אנטומיה ותנועות הכתף

אנטומיה ותנועות הכתף מהווים את הבסיס לאיתור נזק ואבחון הפרעה בריאותית בכתף. ידע אנטומי וביומכני על מפרק חשוב זה מאפשר להבין את אופן ההתנהלות של החלק הזה בגוף. הבנה זאת תאפשר לקבוע מהו מנגנון הפציעה, כיצד לטפל בפציעה וגם חשוב לא פחות איך למנוע אותה. בין רקמות התומכות, מניעות ומאפשרות את תפקוד הכתף נציין:

• מפרקים, עצמות, גידים, שרירים, רצועות, סחוסים, עצבים, כלי דם ועוד.

פגיעה בכל אחת מהרקמות הללו תוביל להתפתחות כאב בכתף. השכיחות הגבוהה של כאבים בכתף היא תוצאה של השימוש הרב שאנו עושים אתה. אנו מפעילים את הכתף במהלך העבודה, בשגרת חיינו בבית, באימוני הכושר ועוד. פגיעה ברקמות הכתף תיתכן גם בגלל פציעות חבלה או נזקי מחלה. במאמר "אנטומיה ותנועות הכתף" נרחיב אודות הנושא.

אנטומיה ותנועות הכתף – רקע

מפרק הכתף, ובעיקר המפרק הגלנו-הומרלי בין ראש עצם הזרוע (ההומרוס) לבין שקע הגלנואיד (Glenoid), הוא אחד המפרקים המורכבים והניידים ביותר בגוף האדם. שילוב של טווח תנועה רחב מאוד עם יציבות מכנית יחסית מוגבלת הופך אותו לרגיש לפציעות, לשינויים ניווניים ולפתולוגיות עומס. הבנה יסודית של האנטומיה והביומכניקה של המפרק היא תנאי בסיסי לאבחון, טיפול ושיקום של מטופלים עם כאב או אי-יציבות בכתף. לאחר השכיחות של כאב גב תחתון וכאב בצוואר הכאב בכתף היא הפרעת שריר שלד השלישית בשכיחותה.

סקירות קלאסיות ומודרניות – כגון עבודותיהם של Lucas‏ (1973), Culham ו-Peat‏ (1993), Halder ועמיתיו (2000), Lippitt ו-Matsen‏ (1993), וכן סקירות עדכניות של Goetti ועמיתיו (2020) ושל Longo ועמיתיו (2023) – הדגישו כי תפקוד הכתף נשען על אינטראקציה מורכבת בין העצמות, הרקמות הרכות והבקרה הנוירו-שרירית. במאמר "אנטומיה ותנועות הכתף" יוצג דיון מעמיק:

• באנטומיה של המפרק הגלנו-הומרלי והקומפלקס השכמי-חגורת הכתף.
• בבסיס הביומכני של תנועת הכתף ויציבותה, עם דגש על השלכות קליניות.

שכיחות של הפרעות כאב בכתף

שכיחות הפרעות בריאותיות בכתף גבוהה מאוד ונחשבת לאחת הבעיות שריר שלד הנפוצות באוכלוסייה. סקירה שיטתית גדולה הראתה כי (Luime et al., 2004; Walankar et al., 2020):

• השכיחות הנקודתית של כאב כתף באוכלוסייה הכללית נעה בין 6.9% ל-26%.
• ואילו שכיחות לכל החיים יכולה להגיע עד כ-67%.

מחקר עדכני יותר מדגיש כי:

• כאב כתף הוא ההפרעת שריר ושלד השלישית בשכיחותה.
• וכמחצית מהמטופלים עם אפיזודה חדשה ממשיכים לסבול מכאב גם אחרי 6-12 חודשים (Othman et al., 2024).

בקרב מבוגרים בקהילה, במיוחד מעל גיל 60, דווח:

• שכ-20% סובלים מכאב כתף בכל זמן נתון, עם השפעה משמעותית על תפקוד יומיומי ואיכות חיים (Davis et al., 2023).

