נשים וגברים חווים כאב אחרת

נשים וגברים חווים כאב אחרת. מחקרי כאב מהעשורים האחרונים מאשרים כי אכן קיימים הבדלים משמעותיים בין נשים לגברים באופן שבו הם חווים, מפרשים ומדווחים על כאב. הבדלים אלו נובעים משילוב של גורמים ביולוגיים, הורמונליים וחברתיים. מחקרים מראים כי באופן כללי, לגברים יש סף כאב גבוה יותר וסבילות גבוהה יותר לכאב לעומת נשים. נשים נוטות לדווח על רמות כאב עזות יותר, בתדירות גבוהה יותר ולאורך זמן ממושך יותר. להורמוני המין תפקיד מרכזי בוויסות הכאב. בעוד שטסטוסטרון (הורמון גברי) פועל במידה מסוימת כמשכך כאב טבעי, רמות משתנות של אסטרוגן ופרוגסטרון אצל נשים יכולות להגביר את הרגישות לכאב, במיוחד בשלבים מסוימים של המחזור החודשי.

מחקרים מצאו הבדלים גם באופן שבו המוח מעבד כאב. גברים נוטלים לזכור חוויות כאב קודמות בצורה שגורמת להם להיות רגישים יותר לגירויים דומים בעתיד ("מתח מציפייה"), בעוד שאצל נשים הזיכרון של כאב קודם אינו משפיע באותה מידה על סף הכאב המיידי. גם ציפיות חברתיות משפיעות על הדיווח. לעיתים גברים חשים "עלות" חברתית בהודאה בכאב בשל סטריאוטיפים של חוסן, בעוד שנשים נתפסות כפתוחות יותר לשיתוף וחיפוש עזרה רפואית. בשורה התחתונה נשים סובלות יותר מתסמונות כאב כרוני, כגון מיגרנות ופיברומיאלגיה, בעוד שאצל גברים נפוצים יותר סוגים ספציפיים כמו כאבי מפרקים (שיגדון).

1) נשים וגברים חווים כאב אחרת – רקע

הדיון על הבדלים בין נשים לגברים בחוויית כאב נשען על שני צירים משלימים: מין ביולוגי (sex) – כרומוזומים, הורמונים, אנטומיה ופיזיולוגיה; ו־מגדר (gender) – תפקידי מגדר, נורמות חברתיות, למידה, ציפיות ואינטראקציה עם מערכת הבריאות. הבעיה מתחילה כשמנסים להסביר הכול באמצעות גורם יחיד. בפועל, כאב הוא חוויה ביופסיכוסוציאלית: המערכת העצבית, החיסון, ההורמונים, ההתנהגות והקשר החברתי פועלים יחד. לכן “נשים וגברים חווים כאב אחרת” הוא משפט נכון באופן כללי, אבל ההבדל אינו אחיד: הוא משתנה לפי סוג הכאב, הקשר, גיל, שלב חיים, מחלות רקע, תרופות, ועוצמת הסטרס (Bartley, 2013; Mogil, 2012).

בשנים האחרונות התמונה מתחדדת: מצד אחד, מחקרים אפידמיולוגיים מצביעים על שכיחות גבוהה יותר של כאב כרוני אצל נשים; מצד שני, מחקרי מנגנון מראים מסלולים ביולוגיים שונים בחלק מתופעות הכאב בין המינים; ומצד שלישי, קיימת עדות עקבית להטיות מגדריות בתגובת מערכות בריאות לכאב של נשים וגברים. השילוב הזה משנה את הדרך שבה מעריכים כאב, מסבירים אותו, בוחרים טיפול, וקובעים פרוגנוזה (Samulowitz, 2018; Bernardes, 2021; Mogil, 2024).

2) שכיחות: למה יותר נשים מדווחות על כאב כרוני – ומה המשמעות

במסדי נתונים אוכלוסייתיים, נשים מדווחות בשכיחות גבוהה יותר על כאב כרוני ועל כאב כרוני בעל השפעה גבוהה (כזה שמגביל עבודה או פעילות יומיומית). לדוגמה, בדו״ח NCHS/CDC בארה״ב (מבוסס NHIS 2019) שיעור הכאב הכרוני היה גבוה יותר בנשים לעומת גברים, וכך גם שיעור הכאב בעל ההשפעה הגבוהה (Zelaya, 2020). באותה רוח, מסמכי סיכום של IASP מציינים שכאבים כרוניים רבים (כאב מפרק הלסת, פיברומיאלגיה, אוסטיאוארתריטיס ועוד) שכיחים יותר בנשים לאורך החיים (Blyth, 2021).

