פציעות שכיחות בכתף וכיצד למנען

פציעות שכיחות בכתף וכיצד למנען מהווים מידע חשוב עבור כולם ובעיקר עבור ספורטאים. רק בחלק קטן מהמקרים כאב בכתף מופיע בגלל נזק טראומטי באחת מרקמות הכתף או בגלל דלקת פרקים. ברוב המקרים הגורם הוא בלאי לאחת או יותר מרקמות הכתף הנגרמות בשל פעילות חוזרנית. כאב בכתף עלול להיות גם תוצאה של השלכת כאב מרקמה מרוחקת. כך למשל פריצת דיסק בצוואר עלולה לגרום ללחץ על שורש עצב צווארי עם השלכת כאב בין היתר אל הכתף ויתר הגפה העליונה.

פציעות שכיחות בכתף כוללות פגיעה בכול אחת מהרקמות בכתף. בין הרקמות שמרבות להיפגע בכתף נמנה שרירים, גידים, עצמות, סחוסים, לברום, אמתחות, סיבי עצב ועוד. פציעות כתף מחייבות אבחון וטיפול מהירים. הטיפול פציעות כתף כרוניות עלול להימשך זמן רב ולהותיר את החולה עם נזקים בלתי הפיכים. מניעה היא על כן הדבר הנדרש. כאן במאמר הנוכחי פציעות שכיחות בכתף וכיצד למנען נדון בכך.

פציעות שכיחות בכתף וכיצד למנען – רקע

מפרק הכתף הוא אחד האזורים המורכבים והפגיעים ביותר בגוף. מצד אחד הוא מאפשר טווח תנועה עצום: הרמה, סיבוב, דחיפה, משיכה, זריקה, נשיאה ועבודה מעל גובה הראש. מצד שני, דווקא החופש התנועתי הזה בא על חשבון יציבות גרמית טבעית. הכתף נשענת פחות על “נעילה” גרמית ויותר על איזון עדין בין שרירי השרוול המסובב, שרירי השכמה, הרצועות, הקופסית המפרקית והשליטה העצבית-שרירית. כאשר אחד המרכיבים האלה נחלש, מתעייף, נפגע או עובד בתזמון לא טוב, הכתף מתחילה לסבול מעומס מצטבר או מפציעה חדה.

זו גם הסיבה שפציעות כתף שכיחות הן באוכלוסייה הכללית והן אצל ספורטאים. אנשים שעובדים מול מחשב, הורים שמרימים ילדים, מתאמני חדר כושר, שחיינים, שחקני כדורעף, שחקני טניס, עובדי כפיים ואנשים מבוגרים עם שינויים ניווניים – כולם עלולים לפתח כאבי כתף, הגבלה בתנועה או חולשה. לפי סקירה שיטתית קלאסית, כאב כתף הוא אחת התלונות השריר-שלד השכיחות ביותר, עם שכיחות נקודתית ואפיזודית משתנה בין אוכלוסיות שונות, לעיתים בטווח של כ-7% עד 26% באוכלוסייה הכללית (Luime et al., 2004). לכן השאלה החשובה איננה רק איך מטפלים בכתף שכבר כואבת, אלא איך מונעים מראש את הפציעות השכיחות ביותר.

שכיחות פציעות כתף: עד כמה הבעיה באמת נפוצה

כאבי כתף ופציעות כתף אינם בעיה שולית. הם מהווים אחת הסיבות הנפוצות לפנייה לרפואה ראשונית, לפיזיותרפיה, לאורתופדיה ולטיפול שמרני בכלל. מאמר סקירה ב-BMJ תיאר את כאב הכתף כתלונה שכיחה מאוד ברפואה ראשונית, עם השפעה ניכרת על שינה, עבודה, תפקוד יומיומי וספורט (Mitchell et al., 2005). מעבר לכך, חשוב להבין שהמונח “פציעת כתף” כולל כמה בעיות שונות מאוד זו מזו: כאב כתף הקשור לשרוול המסובב, קרעים בגידים, אי-יציבות ופריקות, דלקת או עומס בגיד הבייספס, פגיעות במפרק האקרומיוקלויקולרי, כתף קפואה, ופגיעות לברום.