מעבר לכך, שכיחות גבוהה נצפית בקבוצות בסיכון כגון:

• עובדי עבודת כפיים וספורטאים בפעילות מעל הראש, אם כי שיעורים מדויקים משתנים בין מחקרים ותחומי עיסוק.

עבודות נוספות מדגישות כי:

כאב כתף הוא סיבה מרכזית לנכות, היעדרות מהעבודה ועלויות בריאות ישירות ועקיפות גבוהות (Vogel et al., 2022).

בסך הכול, הנתונים האפידמיולוגיים מצביעים על כך שהפרעות כתף אינן תופעה שולית, אלא בעיה ציבורית רחבה עם נטייה לכרוניות.

אנטומיה של מפרק הכתף

מרכיבי העצם והמבנים המפרקיים

מפרק הכתף כולל ארבעה מפרקים עיקריים:

• מפרק הזרוע – הגלנו-הומרלי (GH), (glenohumeral joint).
• שיא הכתף והבריח – האקרומיו-קלביוקולרי (AC), (acromioclavicular joint).
• מפרק החזה והבריח – הסטרנו-קלביוקולרי (SC),  (sternoclavicular joint).
• מפרק השכם-חזה – סקפולו-טורקלי (ST) (Scapulothoracic joint) שהוא מפרק פונקציונלי.

אף שהמיקוד כאן הוא במפרק הזרוע (גלנו-הומרלי), אין להבין את תפקודו של מפרק זה ללא יתר המרכיבים (Culham & Peat, 1993).

• ההומרוס – ראש עצם הזרוע הוא כדורי, מכוסה סחוס היאליני עבה, וקוטרו גדול משמעותית מקוטר הגלנואיד, עובדה המשקפת עדיפות תנועה על פני יציבות (Halder et al., 2000).
• עצם השכם (הסקפולה) ושקע הגלנואיד – הגלנואיד הוא משטח אובלי רדוד, הפונה החוצה ומעט למעלה. מבנה זה יוצר חוסר הלימה (incongruence) בסיסי הדורש מנגנוני יציבות דינמיים. זאת הסיבה שמפרק הכתף (הגלנו הומרל) נוטה להפרעות כגון תת פריקת כתף או פריקת כתף.
• עצם הבריח (עצם הקלביוקולר) – מתווכת את העברת הכוחות מהגפה העליונה לציר הגוף ותורמת לתנועת הסקפולה דרך המפרקים SC ו-AC.

השקע הרדוד של הגלנואיד מורחב ע"י הלברום הגלנואידלי, המבנה הפיברו-סחוסי הטבעתי המגדיל את עומק השקע בכ-50% ומשפר את יציבות המפרק באמצעות הגדלת שטח המגע ויצירת "אטם" סביב ראש ההומרוס (Halder et al., 2000; Goetti et al., 2020). ספורטאים ואנשים שעיסוקם מחייב מאמצים קיצוניים עם הכתף סובלים לעתים מקרע לברום.

הקפסולה המפרקית והליגמנטים

הקפסולה של מפרק הזרוע רחבה ורפויה יחסית, נאחזת פרוקסימלית סביב השפה הגלנואידלית ודיסטלית סביב הצוואר האנטומי של ראש עצם הזרוע. בקפסולה משולבים שלושת הליגמנטים הגלנו-הומרליים העיקריים – העליון, האמצעי והתחתון – המהווים את חלקה העבה (Halder et al., 2000). פגיעה בקפסולה עלולה לגרום להתפתחות כתף קפואה.