עם זאת, שני תיקונים חשובים:

• גברים עדיין מהווים חלק גדול מהסובלים מכאב, ולעיתים נוטים פחות לפנות או לדווח בזמן אמת – מה שמייצר “פער דיווח” לצד פער אמיתי (Samulowitz, 2018).
• ההבדל תלוי בסוג הכאב: יש מצבים שבהם ההבדלים קטנים או מורכבים, וחשוב לא להשליך מממוצע על כל מטופל/ת (Bartley, 2013).

3) רגישות לכאב וניסוי מעבדה: מה רואים כש”מבודדים” את הגירוי

במחקרי כאב ניסויי (חום, קור, לחץ, גירוי חשמלי), נשים נוטות בממוצע להראות ספי כאב נמוכים יותר ו/או דיווח גבוה יותר על עוצמת כאב באותם תנאים. במקביל, קיימת שונות גדולה בתוך כל קבוצה, ולכן לא נכון לתרגם זאת ל”נשים רגישות יותר תמיד”. חלק מההבדלים קשורים גם למנגנוני ויסות כאב (pain inhibition) ולמערכות אנדוגניות של דיכוי כאב, שבהן נמצאו הבדלים מסוימים בין המינים (Mogil, 2012; Bartley, 2013).

מה חשוב קלינית?

כאב הוא לא רק “עוצמת גירוי” אלא גם תגובת מערכת עצבים. הבדל בסף/ויסות יכול להשפיע על מעבר מכאב אקוטי לכאב כרוני, ועל הצורך בהתערבות מוקדמת יותר בחלק מהאוכלוסיות (Smith, 2025).

4) ביולוגיה: מנגנונים שמבדילים בין נשים לגברים

א. חיסון ועצבים: מיקרוגליה, לימפוציטים ומה זה אומר

אחד הגילויים המשפיעים ביותר בתחום היה שמנגנון כאב נוירואימוני שנחשב “כללי” (מיקרוגליה בחוט השדרה) אינו פועל באותה צורה בנקבות לעומת זכרים במודל עכברי של רגישות כאב מכנית. במחקר מרכזי נמצא כי עיכוב מסלולים מיקרוגליאליים הפחית רגישות כאב בזכרים, אך לא בנקבות, שבהן נראה מעורבות גדולה יותר של תאי T (Sorge, 2015). הממצא הזה הפך לסמל של “אי אפשר להכליל מזכרים לנקבות” במחקר כאב.

סקירות מאוחרות מרחיבות את התמונה: בחלק מתופעות הכאב קיימת חלוקת עבודה שונה בין מרכיבי מערכת החיסון והמערכת העצבית, והדבר עשוי להשפיע על תגובה לטיפולים שמכוונים למסלולים מסוימים (Sorge, 2017; Mogil, 2024).

ב. הורמונים: אסטרוגן, פרוגסטרון וטסטוסטרון

הורמונים משפיעים על כאב בכמה שכבות: רגישות עצבית פריפרית, הולכה בחוט השדרה, עיבוד מוחי, תגובה דלקתית, וגם מצב רוח ושינה. אצל חלק מהנשים יש תנודתיות בכאב לאורך המחזור, בתקופות פרה־מנופוזה/מנופוזה, בהריון ואחרי לידה. זה לא אומר שכל כאב “הורמונלי”, אלא שגוף נשי חווה שינויי הורמונים מחזוריים שיכולים לשנות סף כאב ותגובות דלקתיות אצל חלק מהנשים (Bartley, 2013; Mogil, 2012).

ג. מנגנונים ספציפיים: CGRP, פרולקטין ומסלולים ייחודיים

סקירה עדכנית של מנגנוני רגישות־יתר לכאב מתארת כמה “דגלים” מעניינים: תפקידים שונים של CGRP, של פרולקטין/קולטן פרולקטין, ושל מסלולים אימוניים אחרים בין המינים, לצד הצעה שמנגנוני כאב כרוני עשויים להיות “ממופים” אחרת בנקבות ובזכרים (Mogil, 2024). גם אם רוב הממצאים הם עדיין פרה־קליניים או מצריכים תרגום זהיר לרפואה קלינית, ההשלכה ברורה: בעתיד ייתכנו טיפולים שהם יעילים יותר במין אחד מאשר באחר.