גם השכיחות משתנה לפי גיל וסוג הפעילות. בקרב צעירים פעילים וספורטאי זריקה שכיחות יותר פציעות עומס, אי-יציבות ופריקות. בגיל המבוגר יותר עולות שכיחותן של בעיות הקשורות לגידי השרוול המסובב ולשינויים ניווניים. מחקר אוכלוסייה ידוע הראה ששכיחות קרעים בשרוול המסובב עולה עם הגיל, ושלא מעט קרעים קיימים גם אצל אנשים ללא כאב, מה שמדגיש שלא כל ממצא הדמייתי הוא בהכרח הסיבה לכל תסמין (Yamamoto et al., 2010). המשמעות המעשית היא שבמניעה ובטיפול אין טעם להתמקד רק ב-MRI או באולטרסאונד; צריך להבין את האדם, את העומס, את התפקוד ואת איכות התנועה.

מהן פציעות הכתף השכיחות ביותר

כאב כתף הקשור לשרוול המסובב: הפציעה השכיחה ביותר

הקטגוריה השכיחה ביותר ברוב המרפאות היא מה שמכונה כיום לעיתים קרובות “Rotator Cuff Related Shoulder Pain” – כאב כתף הקשור לשרוול המסובב. המונח הזה עדיף לעיתים על מונחים ישנים כמו “אימפינג’מנט” בלבד, משום שהוא משקף טוב יותר את העובדה שבפועל מדובר בקבוצה רחבה של מצבים: גירוי גידי, טנדינופתיה, עומס חוזר, בורסה תת-אקרומיאלית רגישה, שינויי שליטה של השכמה ולעיתים גם קרעים חלקיים או מלאים (Lewis, 2016). ברוב המקרים התסמינים כוללים כאב בהרמת היד, כאב בשכיבה על הכתף, קושי בלבוש, חולשה יחסית או תחושת “צביטה” בקשת תנועה מסוימת.

הבעיה אינה נוצרת בדרך כלל מאירוע בודד בלבד, אלא משילוב בין עומס מצטבר, התאוששות לא מספקת, חולשה יחסית של השרירים המייצבים, שליטה לקויה בשכמה, טכניקת אימון לקויה או שינוי חד בכמות הפעילות. בספורטאים מעל הראש, כמו שחיינים, שחקני טניס וכדוריד, העומס החוזר הוא מרכיב מרכזי. אצל עובדים משרדיים ומתאמנים בחדר כושר, לעיתים הבעיה קשורה לשילוב בין ישיבה ממושכת, חוסר תנועה מספק של בית החזה, תרגול לא מאוזן ודחיקת כאב “דרך האימון”. זו אחת הסיבות שהמניעה צריכה להיות רחבה יותר מאשר רק “לחזק כתף”.

קרעים בגידי השרוול המסובב: לא תמיד טראומה, לעיתים תהליך מצטבר

קרע בשרוול המסובב הוא ממצא שכיח יותר ככל שעולים בגיל. מחקר אוכלוסייה של Yamamoto ועמיתיו הראה ששכיחות קרעים עולה משמעותית עם הגיל, ושגם אנשים ללא כאב עלולים לשאת קרע חלקי או מלא (Yamamoto et al., 2010). הדבר חשוב מאוד למניעה, משום שהוא מלמד שקרעים רבים אינם נוצרים רק מטראומה חדה אלא גם מתהליך ארוך של עומס, ירידה באיכות הרקמה, חולשה, ביומכניקה לא מיטבית ולעיתים גם גורמים מטבוליים כמו עישון, סוכרת וגיל.

מבחינה תפקודית, לא כל קרע מחייב ניתוח ולא כל קרע מונע תפקוד טוב. בחלק מהמקרים, במיוחד בקרעים ניווניים או קטנים יחסית, טיפול שמרני הכולל תרגול ממוקד, שיפור שליטת השכמה, שיפור טווחי תנועה וניהול עומסים יכול להוביל לשיפור משמעותי בכאב ובתפקוד. מכאן נובע לקח מניעתי חשוב: קרעים רבים אינם “נוחתים פתאום”, אלא מתפתחים על רקע כתף שספגה עומס לא מאוזן לאורך שנים. ככל שמשפרים מוקדם יותר כוח, טווח, שליטה ותכנון עומסים, כך ייתכן שניתן להפחית את הסיכון להתקדמות לעבר מצב חמור יותר.

