פציעות שכיחות בברך וכיצד למנען מהווים מידע חשוב עבור כולנו. פציעה של אחת או יותר מהרקמות המפעילות ומרכיבות את מפרק הברך תגרום לכאבים. על פי מחקרים רבים מעל מחצית מכלל האוכלוסייה הבוגרת סובלת מפציעות וכאבים בברכיים. התופעה הזאת של פציעות ברכיים שכיחה יותר בקרב נשים ובעיקר בקרב נשים מבוגרות. בחלק ניכר מהמקרים הפציעות הללו ניתנות לטיפול בבית. כל מה שצריך לשם כך הם צעדים בסיסיים כמו מנוחה והימנעות מפעולות ומנחים הגורמים לכאב.
בחלק קטן יותר מאותן פציעות שכיחות בברך נדרשים אבחון וטיפול מקצועי. אלה כוללות פציעות כגון:
- קרע רצועות בברך.
- קרע מיניסקוס.
- פציעת סחוסים ועוד.
ברך שנפצעה גם אם טופלה באופן מוצלח תותיר את הברך פגיעה מעט יותר לפציעות חוזרות. מסיבה זאת למניעת פציעות בברך יש הגיון רב. טיפול שמרני הוא ברוב המקרים הטיפול היעיל והבטוח ביותר עבור פציעות ברכיים. הטיפול השמרני אינו כולל ניתוחים וברוב המקרים גם אינו כולל תרופות. בחלק קטן מאוד מהמקרים הטיפול השמרני אינו מספיק ונדרשת התערבות כירורגית. המאמר הנוכחי "פציעות שכיחות בברך וכיצד למנען" עוסק בדיוק בזה.
פציעות שכיחות בברך וכיצד למנען – רקע
הברך היא מפרק גדול, מורכב ועמוס במיוחד. היא חייבת לאפשר גם תנועה חופשית יחסית וגם יציבות תחת עומסים גבוהים של הליכה, ריצה, קפיצה, בלימה, סיבוב, עלייה במדרגות ונחיתה. השילוב הזה יוצר פשרה ביומכנית: מצד אחד הברך צריכה לנוע, ומצד אחר היא נשענת על רצועות, מניסקוסים, שרירים ושליטה עצבית־שרירית כדי לשמור על ייצוב מדויק. לכן, כאשר אחד מהמרכיבים הללו נחלש, מאבד תזמון, סופג עומס חריג או פועל בזווית לא מיטבית, הסיכון לפציעה עולה.
מחקרים עדכניים מראים שפציעות ברך אינן רק בעיה של ספורטאים מקצועיים; הן נפוצות גם בקרב מתאמנים חובבים, בני נוער, חיילים, אנשים בעבודות פיזיות, ואף באוכלוסייה הכללית. בנוסף, פציעת ברך אחת עלולה לשנות את איכות החיים לשנים ארוכות, לא רק בגלל כאב מיידי אלא גם בגלל ירידה בתפקוד, חזרה חלקית בלבד לפעילות, ועלייה בסיכון לשינויים ניווניים עתידיים (Smith, 2018; Adams, 2021; Poulsen, 2019; Snoeker, 2020).
שכיחות פציעות ברך ולמה מניעה חשובה כל כך
כשמדברים על “פציעות שכיחות בברך”, הכוונה אינה רק לקרעים דרמטיים כמו ACL, אלא גם למצבים שכיחים מאוד כמו כאב פטלו־פמורלי, פציעות מניסקוס, פגיעות ברצועה המדיאלית, וטנדינופתיה פטלרית. כאב פטלו־פמורלי, למשל, הוא אחד הגורמים השכיחים ביותר לכאב ברך, עם שכיחות שנתית גבוהה באוכלוסייה הכללית ובמיוחד בקרב מתבגרים ואנשים פעילים. מעבר לכך, לחשיבות המניעה יש גם זווית ארוכת טווח:
- מטא־אנליזה עדכנית ומחקר עוקבה אוכלוסייתי הראו שפציעת ברך מעלה באופן משמעותי את הסיכון העתידי לאוסטיאוארתריטיס של הברך, ובחלק מהאוכלוסיות אף בכפי ארבעה עד שישה.
כלומר, מניעה אינה רק דרך להימנע מהיעדרות מאימון או מעבודה; היא אסטרטגיה לשימור מפרק הברך לשנים קדימה (Smith, 2018; Crossley, 2016; Poulsen, 2019; Snoeker, 2020).