5) מוח, רגש וקוגניציה: איך “מוח מפרש כאב” בצורה שונה

חוויית כאב מורכבת מממד תחושתי (כמה זה כואב), ממד רגשי (כמה זה מפחיד/מייאש), וממד קוגניטיבי־התנהגותי (מה אני עושה בגלל זה). מחקרים מראים שנשים נוטות יותר לדווח על אסטרטגיות כמו קטסטרופיזציה, ושנמצאו הבדלים בתגובות אוטונומיות לכאב בחלק מהמחקרים (Vanneste, 2025). אבל כאן נכנס המגדר: חלק מהפער אינו ביולוגי אלא תוצר נורמות (“גבר צריך להחזיק מעמד”; “אישה רגשית”) שמשפיעות על דיווח כאב, בקשת עזרה, והיענות לטיפול (Samulowitz, 2018; Bartley, 2013).

המשמעות הקלינית אינה “לפסיכולוג” כאב של נשים או “להקשיח” גברים, אלא לזהות גורמי סיכון לכרוניות (סטרס, שינה ירודה, הימנעות תנועה, דיכאון/חרדה) בשני המינים ולתת להם מקום בתכנית טיפול.

6) הטיית מגדר ברפואה: כשהסיפור החברתי משנה אבחנה וטיפול

סקירה תיאורטית־מונחית גדולה על הטיות מגדריות בכאב מתארת דפוסים חוזרים: נשים עם כאב כרוני נתפסות לעיתים קרובות כ”רגשיות” או “מגזימות”, ונוטות לקבל פחות אמון או יותר הסברים פסיכולוגיים; גברים, מנגד, עשויים לדווח פחות ולפנות מאוחר יותר, ולעיתים הכאב שלהם יזכה לייחס “אמיתי” יותר, אך הם גם עלולים להיות פחות מזוהים כזקוקים לתמיכה רגשית או שיקום (Samulowitz, 2018).

לכך מתווסף מצב המחקר עצמו: דו״חות של IASP מצביעים על כך שחלק גדול ממחקר הכאב עדיין אינו מפרק תוצאות לפי מין/מגדר ואינו משלב את המשתנים הללו בתיאוריה – מה שמאט את ההתקדמות ל”רפואה מותאמת” (Bernardes, 2021). לא במקרה, ה־NIH קבע מדיניות של התייחסות למין כמשתנה ביולוגי בתכנון וניתוח מחקרים כדי לשפר תוקף ורלוונטיות (NIH ORWH, 2025; Clayton, 2018).

7) איך זה מתבטא בקליניקה: דוגמאות שכיחות

א. כאב שריר־שלד: צוואר, גב, כתף

בכאב שריר־שלד, ההבדלים אינם רק בשכיחות אלא גם בדפוסי פנייה ושיקום. נשים פונות יותר לטיפול, אך גם חשופות יותר להתפתחות כאב כרוני בתנאים מסוימים (Blyth, 2021; Smith, 2025). בגברים, לעיתים הסיפור הקליני מגיע באיחור, אחרי שהכאב כבר “התבסס” עם הסתגלות תנועתית פחות טובה.

בניהול כאב צוואר/גב, הנחיות מקצועיות מדגישות שילוב של תרגול, חינוך וטיפול מנואלי לפי התאמה – אך בדרך כלל ללא התאמה פורמלית לפי מין, למרות הסבירות שהבדלים במנגנונים ובפסיכוסוציאליים משפיעים על מהירות השיפור (Blanpied, 2017; Qaseem, 2017). זהו פער מחקרי משמעותי.

ב. כאב נוירופתי וכאב כרוני מורכב

במעבר מכאב אקוטי לכרוני, סקירה עדכנית מציעה שמין ביולוגי עשוי להשפיע על הסיכון ועל המנגנונים (Smith, 2025). לכן, כשמטופל/ת מציג/ה “אדום־דגל” לכרוניות (כאב לא פרופורציונלי, אלודיניה, פחד מתנועה, הפרעת שינה), יש ערך לחשיבה מותאמת־אדם ולא “פרוטוקול אחיד”.

8) טיפול: האם נשים וגברים מגיבים אחרת?

התשובה האחראית היא: לפעמים כן, אבל לא מספיק עקבי כדי להחליף טיפול על בסיס מין בלבד. מה שכן אפשר לעשות כבר היום הוא להתאים טיפול על בסיס מנגנון דומיננטי, פרופיל תסמינים, ותפקוד – תוך מודעות לכך שמין ומגדר משפיעים על הסיכון, על הדפוס ועל החסמים.

