., Donnison, E., Challen, K., Bradford, S., & BSSH BEST UCL Guideline Development Group. (2024). Guideline on managing thumb ulnar collateral ligament injuries: The British Society of Surgery for the Hand Evidence for Surgical Treatment (BEST) findings and recommendations. Journal of Hand Surgery (European Volume), 49(10), 1195–1201. https://doi.org/10.1177/17531934241274612

Festini Capello, M. P., Bizzotto, N., Qordja, F., Misselwitz, S., Sernia, C., Gioitta Iachino, S., Petralia, G., van Es, V. A. A., Indelli, P. F., & Schaller, C. (2025). Distal upper limb injuries in skiing and snowboarding: A two-season study from a high-volume trauma center in the Italian Dolomites. Medicina, 61(10), 1787. https://doi.org/10.3390/medicina61101787

Legerstee, I. W., van der Oest, M. J., Souer, J. S., Hundepool, C. A., Duraku, L. S., Selles, R. W., & Zuidam, J. M. (2023). Patient-reported outcomes and function after surgical repair of the ulnar collateral ligament of the thumb. The Journal of Hand Surgery, 48, 780–787. https://doi.org/10.1016/j.jhsa.2023.05.003

Mikhail, M., Riley, N., Rodrigues, J., Carr, E., Horton, R., Beale, N., Beard, D. J., Dean, B. J. F., & The UCL TEAR Collaborative. (2024). The management of acute complete ruptures of the ulnar collateral ligament of the thumb: A national cross-sectional study. Bone & Joint Open, 5(8), 708–714. https://doi.org/10.1302/2633-1462.58.BJO-2024-0062.R1

Qamhawi, Z., Shah, K., Kiernan, G., Furniss, D., Teh, J., & Azzopardi, C. (2021). Diagnostic accuracy of ultrasound and magnetic resonance imaging in detecting Stener lesions of the thumb: Systematic review and meta-analysis. Journal of Hand Surgery (European Volume), 46(9), 946–953. https://doi.org/10.1177/1753193421993015

Raheman, F. J., Rojoa, D. M., Dhingra, M., Siddiqui, S., & Macdonald, C. R. (2021). The role of ultrasonography in the assessment of ulnar collateral ligament injury of the thumb: A diagnostic test accuracy meta-analysis. Journal of Plastic Surgery and Hand Surgery, 55(2), 83–95. https://doi.org/10.1080/2000656X.2020.1838295

Schumaier, A., Zeng, F., & McCarthy, C. (2025). Surgical management of thumb ulnar collateral ligament injuries: A systematic review and meta-analysis of 614 patients with a minimum 1 year follow-up. JAAOS Global Research & Reviews, 9(5), e25.00082. https://doi.org/10.5435/JAAOSGlobal-D-25-00082

van de Lucht, V. A. P., Legerstee, I. W. F., Luan, A., van der Oest, M. J. W., Zuidam, J. M., Eberlin, K. R., Chen, N. C., van der Heijden, B., & van Heijl, M. (2026). An international survey of 262 hand surgeons on the diagnosis and treatment of thumb ulnar collateral ligament injuries. Journal of Hand and Microsurgery, Article 100478. https://doi.org/10.1016/j.jham.2026.100478