• הליגמנט הגלנו-הומרלי העליון (SGHL) – מגביל תרגום אינפריורי ואחורי בתנוחות של אדוקציה.
• הליגמנט האמצעי (MGHL) – מגביל תרגום קדמי בזוויות ביניים של אבדוקציה.
• הקומפלקס הגלנו-הומרלי התחתון (IGHL) – כולל רצועות קדמית ואחורית ורכיב אקסילרי; משמש "החגורה העיקרית" נגד פריקה קדמית בזוויות גבוהות של אבדוקציה ורוטציה חיצונית (Goetti et al., 2020).
• בנוסף, הליגמנט הקורקו-הומרלי והקשת הקורקו-אקרומיאלית (coracoacromial arch) תורמים להגבלה סופריאורית של ראש ההומרוס ולמניעת עלייתו כלפי מעלה.

מבני ריכוך וחללים בורסליים

בורסת הסב-אקרומיאל-דלטואיד (subacromial-subdeltoid bursa) מצויה בין גיד הסופראספינטוס והאקרומיון-דלתואיד ומשמשת להפחתת חיכוך בעת אבדוקציה והרמה קדמית. עיבוי הבורסה או הקשת הקורקו-אקרומיאלית קשורים בפתולוגיות של תסמונת הצביטה.

השרירים הדינמיים המרכזיים

מסובבי הכתף (Rotator Cuff)

מסובבי הכתף הם קבוצה של ארבעה שרירים וגידים שיוצרים מעטפת דינמית סביב ראש ההומרוס. תרומתם אינה רק ביצירת מומנטים לתנועה אלא בעיקר ביציבות דינמית – דחיסת ראש ההומרוס לתוך הגלנואיד ושמירתו מרכזי (Tamin, 2020; Asghar, 2020). קבוצת שרירים זאת כוללת:

• השריר הרום קוצי – סופראספינטוס  (Supraspinatus): יוזם הרחקה עד כ-30° ומסייע בדחיסה עליונה של הראש.
• השריר המך קוצי – אינפראספינטוס (Infraspinatus): מבצע רוטציה חיצונית ומושך את ראש עצם הזרוע אחורה ולמטה, הפוך מפעולה שריר הדלתא.
• השריר העגול הקטן – טרס מינור (Teres minor): יחד עם האינפראספינטוס מבצע רוטציה חיצונית
• השריר התת-שכמי – סאבסקפולריס (Subscapularis): רוטטור פנימי משמעותי המושך את ראש עצם הזרוע קדימה ולמטה.

יחד יוצרים השרירים force couple קדמי-אחורי וסופריו-אינפריורי, המייצב את הראש בשקע ומונע גלישה למעלה במצב של הרחקת כתף (Asghar, 2020).

הדלטואיד ושרירים נוספים

• שריר הדלטואיד הוא המניע העיקרי של הרחקת הכתף מעבר לטווח ההתחלתי. בשל כיוון סיביו, בשלבי האבדוקציה המוקדמים, נטייתו היא למשוך את ראש ההומרוס מעלה אל הקשת הקורקו-אקרומיאלית. כאן נכנסת לפעולה מערכת מסובבי הכתף שמדכאת העתקה זו (Lucas, 1973; Goetti et al., 2020).
• גיד הראש הארוך של הביצפס עובר בתוך החריץ הביצפיטלי ונאחז בשפה העליונה של הגלנואיד. מחקרים ביומכניים מראים כי לגיד זה תרומה מסוימת לייצוב סופריו-אנטריורי של המפרק, במיוחד במצבי עומס מעל הראש (Ibán et al., 2017).
• שרירי היציבה הסקפולרית – טרפזיוס (שלושתם), סראטוס אנטריור, רומבואידים, לבטור סקפולה ושרירי החזה – שומרים על מיקום ואוריינטציה מיטביים של הגלנואיד ביחס לראש ההומרוס, ומהווים בסיס מכני חיוני לתנועת הכתף. שיבוש בפעילותם תואר כ"דיסקינזיס סקפולרי" (Kibler et al., 2013).

ביומכניקה של מפרק הכתף

דרגות חופש ותבניות תנועה

המפרק הגלנו-הומרלי הוא מפרק כדורי רב-צירי המאפשר:

1. כפיפה ופשיטה במישור הסגיטלי,
2. הרחקה וקירוב במישור הפרונטלי,
3. רוטציה פנימית וחיצונית במישור האורכי,
4. תנועות משולבות כמו תנועת סיבוב מלאה.