הפציעות השכיחות ביותר בברך
קרע ברצועה הצולבת הקדמית (ACL)
קרע ב־ACL הוא אחת הפציעות המוכרות והמשמעותיות ביותר בברך, בעיקר בענפי ספורט שכוללים נחיתה, בלימה, פניות חדות ושינויי כיוון. לא תמיד מדובר במגע ישיר; במקרים רבים זו פציעה ללא מגע, שנגרמת משילוב של נחיתה לא מבוקרת, קריסת ברך פנימה, שליטה לקויה בגו ובאגן ותזמון שרירי לא מיטבי. מבחינה קלינית, הפצוע מתאר לעיתים “קנאק”, נפיחות מהירה, תחושת חוסר יציבות וקושי להמשיך בפעילות. החשיבות של ACL אינה רק ברגע הפציעה: הוא קשור גם לעלייה בסיכון לפגיעות נלוות במניסקוס ולשינויים ניווניים בהמשך החיים. לכן, ACL הוא דוגמה קלאסית לכך שמניעה מבוססת אימון עשויה להיות יעילה יותר מכל טיפול מאוחר, משום שהיא מתמקדת באיכות תנועה, כוח ושליטה עצבית־שרירית לפני שמתרחשת הפציעה (Petushek, 2019; Watson, 2026; Snoeker, 2020).
קרע במניסקוס
המניסקוסים הם מבנים סחוסיים־סיביים שתפקידם לפזר עומסים, לשפר יציבות, לספוג זעזועים ולתרום לתנועה תקינה של הברך. פציעות מניסקוס שכיחות גם אצל צעירים פעילים וגם אצל מבוגרים יותר, אך אופי הפציעה משתנה: אצל צעירים מדובר לעיתים בקרע טראומטי במהלך סיבוב, כריעה או נחיתה, ואילו בגיל מבוגר יותר שכיחים יותר קרעים ניווניים על רקע עומס מצטבר ושינויים ברקמה. התסמינים כוללים כאב בקו המפרק, נפיחות, תפיסות, תחושת “קליק”, ולעיתים נעילה מכנית של הברך. מניעת פציעות מניסקוס נשענת במידה רבה על הפחתת עומסי פיתול חדים, שיפור שליטה בתנועה, בניית כוח מספק סביב הברך והירך, וחזרה מדורגת לפעילות אחרי פציעות קודמות. גם כאן חשוב לזכור: לעיתים לא הקרע עצמו הוא כל הסיפור, אלא השילוב בינו לבין חולשה, חוסר יציבות או פגיעה נלווית ברצועות (Adams, 2021).
פגיעה ברצועה המדיאלית (MCL)
פגיעות ב־MCL הן מהפציעות השכיחות ביותר בצד הפנימי של הברך, ונגרמות בדרך כלל מעומס ולגוס, כלומר כוח שדוחף את הברך פנימה, לעיתים תוך קיבוע של כף הרגל לקרקע. הן נפוצות בכדורגל, רוגבי, סקי וספורט מגע, אך יכולות להופיע גם ללא מגע ישיר כאשר השליטה בתנועה לקויה. הסימנים האופייניים הם כאב בצד הפנימי של הברך, רגישות מקומית, נפיחות בדרגות שונות ולעיתים תחושת אי־יציבות. החדשות הטובות הן שחלק גדול מפגיעות MCL מטופלות היטב שמרנית, בעיקר כאשר מאבחנים אותן מוקדם ומשלבים מנוחה יחסית, הפחתת עומס, שיקום כוח ויציבות, ולאחר מכן חזרה הדרגתית לתנועה ספורטיבית. לכן, מניעת MCL מתבססת פחות על “מזל” ויותר על איכות תבנית תנועה, יכולת בלימה, כוח ירך, תגובתיות ושליטה בברך במצבי שינוי כיוון (Chapman, 2023).
כאב פטלו־פמורלי: הפציעה שלא תמיד נראית כמו “פציעה”
כאב פטלו־פמורלי, המכונה לעיתים “ברך רצים”, אינו תמיד קרע או נזק חד, אבל הוא בהחלט אחת הבעיות השכיחות והמשבשות ביותר בברך. לרוב מדובר בכאב בקדמת הברך או מאחורי הפיקה, שמחמיר בירידה במדרגות, ריצה, ישיבה ממושכת, קפיצה, כריעה או סקוואט. הספרות מראה שזהו מצב שכיח במיוחד אצל מתבגרים, נשים פעילות, רצים ומתאמנים בתחילת או בשיא עלייה בעומס. חשוב להבין שזהו מצב רב־גורמי: חולשת אבדוקטורים של הירך, שליטה ירודה בסיבוב הירך, עומס אימונים לא מאוזן, טכניקת תנועה לקויה ולעיתים גם רגישות כאב ממושכת, כולם יכולים להשתלב. לכן, הגישה היעילה ביותר אינה חיפוש “גורם יחיד”, אלא הערכה תפקודית רחבה ושיקום שמשלב חיזוק, שינוי עומסים, תיקון תבניות תנועה ולעיתים גם טיפול מנואלי כתוספת, אך לא כתחליף לאימון (Smith, 2018; Lankhorst, 2013; Crossley, 2016).