אי-יציבות / פריקות כתף: נפוצות יותר בצעירים ובספורט מגע

בצד אחר של הספקטרום נמצאות פציעות אי-יציבות, תת-פריקות ופריקות כתף. כאן מדובר פעמים רבות באנשים צעירים יותר, פעילים יותר, לעיתים עם טראומה ספורטיבית או נפילה. הכתף היא המפרק שנפרק בתדירות גבוהה יחסית בגוף, במיוחד בפריקה קדמית. מחקר אפידמיולוגי גדול מאונטריו הראה שהשכיחות גבוהה במיוחד בקרב גברים צעירים ופעילים (Leroux et al., 2014). לאחר פריקה ראשונה, הסיכון להישנות אינו מבוטל, ובחלק מהאוכלוסיות הצעירות והספורטיביות הוא משמעותי מאוד.

מבחינת מניעה, זו נקודה קריטית: פריקה אינה תמיד “מזל רע” בלבד. אצל חלק מהאנשים יש שילוב בין טראומה, גמישות יתר יחסית, חולשת ייצוב דינמית, חזרה מוקדמת מדי לספורט ותחושת ביטחון מדומה אחרי ירידת הכאב. סקירה שיטתית ומטה-אנליזה הראתה שגיל צעיר, מין זכר וחזרה לספורט תחרותי קשורים בסיכון מוגבר לחוסר יציבות חוזר לאחר פריקה טראומטית ראשונה (Olds et al., 2015). לכן המניעה המשנית, כלומר מניעת פריקה חוזרת, חשובה לא פחות מהמניעה הראשונית. היא דורשת שיקום אמיתי, לא רק “מנוחה עד שירגע”.

כתף קפואה: פחות דרמטית, אבל משביתה מאוד

כתף קפואה, או adhesive capsulitis, שונה באופייה מפציעות עומס קלאסיות. כאן הבעיה היא כאב והגבלה משמעותית והדרגתית בטווחי התנועה האקטיביים והפסיביים, לרוב בסיבוב חיצוני, בהרחקה ובהרמה. היא שכיחה יותר בגיל הביניים, ובחלק מהמקרים קשורה לסוכרת, בעיות בלוטת התריס, חוסר פעילות לאחר כאב או ניתוח, ולעיתים מופיעה ללא טריגר ברור. הנחיות קליניות מדווחות בדרך כלל על שכיחות של כ-2% עד 5% באוכלוסייה הכללית, עם שכיחות גבוהה יותר בקבוצות סיכון מסוימות (Kelley et al., 2013).

מבחינת מניעה, אי אפשר למנוע כל מקרה של כתף קפואה, אבל בהחלט ניתן לצמצם סיכון בחלק מהמקרים, בעיקר באמצעות הימנעות מהשבתה ממושכת של הכתף לאחר כאב, פציעה או ניתוח, עידוד תנועה הדרגתית ומעקב טוב יותר אצל מטופלים עם גורמי סיכון מטבוליים. אחת הטעויות הנפוצות היא לפחד מכל כאב ולהימנע מתנועה למשך שבועות. במקרים מסוימים בדיוק ההימנעות הזאת תורמת להתקשחות נוספת של המפרק.

פציעות מפרק AC וגיד הדו ראשי: לא הכי שכיחות, אבל מאוד נפוצות בקליניקה

פציעות במפרק האקרומיוקלויקולרי נפוצות יחסית אחרי נפילה על הכתף, במיוחד בספורט מגע, רכיבה, כדורגל ואופניים. לעומתן, גירוי או עומס בגיד הראש הארוך של הבייספס מופיעים לעיתים קרובות יחד עם בעיות שרוול מסובב, עומס חוזר מעל הראש או אימוני כוח שאינם מנוהלים היטב. מבחינה קלינית, חשוב לזכור שפציעות כתף אינן תמיד “בעיה אחת נקייה”; לעיתים מדובר בכמה מבנים רגישים יחד, ולכן יש חשיבות לאבחנה טובה ולא להתאהב באבחנה פשטנית מדי (Hegedus et al., 2008).

גורמי הסיכון המרכזיים לפציעות כתף

עומס לא מדורג: הסיבה השכיחה ביותר שפשוט לא תמיד מזהים

אחד מגורמי הסיכון החשובים ביותר לפציעות כתף הוא עלייה חדה מדי בעומס. זה יכול להיות מתאמן שמעלה מהר מדי משקלים בלחיצות מעל הראש, שחיין שחוזר בבת אחת לנפח אימון גבוה, עובד שחוזר לעבודת כפיים אחרי תקופת חוסר פעילות, או אדם שמחליט “לפצות” בסוף השבוע על חוסר תנועה של כל השבוע. רקמה ביולוגית אוהבת עומס – אבל היא אוהבת במיוחד עומס מדורג. כאשר קצב העלייה בעומס גדול מקצב ההסתגלות של הגידים, השרירים והקופסית, הסיכון עולה.