עם זאת, תנועת הכתף בפועל היא תוצאה של מערכת המפרקים (GH, ST, AC, SC). נתונים קינמטיים קלאסיים תומכים ביחס ממוצע של כ-2:1 בין תנועת הגלנו-הומרוס (מפרק הזרוע) לבין תנועת הסקפולה בעת הרמת הזרוע. מושג זה מוכר כ"סקפולו-הומרל רית'ם" (Culham & Peat, 1993; Longo et al., 2023).

לדוגמה, בהרמת זרוע עד 180°: כ-120° מתקבלים מפעולה גלנו-הומרלית, בעוד כ-60° מושגים מסיבוב מעלה של הסקפולה על כלוב הצלעות. שימור קצב זה חיוני להפחתת עומס על המפרק ולמניעת תסמונת הצביטה בכתף.

מנגנוני יציבות – סטטיים ודינמיים

Lippitt ו-Matsen‏ (1993) תיארו שני מנגנוני יציבות מרכזיים במפרק: concavity-compression ו-scapulohumeral balance.

יציבות סטטית

1. הלברום, הקפסולה והליגמנטים מספקים התנגדות פסיבית לגלישה של ראש עצם הזרוע.
2. לחץ תוך-מפרקי שלילי והאטימה של הקפסולה תורמים לאפקט יניקה (suction cup), שמגדיל את האנרגיה הדרושה להפרדת פני המגע (Habermeyer et al., 1992; Goetti et al., 2020).
3. הצורה הקמורה-קעורה של המשטחים המפרקיים מאפשרת יצירת "קערה" גלנואידלית בה הראש יושב. עומק הגלנואיד וקיומו של הלברום משפיעים באופן ישיר על כמות הכוח הנדרשת לגרום לתרגום או פריקה (Lippitt et al., 1993; Thoreson et al., 2013).

יציבות דינמית

1. מנגנון concavity-compression – מסובבי הכתף ועוד שרירים דוחסים את ראש ההומרוס לתוך הגלנואיד. כאשר וקטור הכוח מכוון אנכית למשטח הגלנואיד, נדרשת אנרגיה רבה לתרגום הראש לאורך גבול הקערה.
2. Scapulohumeral balance – האיזון בין כוחות הדלטואיד ומסובבי הכתף, תוך שילוב של מיקום סקפולרי נכון, שומר על מרכזיות הראש לאורך טווח התנועה.

מחקרים מאוחרים יותר הדגימו כי אובדן רק חלקי מעומק הגלנואיד או הלברום מפחית משמעותית את יציבות המפרק, דבר המסביר את החשיבות הקלינית של שלמות העצם והלברום למניעת פריקת כתף ופריקה חוזרת (Greis et al., 2002; Burkhart & De Beer, 2000 ;Goetti et al., 2020).

תפקיד מסובבי הכתף והכוחות המנוגדים

על פי מודלים ביומכניים, השרירים מסובבי הכתף אחראים להקטנת מומנט השרוול העליון של שריר הדלטא. בתנועת אבדוקציה, למשל, הדלטואיד מושך את הראש מעלה, בעוד שהאינפראספינטוס, טרס מינור וסאבסקפולריס מושכים אותו מטה ויוצרים מומנט נטו שמרכז את הראש בשקע (Lucas, 1973; Asghar, 2020).

היעדר תפקוד של אחד משרירים אלו – לדוגמה, קרע גדול בסופראספינטוס – משבש את האיזון וגורם לגלישה מעלה של ראש עצם הזרוע, להפחתת מרווח סב-אקרומיאלי ולשחיקה מואצת של גידים סמוכים. מודלים של "גשר תליה" (suspension bridge) שהוצעו ע"י Burkhart ועמיתיו מראים כיצד שלמות הכבל (rotator cable) חיונית לחלוקת עומסים יעילה על השרוול המסובב (Burkhart et al., 1993, מצוטט אצל Asghar, 2020).