א. עקרונות טיפול שמרני שמתאימים לשני המינים

• חינוך והסבר מנגנוני להפחתת פחד, שיפור שליטה והעלאת מסוגלות.
• שיקום פעיל: תרגול מדורג, חיזוק, סבולת, תנועה פונקציונלית.
• שיפור שינה/ ניהול סטרס, שהם מגבירי כאב מובהקים.
• גישה רב־תחומית כאשר הכאב כרוני/מורכב.

החידוש בהקשר של הבדלים בין נשים וגברים הוא לא “תרגיל נשי/גברי”, אלא זיהוי חסמים מגדריים: גבר שמתקשה להודות בכאב או לבקש עזרה; אישה שחוותה זלזול רפואי או עיכוב אבחנה. אלה גורמים שמשפיעים על היענות ועל תוצאה לא פחות ממדד MRI.

ב. כירופרקטיקה: איפה זה נכנס לשיחה על הבדלי מין/מגדר?

כירופרקטיקה היא חלק מעולם הטיפול השריר־שלדי השמרני (טיפול מנואלי + תרגול + הדרכה). רוב המחקר על טיפול ידני אינו מנותח מספיק לפי מין, ולכן אין בסיס חזק לטעון ש”נשים מגיבות יותר/פחות” באופן עקבי. כאן דווקא משתלב המסר של SABV: חסר מחקר שמדווח תוצאות מופרדות (Bernardes, 2021; NIH ORWH, 2025).

בכל זאת יש כמה השלכות קליניות מעשיות לכירופרקטיקה:

• סינון והקשבה נטולת הטיות: לא להניח שנשים “מגזימות” או שגברים “חזקים”. לשאול באופן שיטתי על שינה, סטרס, פגיעה תפקודית, וגורמים הורמונליים רלוונטיים (כמו קשר למחזור) בלי להקטין כאב. זהו תיקון ישיר לדפוסי הטיה שתוארו בספרות (Samulowitz, 2018).
• התאמת מגע ועומס: אם יש רגישות־יתר/אלודיניה (שכיח יותר בחלק מתסמונות כאב כרוני אצל נשים), טיפול מנואלי אגרסיבי עלול להחמיר. בחלק מהמקרים כדאי להדגיש גישה עדינה יותר ולהעביר מוקד לתרגול מדורג.
• עבודה על יכולת (capability) ולא רק על כאב: תכנית שמדידה תפקוד, סבולת ושיפור שליטה תנועתית מספקת “שפה משותפת” שמפחיתה הטיות מגדריות ביחס לכאב (“זה בראש שלך” מול “תתאפק”).
• הפניה בזמן: כשיש חשד לכאב לא־שריר־שלדי או לתסמונת כאב מורכבת, חשוב לשלב רופא/מרפאת כאב/פיזיותרפיה/פסיכולוגיה שיקומית, ולא “לנסות עוד מניפולציה”.

ג. תרופות והתערבויות: דיוק במקום הכללות

יש אינדיקציות לכך שמנגנוני כאב שונים עשויים לייצר תגובות שונות לטיפולים מסוימים, אך ברמת הקליניקה היום המסקנה העיקרית היא זהירות:

• לשקול תופעות לוואי, מינונים, ושילובי תרופות באופן מותאם־אדם.
• לא להניח שדיווח על כאב אצל אישה הוא “רגשי”, ולא להניח שגבר לא צריך טיפול כי הוא “מתמודד”.

העתיד הוא יותר רפואה מותאמת־מנגנון ומותאמת־מין, אבל כבר היום אפשר לשפר טיפול דרך ניהול מדויק והוגן של תלונות כאב.

9) מה חסר במחקר – ולאן זה הולך

שלושה פערים בולטים עולים שוב ושוב:

• דיווח חסר לפי מין/מגדר במחקר קליני ובמחקר התערבותי (Bernardes, 2021).
• תרגום איטי ממנגנונים פרה־קליניים (כמו מיקרוגליה/תאי T) להתערבויות קליניות מדידות (Sorge, 2015; Mogil, 2024).
• השפעת מגדר במפגש קליני: איך ציפיות, שפה, סטראוטיפים והיסטוריה של זלזול/הימנעות מעצבים את התוצאה (Samulowitz, 2018).
• המדיניות של SABV והעיסוק הגובר בהטיות מגדריות צפויים להגדיל את הדיוק במחקר, ובטווח הארוך לאפשר טיפול יותר מותאם (Clayton, 2018; NIH ORWH, 2025).