המשמעות המעשית היא שמניעה לא מתחילה רק בחיזוק, אלא גם בתכנון עומסים. גם תוכנית מצוינת על הנייר עלולה לפצוע אם היא תוקפנית מדי עבור הכתף הספציפית, ההיסטוריה הקודמת, איכות השינה, גיל המתאמן וכמות הפעילות המצטברת.

חולשת שרירי השכמה והשרוול המסובב

הכתף אינה “יושבת” לבד. היא תלויה בתנועה ובשליטה של השכמה, בית החזה והשרירים המייצבים שסביבה. כאשר השכמה אינה נעה היטב, כאשר יש חולשה יחסית בשרירי הייצוב האחורי, או כאשר השרוול המסובב מתקשה לייצר שליטה מספקת בתנועות מהירות או בעבודה מעל הראש, גדל הסיכוי לעומס מצטבר. מאמרים קליניים ושיקומיים הדגישו שוב ושוב את תפקידה של השכמה ואת חשיבות השיקום של הדפוסים התנועתיים, במיוחד אצל ספורטאי זריקה ועובדי משרד עם כאב כרוני בכתף (Cools et al., 2014; Lewis, 2016).

חשוב לציין: “חולשה” אינה רק עניין של מספר קילוגרמים. לעיתים הבעיה היא סבולת שריר, תזמון, איכות שליטה, או קואורדינציה בין השכמה לזרוע. לכן, מניעה יעילה צריכה לכלול לא רק תרגילי כוח גסים, אלא גם עבודה על איכות תנועה.

גיל, שינויים ניווניים וגורמים מטבוליים

עם העלייה בגיל עולות גם שכיחותן של בעיות גידיות וניווניות בכתף. אבל הגיל לבדו אינו “אשם”. לעיתים מדובר בשילוב בין הגיל הביולוגי, ירידה בכוח, פחות פעילות, עישון, סוכרת, תזונה לא מיטבית ושינה פחות טובה. מחקרים על קרעי שרוול מסובב מראים קשר מובהק בין גיל לבין שכיחות ממצאים גידיים, אך גם מדגישים שלא כל ממצא ניווני מחייב כאב או מגבלה קשה (Yamamoto et al., 2010). לכן המניעה בגיל מבוגר אינה אמורה להיות הימנעות מפעילות, אלא דווקא פעילות חכמה יותר.

טכניקה לקויה, ישיבה ממושכת וחוסר תנועה של בית החזה

במתאמנים רבים בעיות כתף קשורות לא רק לכתף עצמה, אלא לשילוב בין מנח בית החזה, נוקשות יחסית בגב העליון, עומס חוזר על תרגילי דחיקה והזנחת שרירי משיכה, וכן טכניקת ביצוע לא טובה. עבודה משרדית ממושכת אינה “גורמת” אוטומטית לפציעת כתף, אבל היא בהחלט יכולה לתרום לירידה במגוון התנועתי, לעייפות יציבתית, למתח שרירי ולפחות שימוש מלא במערכת. אם אחר כך מוסיפים אימון כבד ולא מדורג, הסיכון עולה.

כיצד למנוע פציעות כתף: האסטרטגיה המבוססת ביותר

חיזוק ממוקד ומדורג של השרוול המסובב והשכמה

אחת האסטרטגיות החשובות ביותר למניעת פציעות כתף היא חיזוק שיטתי ומדורג של השרוול המסובב, שרירי השכמה ושרירי הגב העליון. כאן לא מדובר רק בתרגילי גומייה “קלים”, אלא בתוכנית מתקדמת שמותאמת לרמת האדם ולמטרותיו. תרגילים כמו סיבוב חיצוני, חתירה, הרחקה בזוויות מותאמות, עבודה על דיכוי והרמה של השכמה, תרגילי נשיאה ותרגילי יציבות דינמית יכולים להיות יעילים מאוד כאשר הם מבוצעים בהעמסה חכמה.