קינמטיקה של הסקפולה ודיסקינזיס

• Ludewig ו-Reynolds‏ (2009) הראו כי במגוון פתולוגיות כתף קיימים דפוסים חריגים של תנועת סקפולה – הפחתת סיבוב מעלה, הטייה אחורית מופחתת ופרוטרקציה מוגברת. שינויים אלה מצמצמים את המרווח הסב-אקרומיאלי ומעלים את העומס על המסובבים (Ludewig & Reynolds, 2009).
• Kibler ו-Sciascia‏ (2013) טבעו את המושג דיסקינזיס סקפולרי, המתייחס לשינויים גלויים במנח ותנועת הסקפולה, והדגישו את הקשר בין דפוסי דיסקינזיס לבין שכיחות מוגברת של פציעות כתף, במיוחד אצל ספורטאי.

עבודות עדכניות יותר מדגישות שהקשר אינו חד-כיווני: דיסקינזיס יכול להיות גם תוצאה וגם גורם תורם לכאב כתף. Longo ועמיתיו (2023) מציינים כי בדפוסים מסוימים של כאב, תיקון קינמטי של תנועת הסקפולה עשוי לשפר עומסים על המפרק ולהפחית סימפטומים, גם אם אינו "מתקן" לחלוטין את הדיסקינזיס.

כוחות מפרקיים ועומסי רקמות

• מדידות מהדמיה דינמית ומודלים חישוביים מראות כי העומס על המשטח הגלנו-הומרלי במהלך פעילות יומיומית יכול להגיע ל-1-1.5 ממשקל הגוף, ובתנועות כוחניות מעל הראש – אף יותר (Goetti et al., 2020).
• בתנועות הרמה איטיות, מרבית העומס נספג ע"י המסובבים והדלטואיד.
• בעומסים גבוהים או בתנועות זריקה מתפתחות מהירויות זוויתיות גבוהות המגדילות הן את העומס הסחוסי והן את כוחות המתיחה על הגידים והקפסולה.
• עומסי גזירה מוגברים על גיד הסופראספינטוס ברמות הרחקה שונות הודגמו במחקרי גופות, ומסבירים את שכיחות קרעי הגיד באזור הקריטי  (Ibán et al., 2017). האזור הקריטיבגידי השרוול המסובב (במיוחד הסופרספינטוס) ממוקם כ-8-15 מ"מ מנקודת אחיזתם אל עצם הזרוע. נחשב לאזור דל באספקת דם ונוטה לניוון ולקרעים.

הקשר בין ביומכניקה לפתולוגיות שכיחות

תסמונת הצביטה ותסמונות מרווח סב-אקרומיאלי

שינוי בקשת הדגם הנורמלית – נדידה מעלה של ראש ההומרוס, עיבוי של בורסה, או רוטציה לקויה של הסקפולה – מוביל לצמצום המרווח הסב-אקרומיאלי. Ludewig ו-Reynolds‏ (2009) הדגימו שחולים עם תסמונת הצביטה מציגים דפוסי תנועה שונים משמעותית מאנשים בריאים, עם הפחתת רוטציה מעלה של הסקפולה בהרחקה גבוהה.

אי-יציבות גלנו-הומרלית

Lippitt ו-Matsen‏ (1993) הדגישו כי פגם בעצם הגלנואיד, קרע בלבּרום או מתיחה כרונית של הקפסולה מפחיתים את פוטנציאל concavity-compression ומזיזים את נקודת האיזון הדינמית. Goetti ועמיתיו (2020) מסכמים כי הן אובדן עצם והן פציעת רקמות רכות חייבים להילקח בחשבון בשחזור ניתוחי של יציבות הכתף.