10) סיכום

נשים וגברים חווים כאב אחרת לא בגלל סיבה אחת, אלא בגלל שילוב של:

• שכיחות ותבניות כאב שונות באוכלוסייה,
• מנגנונים ביולוגיים שונים בחלק ממסלולי הכאב (חיסון־עצבים, הורמונים, נוירוכימיה),
• מנגנוני ויסות כאב,
• והשפעה חברתית־מגדרית על דיווח, פנייה, ואופן הטיפול במערכת הבריאות.

בקליניקה, המשמעות היא לא לנסח “כללים קשיחים” אלא לעבוד מדויק: להקשיב בלי הטיות, לסנן דגלים אדומים, לזהות סיכון לכרוניות, להתאים טיפול לפי תפקוד ומנגנון, ולשלב שיקום פעיל. בכירופרקטיקה, הערך המוסף המרכזי הוא שילוב טיפול ידני עם תרגול והדרכה – תוך מודעות לכך שמגדר ומין יכולים לשנות את הדרך שבה כאב מתואר, נחווה, ומנוהל, ואת הסיכוי שמטופל/ת יקבל/תקבל מענה הוגן ומועיל.

References:

Bartley, E. J., & Fillingim, R. B. (2013). Sex differences in pain: A brief review of clinical and experimental findings. British Journal of Anaesthesia, 111(1), 52-58.

Bernardes, S. F. (2021). Sex/gender biases in pain research and clinical practice (Fact sheet). International Association for the Study of Pain (IASP). https://www.iasp-pain.org/resources/fact-sheets/sex-gender-biases-in-pain-research-and-clinical-practice/

Blanpied, P. R., Gross, A. R., Elliott, J. M., Devaney, L. L., Clewley, D., Walton, D. M., Sparks, C., & Robertson, E. K. (2017). Neck pain: Revision 2017. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 47(7), A1-A83.

Blyth, F. (2021). Gender differences in chronic pain conditions (Fact sheet). International Association for the Study of Pain (IASP). https://www.iasp-pain.org/resources/fact-sheets/gender-differences-in-chronic-pain-conditions/

Clayton, J. A. (2018). Applying the new SABV (sex as a biological variable) policy to research and clinical care. Physiotherapy, 104(2), 169-175.

Mogil, J. S. (2012). Sex differences in pain and pain inhibition: Multiple explanations of a controversial phenomenon. Nature Reviews Neuroscience, 13(12), 859-866. https://doi.org/10.1038/nrn3360

Mogil, J. S. (2024). Sex differences in mechanisms of pain hypersensitivity. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 160, 105603.

NIH Office of Research on Women’s Health. (2025). Sex as a biological variable (SABV). National Institutes of Health.

Qaseem, A., Wilt, T. J., McLean, R. M., & Forciea, M. A. (2017). Noninvasive treatments for acute, subacute, and chronic low back pain: A clinical practice guideline from the American College of Physicians. Annals of Internal Medicine, 166(7), 514-530.

Samulowitz, A., Gremyr, I., Eriksson, E., & Hensing, G. (2018). “Brave men” and “emotional women”: A theory-guided literature review on gender bias in health care and gendered norms towards patients with chronic pain. Pain Research and Management, 2018, 6358624.

Smith, A. F., & colleagues. (2025). Sex differences in the transition to chronic pain. Frontiers in Pain Research.

Sorge, R. E., Mapplebeck, J. C. S., Rosen, S., Beggs, S., Taves, S., Alexander, J. K., Martin, L. J., Austin, J. S., Sotocinal, S. G., Chen, D., Yang, M., Shi, X. Q., Huang, H., Pillon, N. J., Bilan, P. J., Tu, Y., Klip, A., Ji, R. R., Zhang, J., … Salter, M. W. (2015). Different immune cells mediate mechanical pain hypersensitivity in male and female mice. Nature Neuroscience, 18(8), 1081-1083.

Sorge, R. E., & Totsch, S. K. (2017). Sex differences in pain. Journal of Neuroscience Research, 95(6), 1271-1281.

Vanneste, S., & colleagues. (2025). Disentangling sex-specific mechanisms in neuropathic and chronic pain: A neuroimmune perspective. Frontiers in Neurology, 16, 1730291.

Zelaya, C. E., Dahlhamer, J. M., Lucas, J. W., & Connor, E. M. (2020). Chronic pain and high-impact chronic pain among U.S. adults, 2019. NCHS Data Brief, (390). National Center for Health Statistics.