המחקר תומך בכך שלתרגול ממוקד יש השפעה משמעותית על כאב ותפקוד בבעיות כתף נפוצות. ניסוי אקראי מפורסם הראה שאסטרטגיית תרגול ספציפית לכתף יכולה להפחית צורך בניתוח בחלק מהמטופלים עם תסמונת תת-אקרומיאלית (Holmgren et al., 2012). סקירות שיטתיות הגיעו למסקנה שתרגול הוא מרכיב מרכזי ויעיל במרבית התוכניות השמרניות לכתף (Hanratty et al., 2012; Steuri et al., 2017). זה חשוב מאוד גם למניעה: אם תרגול מסוגל לשפר כתף שכבר כואבת, הוא בהחלט יכול לשמש ככלי להפחתת סיכון לפני שהבעיה מתפתחת.

ניהול עומסים נכון: לא רק כמה אתה מרים, אלא איך ומתי

המניעה הטובה ביותר לפציעות כתף אינה תמיד “יותר תרגילים”, אלא לעיתים קרובות “יותר חכמה בניהול עומסים”. צריך להתייחס לנפח, לעצימות, לתדירות, למהירות הביצוע, לימים רצופים של עבודה מעל הראש, ולשאלה האם הגוף מספיק להתאושש. עבור ספורטאים, המשמעות היא בקרה על מספר הזריקות, משך האימון, נפח שחייה או חזרות מעל הראש. עבור מתאמני חדר כושר, המשמעות היא איזון בין דחיקות למשיכות, הימנעות מהעמסה חדה מדי, והקשבה לסימנים מוקדמים כמו כאב ממושך אחרי אימון, ירידה באיכות התנועה או קושי בשינה על הכתף.

שמירה על טווחי תנועה ותנועתיות בית חזה

כתף בריאה זקוקה לא רק לכוח אלא גם לתנועה טובה. הגבלה בסיבוב פנימי או חיצוני, קשיחות יחסית בבית החזה, או מנח שכבתי קבוע שאינו משתנה עלולים לשנות את האופן שבו הכתף מתחלקת בעומסים. לכן תוכניות מניעה טובות כוללות גם עבודה על תנועתיות של בית החזה, השכמה והקופסית האחורית לפי הצורך. לא כל אחד צריך “למתוח יותר”, אבל רבים כן צריכים להחזיר מגוון תנועה שאבד בגלל ישיבה, חוסר שימוש או תרגול חד-גוני.

טכניקה, התאמת ציוד והדרכה

במקרים רבים מניעה טובה מתחילה בתיקון פרטים קטנים: מנח מוט בלחיצה, עומק תנועה מותאם, רוחב אחיזה, יחס בין תרגילי משיכה לדחיקה, גובה עמדת עבודה, מנח מרפק בחתירה או בהנפה, והתאמת ציוד בענפי ספורט כמו טניס או שחייה. לעיתים שינוי קטן מפחית מאוד עומס מזיק מיותר. לכן, מניעה איכותית מחייבת עין מקצועית על דפוסי הביצוע ולא רק “רשימת תרגילים”.

כירופרקטיקה ופציעות כתף: מה המחקר באמת מאפשר לומר

היכן כירופרקטיקה עשויה להועיל

כדי לענות ביושר, צריך לומר בצורה ברורה: אין כיום בסיס מחקרי חזק לכך שכירופרקטיקה לבדה “מונעת פציעות כתף” באופן ישיר, או שהיא הטיפול המרכזי לכל סוגי פציעות הכתף. עם זאת, יש בסיס סביר לכך שטיפול ידני כחלק מגישה שמרנית רחבה יותר יכול לעזור לחלק מהמטופלים הסובלים מכאב כתף, במיוחד כאשר הוא משולב עם תרגול. סקירות שיטתיות על טיפול ידני בכתף ועל התערבויות שמרניות כללו לעיתים מניפולציה או מוביליזציה של הכתף, השכמה או עמוד השדרה הצווארי-חזי, ומצאו שבחלק מהמקרים יש שיפור בכאב ובתפקוד, בעיקר כאשר הטיפול אינו עומד לבדו אלא משולב בתרגילים ובהדרכה (Ho et al., 2009; Steuri et al., 2017).

מבחינה קלינית, כאן נכנסת האפשרות שכירופרקטיקה תועיל. כאשר יש נוקשות יחסית באזור הצוואר-גב עליון, מגבלת תנועתיות בבית החזה, מתח שרירי מגן, כאב שמפחית תנועה, או דפוס תנועה לקוי, טיפול ידני עשוי לעזור לחלק מהמטופלים “לפתוח חלון” טוב יותר לעבודה תנועתית. במילים אחרות, הערך האפשרי של כירופרקטיקה בכתף הוא לרוב עקיף ותפקודי: להפחית כאב, לשפר תנועתיות אזורית, ולאפשר חזרה יעילה יותר לתרגול.