טנדינופתיה פטלרית: כאב הברך של קופצים, רצים ושחקני כדור
טנדינופתיה פטלרית, המכונה לעיתים “Jumper’s Knee”, היא פגיעת עומס־יתר של הגיד המחבר בין הפיקה לשוק. היא שכיחה במיוחד בענפים הכוללים קפיצות, ניתורים, האצות ובלימות חוזרות, כמו כדורסל וכדורעף, אך לא מוגבלת להם. התלונה האופיינית היא כאב ממוקד בקוטב התחתון של הפיקה, במיוחד בתחילת פעילות, בקפיצות, בירידה ממדרגות או לאחר עומס חוזר. הבעיה המרכזית כאן איננה “דלקת” פשוטה, אלא כשל של הרקמה לעמוד בקצב העומס. לכן, מניעה אמיתית אינה רק מנוחה, אלא ניהול עומסים חכם, חיזוק מדורג של שרשרת התנועה, שיפור יכולת ספיגת עומס של הירך והקרסול, ותכנון אימון שמאפשר התאוששות. במתבגרים ובספורטאים צעירים, השילוב בין גדילה מהירה לעומסי אימון גבוהים מעלה עוד יותר את החשיבות של בקרה שיטתית על עומס (Cassel, 2015).
גורמי הסיכון המרכזיים לפציעות ברך
ביומכניקה לקויה ושליטה עצבית־שרירית לא מספקת
אחד הממצאים החוזרים במחקר הוא שפציעות ברך רבות אינן נגרמות רק בגלל אירוע חיצוני, אלא גם בגלל הדרך שבה הגוף שולט בתנועה. נחיתה עם קריסת ברך פנימה, חולשה יחסית של שרירי הירך והאגן, סיבוב פנימי מוגבר של הירך, שליטה לא מספקת בגו ותזמון שרירי לקוי – כל אלה יוצרים עומסים לא רצויים על המפרק. בכאב פטלו־פמורלי, למשל, נמצאו קשרים בין המצב לבין פחות כוח באבדוקציה של הירך, פחות כוח ברוטציה חיצונית של הירך ופחות כוח בפשיטת הברך. ב־ACL, אותן תבניות של קריסת ברך, נחיתה קשיחה וחוסר שליטה דינמית מזוהות שוב ושוב כגורמי סיכון משמעותיים. המשמעות המעשית היא שמניעה צריכה להתחיל לא מהברך בלבד, אלא מכל השרשרת: גו, אגן, ירך, ברך וקרסול (Lankhorst, 2013; Petushek, 2019; Watson, 2026).
עומס מצטבר, חזרה מהירה מדי לפעילות והזנחת התאוששות
לא כל פציעת ברך נובעת מטראומה חדה. במקרים רבים, הבעיה היא פשוט עומס מצטבר שאינו תואם את יכולת הספיגה של הרקמה. עלייה חדה בנפח ריצה, חזרה מהירה מדי לאימונים אינטנסיביים, ריבוי קפיצות, אימונים תכופים ללא התאוששות מספקת, או חזרה לפעילות אחרי פציעה בלי שיקום אמיתי – כל אלה מעלים סיכון. זה בולט במיוחד בכאב פטלו־פמורלי ובטנדינופתיה פטלרית, אך גם בקרעי מניסקוס ופציעות רצועתיות, כאשר הגוף נכנס לאימון בעייפות, בחולשה או עם תבניות תנועה מפצות. מניעה טובה מחייבת לא רק אימון “קשה”, אלא אימון “מדויק”: כזה שבו יש איזון בין העמסה, טכניקה, חיזוק והתאוששות (Smith, 2018; Adams, 2021; Cassel, 2015).