דיסקינזיס סקפולרי וכאב כרוני

Kibler ו-Sciascia‏ (2013) מתארים דיסקינזיס הן כתסמין והן כגורם סיכון. הביומכניקה מצביעה על כך ששינוי במיקום הגלנואיד משנה את זרוע המומנט של המסובבים ושל הדלטואיד, ועלול להוביל לעומסים חריגים על גידים וקפסולה. Longo ועמיתיו (2023) מדווחים כי תוכניות טיפול הכוללות חיזוק ממוקד של סראטוס אנטריור והטרפזיוס התחתון עשויות לשפר דפוסי תנועה ולהפחית כאב.

פתולוגיות זריקה (throwing shoulder)

עומסים חוזרניים במצב של הרחקת כתף משולבת עם רוטציה חיצונית קיצונית גורמים למתיחה חוזרת של הקפסולה האחורית ושל הלברום העליון. Burkhart ועמיתיו הדגישו את השילוב בין גמישות יתר אחורית, חסר סיבובי פנימי וגלישה קדמית של הראש כבסיס לפתולוגיות SLAP ותסמונת הצביטה (Burkhart et al., 2003 ;Goetti et al., 2020).

השלכות קליניות ושיקומיות

הבנה ביומכנית אינה עיונית בלבד אלא מנחה החלטות טיפוליות:

1. אבחון – ניתוח דפוסי תנועה (וידאו, תלת-מימד, בדיקה פיזיקלית) מאפשר לקשור סימפטומים לשינויים בקצב הסקפולו-הומרלי או לאובדן יציבות דינמית. Ludewig ו-Reynolds‏ (2009) מציעים שימוש בצפייה קלינית בשילוב מדדים אובייקטיביים כאשר אפשרי.
2. טיפול שמרני – פרוטוקולים מודרניים שמים דגש על חיזוק הדרגתי של מסובבי הכתף והשרירים הסקפולריים, שיפור שליטה נוירו-שרירית ותיקון מנח. סקירות עדכניות מצביעות על חשיבות אימון ממוקד לדפוסי דיסקינזיס ספציפיים (Longo et al., 2023; Kibler & Sciascia, 2013).
3. החלטות ניתוחיות – בפתולוגיות אי-יציבות, הערכת אחוז אובדן העצם הגלנואידלית והיקף הפגיעה בלבּרום מנחה בחירה בין תיקון רקמות רכות לבין הליכים משחזרים עצם. הביומכניקה של concavity-compression משמשת בסיס להבנת האפקט של פרוצדורות כמו Bankart, Latarjet ותוספות עצם אחרות (Goetti et al., 2020; Thoreson et al., 2013).

סיכום

מפרק הכתף, ובעיקר המפרק הגלנו-הומרלי, מאופיין בשילוב של ניידות קיצונית עם יציבות תלויה-הקשר. האנטומיה המיוחדת – שקע גלנואיד רדוד, לבּרום פיברו-סחוסי, קפסולה רפויה יחסית וליגמנטים ייעודיים – יוצרת בסיס מבני המועצם על ידי מנגנוני יציבות דינמיים מורכבים של מסובבי הכתף והשרירים הסקפולריים. יחסי הכוחות בין הדלטואיד למסובבים, הקצב הסקפולו-הומרלי התקין ומיקום הסקפולה הם מרכיבים קריטיים לשמירת מרכזיות ראש ההומרוס ולפיזור עומסים מיטבי על הסחוס, הגידים והקפסולה. עבודות קלאסיות של מספר חוקרים תורמות למסגרת מושגית ברורה להבנת מנגנוני היציבות, דפוסי הדיסקינזיס והקשר בין ביומכניקה לפתולוגיות קליניות. יישום ידע זה בפרקטיקה מאפשר אבחון מדויק יותר, תכנון טיפול מותאם אישית ותכנון לשיקום תפקודי מיטבי של הכתף. 