היכן צריך זהירות ולא להגזים

מצד שני, אסור להציג כירופרקטיקה כתחליף לאבחון רפואי, לאימון שיקומי או לניהול עומסים. היא גם אינה תחליף להדמיה או לבדיקה אורתופדית כאשר יש חשד לפריקה, לקרע טראומטי גדול, לשבר, לחולשה נוירולוגית, או לכאב לילה חריג שאינו מוסבר. בנוסף, חלק גדול מהתועלת בטיפול בכתף נובע מהתרגול ומהשינוי ההתנהגותי, לא רק מהטכניקה הידנית עצמה. לכן, הגישה האחראית היא לראות בכירופרקטיקה כלי אפשרי בתוך תכנית רחבה, לא פתרון בלעדי.

טעויות נפוצות שמעלות את הסיכון לפציעת כתף

להתעלם מכאב “קטן” לאורך זמן

רבים מחכים חודשים עד שהם מטפלים בכתף, במיוחד אם הכאב עדיין “נסבל”. אבל כאב שמופיע בכל הרמה, מחמיר אחרי אימון, מפריע לשינה או מלווה בחולשה הוא לא סימן שכדאי להמשיך כרגיל. דחיית הטיפול מאפשרת לעיתים לבעיה הפיכה יחסית להפוך לכרונית יותר.

לחזק רק חזה וכתפיים קדמיות

אצל מתאמנים רבים יש עודף יחסי בתרגילי דחיקה לעומת משיכה, וחוסר עבודה מספקת על שרירי הגב העליון, השכמה והשרוול המסובב. חוסר האיזון הזה לא מבטיח פציעה, אבל הוא בהחלט יכול לתרום לעומס מצטבר.

לחזור מוקדם מדי לספורט אחרי פציעה

לא מספיק שהכאב ירד. חזרה לספורט זריקה, הרמות מעל הראש או מגע צריכה להתבסס גם על כוח, שליטה, סבולת, טווח תנועה וביטחון בתנועה. זו נקודה קריטית במיוחד אחרי פריקה ראשונה או לאחר אפיזודה משמעותית של כאב כתף.

מתי צריך בירור מקצועי דחוף יותר

כאב כתף עם עיוות אחרי טראומה, חוסר יכולת להרים את היד לאחר נפילה, חולשה פתאומית משמעותית, נימול מתמשך, כאב לילה חזק מאוד ללא קשר לתנועה, נפיחות בולטת, חום או חשד לשבר – כל אלה דורשים בירור רפואי ולא רק “לנסות תרגילים ביוטיוב”. אבחון נכון חוסך זמן, כסף וסבל.

סיכום: האם באמת אפשר למנוע את רוב פציעות הכתף השכיחות

במקרים רבים, כן. לא כל פציעת כתף ניתנת למניעה מוחלטת, במיוחד כאשר מדובר בטראומה חדה, נפילה או פריקה באירוע ספורטיבי. אבל חלק גדול מאוד מפציעות הכתף השכיחות – ובעיקר כאב כתף הקשור לשרוול המסובב, עומס גידי, גירוי תת-אקרומיאלי ותלונות שימוש יתר – מושפע באופן ישיר מהרגלי עומס, כוח, שליטה תנועתית, תנועתיות, טכניקה וחזרה לא מדורגת לפעילות. זו החדשות הטובות באמת: יש הרבה מה לעשות מראש.

המניעה האפקטיבית ביותר נשענת על כמה עקרונות פשוטים אך מחייבים: לחזק את השרוול המסובב והשכמה, לנהל עומסים בהדרגה, לא להזניח כאב מתמשך, לשמור על תנועתיות של הכתף ובית החזה, לתקן טכניקה, ולהחזיר אנשים לפעילות מלאה רק כשהם באמת מוכנים לכך. לכירופרקטיקה יכול להיות מקום מסייע בחלק מהמקרים, בעיקר כחלק מגישה שמרנית משולבת שכוללת טיפול ידני, תרגול והדרכה. אבל לב המניעה נשאר תנועתי, שיקומי והתנהגותי. כתף בריאה היא לא רק כתף חזקה, אלא כתף שעובדת חכם בתוך גוף שמתאושש היטב ומתקדם בעומס באופן מדורג.