איך למנוע פציעות ברך בפועל
חימום נוירומוסקולרי הוא לא תוספת – הוא חלק מהאימון
אחד הכלים היעילים ביותר למניעת פציעות ברך הוא חימום מובנה שמכוון לשיפור שליטה עצבית־שרירית, שיווי משקל, כוח, נחיתה, שינוי כיוון ומודעות לתנועה. מחקרי מניעה בענפי כדור הראו שתוכניות חימום שיטתיות יכולות להפחית סיכון לפציעות כלליות, לפציעות קשות ולפציעות שימוש־יתר. כשמדובר ב־ACL, מטא־אנליזות והנחיות עדכניות תומכות במיוחד בתוכניות שמבוססות על חיזוק, פליאומטריקה, יציבה, שליטה בנחיתה ויישום עקבי לאורך העונה. במילים אחרות: חימום יעיל הוא לא חמש דקות של נענוע רגליים, אלא בלוק אימון קצר, עקבי, איכותי ומפוקח, שמלמד את הגוף איך לזוז טוב יותר לפני שהוא מתבקש לזוז חזק יותר (Soligard, 2008; Petushek, 2019; Watson, 2026).
חיזוק ירך, גו ושרירי ירך אחורית מפחית עומסים על הברך
טעות נפוצה היא לחשוב שמניעת פציעות ברך מתבצעת רק דרך תרגילי ברך. בפועל, כוח ושליטה באזור האגן, העכוז, הירך האחורית והגו משפיעים ישירות על מסלול הברך בזמן קפיצה, ריצה, סקוואט ונחיתה. כששרירי הירך והאגן אינם מייצבים היטב, הברך נוטה “לברוח” פנימה או לספוג עומס חד. לכן, תוכנית מניעה טובה תכלול עבודה על אבדוקציה וסיבוב חיצוני של הירך, חיזוק אחורי של הירך, שליטה בגו, ותרגילי חד־רגל שמאתגרים יציבות. אצל מתבגרים ואצל ספורטאיות צעירות, המרכיב הזה חשוב במיוחד, משום שהמחקר מראה שתוכניות איכותיות ומיושמות היטב משפרות תבניות תנועה ומפחיתות סיכון (Lankhorst, 2013; Petushek, 2019; Watson, 2026).
שיפור טכניקת נחיתה, בלימה ושינוי כיוון
הרבה פציעות ברך מתרחשות בשבריר שנייה – בנחיתה, בבלימה או בפנייה. לכן, מניעה איננה רק “להיות חזק”, אלא לדעת להשתמש בכוח בתבנית נכונה. תרגול של נחיתה רכה יותר, ברך מעל כף הרגל, שליטה באגן, כפיפה מספקת של ירך וברך, ושינוי כיוון מתוך מרכז כובד נשלט יותר, עשוי להפחית עומסים מזיקים. חשוב גם לתרגל את זה בסביבה דומה לספורט האמיתי: לא רק במקום, אלא עם תגובה לגירוי, ריצה, קפיצה ובלימה. ככל שהתרגול דומה יותר למציאות הספורטיבית, כך גדל הסיכוי שהשיפור יעבור גם למגרש ולא יישאר רק בחדר הכושר (Soligard, 2008; Watson, 2026).
ניהול עומסים חכם חשוב לפחות כמו תרגילי החיזוק
גם תוכנית החיזוק הטובה ביותר לא תעזור אם העומס השבועי קופץ מהר מדי. ברוב פציעות השימוש־יתר, הגוף מאותת לפני הקריסה: כאב קל בתחילת אימון, נוקשות בבוקר, קושי בירידה במדרגות, תחושת עייפות חריגה, ירידה באיכות נחיתה או בריצה. מניעה טובה כוללת מעקב אחרי נפח, עצימות, תדירות, זמן התאוששות ושינויים חדים בתוכנית. אצל רצים, למשל, חשוב להעלות עומס בהדרגה; אצל שחקני כדור, חשוב לעקוב אחרי הצטברות קפיצות, ספרינטים ושינויי כיוון; ואצל מי שחוזר מפציעה, חשוב לא לבלבל בין “כבר פחות כואב” לבין “כבר מוכן לעומס מלא”. הרבה פציעות ברך חוזרות לא בגלל טיפול גרוע, אלא בגלל תזמון גרוע של החזרה לעומס (Smith, 2018; Adams, 2021; Cassel, 2015).
כירופרקטיקה ופציעות ברך: היכן היא עשויה להועיל, והיכן צריך זהירות
הכירופרקטיקה יכולה להיות כלי מסייע – אך לא פתרון יחיד
כאשר מדברים על כירופרקטיקה בהקשר של ברך, חשוב להבחין בין שני דברים: טיפול מנואלי כמרכיב לגיטימי בשיקום שריר־שלד, לבין הבטחה לא מציאותית ש”כיוון” אחד יפתור כל בעיית ברך. העדות המחקרית תומכת בצורה הטובה ביותר בגישה שבה טיפול מנואלי, מוביליזציות, שחרור רקמות רכות והדרכה תנועתית משולבים בתוך תוכנית שיקום מבוססת תרגול.