References:

Asghar, A., & Others. (2020). Revisiting the anatomy of rotator cuff relevant to rotator cuff tears. [Journal name not specified in Semantic Scholar].

Culham, E., & Peat, M. (1993). Functional anatomy of the shoulder complex. Journal of Orthopaedic and Sports Physical Therapy, 18(1), 342-350.

Davis, D. L., Almardawi, R., Beamer, B. A., Ryan, A. S., & Terrin, M. L. (2023). Shoulder pain, health-related quality of life and physical function in community-dwelling older adults. Frontiers in Aging, 4, 1176706.

Luime, J. J., Koes, B. W., Hendriksen, I. J. M., Burdorf, A., Verhagen, A. P., Miedema, H. S., & Verhaar, J. A. N. (2004). Prevalence and incidence of shoulder pain in the general population: A systematic review. Scandinavian Journal of Rheumatology, 33(2), 73-81.

Othman, R., Bajaber, A. M., Alhabshi, A. M., Albadi, M., Aldhabi, R., Almaddah, M., & Alqarni, A. (2024). Test-retest reliability of pain sensitivity measures in individuals with shoulder pain. Journal of Pain Research, 17, 1917-1927.

Walankar, P. P., & colleagues. (2020). Psychosocial factors, disability and quality of life in chronic shoulder pain with and without central sensitisation. Agris On-line Papers in Economics and Informatics, 12(4), 19-26.

Vogel, M., Binneböse, M., Wallis, H., Lohmann, C. H., Junne, F., Berth, A., & Riediger, C. (2022). The unhappy shoulder: A conceptual review of the psychosomatics of shoulder pain. Journal of Clinical Medicine, 11(18), 5490.

Goetti, P., Denard, P. J., Collin, P., Ibrahim, M., Jost, B., & Lädermann, A. (2020). Shoulder biomechanics in normal and selected pathological conditions. EFORT Open Reviews, 5(8), 508-518.

Halder, A. M., Itoi, E., & An, K.-N. (2000). Anatomy and biomechanics of the shoulder. Orthopedic Clinics of North America, 31(2), 159-176.

Ibán, M. A. R., Zarrias, P. R., & Others. (2017). Anatomy, kinesiology, pathomechanics, and diagnosis of the shoulder. The Open Orthopaedics Journal, 11, 333-345.

Kibler, W. B., & Sciascia, A. (2013). Scapular dyskinesis and its relation to shoulder injury. Journal of the American Academy of Orthopaedic Surgeons, 21(6), 364-372.

Lippitt, S. B., & Matsen, F. A. (1993). Mechanisms of glenohumeral joint stability. Clinical Orthopaedics and Related Research, 291, 20-28.

Lippitt, S. B., Vanderhooft, J. E., Harris, S. L., Sidles, J. A., Harryman, D. T., Matsen, F. A., & Others. (1993). Glenohumeral stability from concavity-compression: A quantitative analysis. Journal of Shoulder and Elbow Surgery, 2(1), 27-35.

Longo, U. G., De Salvatore, S., Castricini, R., Berton, A., Candela, V., De Marinis, M. G., & Denaro, V. (2023). Scapular kinematics and patterns of movement in shoulder disorders: A systematic review. Journal of Clinical Medicine, 12(4), Article 1234.

Lucas, D. B. (1973). Biomechanics of the shoulder joint. Archives of Surgery, 107(3), 425-432.

Ludewig, P. M., & Reynolds, J. F. (2009). The association of scapular kinematics and glenohumeral joint pathologies. Journal of Orthopaedic and Sports Physical Therapy, 39(2), 90-104.

Tamin, T. Z. (2020). Anatomy, kinesiology, pathomechanics, and diagnosis of shoulder disorders. [Journal name not specified in Semantic Scholar].

Thoreson, A. R., & Others. (2013). Biomechanical analysis of the effect of congruence, depth and radius of curvature of the glenoid fossa on glenohumeral stability. Journal of Shoulder and Elbow Surgery, 22(7), 940-947.