References:

Cools, A. M., Struyf, F., De Mey, K., Maenhout, A., Castelein, B., & Cagnie, B. (2014). Rehabilitation of scapular dyskinesis: From the office worker to the elite overhead athlete. British Journal of Sports Medicine, 48(8), 692-697. https://doi.org/10.1136/bjsports-2013-092148

Hanratty, C. E., McVeigh, J. G., Kerr, D. P., Basford, J. R., Finch, M. B., Pendleton, A., & Sim, J. (2012). The effectiveness of physiotherapy exercises in subacromial impingement syndrome: A systematic review and meta-analysis. Seminars in Arthritis and Rheumatism, 42(3), 297-316. https://doi.org/10.1016/j.semarthrit.2012.03.015

Hegedus, E. J., Goode, A., Campbell, S., Morin, A., Tamaddoni, M., Moorman, C. T., III, & Cook, C. (2008). Physical examination tests of the shoulder: A systematic review with meta-analysis of individual tests. British Journal of Sports Medicine, 42(2), 80-92. https://doi.org/10.1136/bjsm.2007.038406

Ho, C.-Y., Sole, G., & Munn, J. (2009). The effectiveness of manual therapy in the management of musculoskeletal disorders of the shoulder: A systematic review. Manual Therapy, 14(5), 463-474. https://doi.org/10.1016/j.math.2008.08.009

Holmgren, T., Björnsson Hallgren, H., Öberg, B., Adolfsson, L., & Johansson, K. (2012). Effect of specific exercise strategy on need for surgery in patients with subacromial impingement syndrome: Randomised controlled study. BMJ, 344, e787. https://doi.org/10.1136/bmj.e787

Kelley, M. J., Shaffer, M. A., Kuhn, J. E., Michener, L. A., Seitz, A. L., Uhl, T. L., Godges, J. J., & McClure, P. W. (2013). Shoulder pain and mobility deficits: Adhesive capsulitis. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 43(5), A1-A31. https://doi.org/10.2519/jospt.2013.0302

Leroux, T., Wasserstein, D., Veillette, C., Khoshbin, A., Henry, P., Chahal, J., Dwyer, T., & Ogilvie-Harris, D. (2014). Epidemiology of primary anterior shoulder dislocation requiring closed reduction in Ontario, Canada. The American Journal of Sports Medicine, 42(2), 442-450. https://doi.org/10.1177/0363546513510391

Lewis, J. S. (2016). Rotator cuff related shoulder pain: Assessment, management and uncertainties. Manual Therapy, 23, 57-68. https://doi.org/10.1016/j.math.2016.03.009

Luime, J. J., Koes, B. W., Hendriksen, I. J. M., Burdorf, A., Verhagen, A. P., Miedema, H. S., & Verhaar, J. A. N. (2004). Prevalence and incidence of shoulder pain in the general population: A systematic review. Scandinavian Journal of Rheumatology, 33(2), 73-81. https://doi.org/10.1080/03009740310004667

Mitchell, C., Adebajo, A., Hay, E., & Carr, A. (2005). Shoulder pain: Diagnosis and management in primary care. BMJ, 331(7525), 1124-1128. https://doi.org/10.1136/bmj.331.7525.1124

Olds, M., Ellis, R., Donaldson, K., Parmar, P., & Kersten, P. (2015). Risk factors which predispose first-time traumatic anterior shoulder dislocations to recurrent instability in adults: A systematic review and meta-analysis. British Journal of Sports Medicine, 49(14), 913-922. https://doi.org/10.1136/bjsports-2014-094342

Steuri, R., Sattelmayer, M., Elsig, S., Kolly, C., Tal, A., Taeymans, J., & Hilfiker, R. (2017). Effectiveness of conservative interventions including exercise, manual therapy and medical management in adults with shoulder impingement: A systematic review and meta-analysis of RCTs. British Journal of Sports Medicine, 51(18), 1340-1347. https://doi.org/10.1136/bjsports-2016-096515

Yamamoto, A., Takagishi, K., Osawa, T., Yanagawa, T., Nakajima, D., Shitara, H., Kobayashi, T., & Ogawa, K. (2010). Prevalence and risk factors of a rotator cuff tear in the general population. Journal of Shoulder and Elbow Surgery, 19(1), 116-120. https://doi.org/10.1016/j.jse.2009.04.006