כלומר, כירופרקט או מטפל מנואלי עשוי להועיל כשהוא מסייע להפחתת כאב, שיפור טווחי תנועה, שיפור תחושת תנועה, הורדת עומס מרקמות רגישות והובלת תוכנית הדרגתית של חיזוק וחזרה לפעילות. זה רלוונטי במיוחד במצבים כמו כאב פטלו־פמורלי או כאבי ברך ניווניים, ופחות כפתרון בלעדי לקרעים טראומטיים לא יציבים (Tsokanos, 2021; Deyle, 2005; Crossley, 2015).
מה אומר המחקר על טיפול מנואלי, כירופרקטיקה וברך
הספרות העדכנית מצביעה על כך שטיפול מנואלי בברך עשוי לתרום בטווח הקצר להפחתת כאב ולשיפור תפקוד, בעיקר כאשר הוא חלק מפרוטוקול הכולל תרגול ולא עומד לבדו. סקירה שיטתית מ־2021 סיכמה שטכניקות מנואליות יכולות לתרום להפחתת כאב ולשיפור תפקוד באוסטיאוארתריטיס של הברך. בניסוי קלאסי, שילוב של טיפול מנואלי ותרגול פיקוחי היה עדיף על תוכנית ביתית בלבד בכאבי ברך ניווניים.
גם בניסויים עדכניים יותר בכאב פטלו־פמורלי נמצא כי הוספת טיפול מנואלי לתרגילי ירך וברך עשויה לשפר תוצאות. מצד שני, כאשר בוחנים ספציפית כירופרקטיקה בפציעות ברך טראומטיות, בסיס הראיות מצומצם יותר, ולעיתים מדובר במחקרים קטנים או פיילוטים. לכן נכון להציג את הכירופרקטיקה כמרכיב אפשרי ומועיל בחלק מהמקרים – לא כהחלפה לאבחון, לא כהוכחה לריפוי קרע, ולא כתחליף לשיקום אקטיבי (Tsokanos, 2021; Deyle, 2005; Abdo, 2025; Brantingham, 2009).
מתי כירופרקטיקה עשויה להתאים, ומתי חייבים הערכה רפואית מסודרת
כירופרקטיקה עשויה להתאים יותר במצבים של כאב קדמי בברך, עומס־יתר, מגבלת תנועה, נוקשות, כאב סביב פעילות או כחלק משיקום לאחר שלב האבחון. לעומת זאת, אם יש נפיחות גדולה ומהירה, חוסר יכולת לשאת משקל, נעילה של הברך, תחושת בריחה משמעותית, חשד לקרע רצועתי או מניסקלי, חבלה חזקה, או כאב שלא מאפשר טווח תנועה בסיסי – קודם כל צריך אבחון רפואי, ולעיתים גם הדמיה או הפניה לאורתופד/רופא ספורט.
מטפל טוב, כולל כירופרקט טוב, יודע גם מתי לא לטפל “כרגיל” ומתי להפנות. זה חלק מהמקצועיות, ולא סימן לחולשה. במילים אחרות: כירופרקטיקה יכולה להועיל כשהיא עובדת בתוך גבולות הראיות, התפקוד והאבחנה הנכונה (Jadidi, 2023; Chapman, 2023; Adams, 2021).
מתי חייבים לפנות לבדיקה מקצועית ולא להסתפק במנוחה
כאשר מופיעים נפיחות חריפה, נעילה של הברך, תחושת חוסר יציבות משמעותית, כאב חזק מאוד אחרי חבלה, קושי ליישר או לכופף את הברך, או חוסר יכולת לשאת משקל, לא כדאי “לראות אם יעבור”. גם כאב מתמשך של שבועות, כאב שמחמיר בהדרגה למרות הורדת עומס, או חזרה חוזרת של אותה בעיה – מצדיקים בדיקה. מטרת האבחון אינה רק למצוא “שם” לפציעה, אלא להבין מה בדיוק נפגע, אילו עומסים מחמירים את המצב, ומה הדרך הבטוחה לחזרה לפעילות בלי ליצור נזק משני. זיהוי מוקדם ומדויק של הבעיה יכול לקצר זמן החלמה, למנוע פציעות נלוות ולהפחית סיכון להחמרה כרונית (Jadidi, 2023; Jones, 2023).
סיכום: מניעת פציעות ברך היא שילוב של תנועה, כוח, עומס ואבחנה נכונה
הדרך הנכונה לחשוב על פציעות ברך אינה “איך מחזקים את הברך”, אלא “איך משפרים את כל המערכת שמגינה עליה”. ACL, מניסקוס, MCL, כאב פטלו־פמורלי וטנדינופתיה פטלרית הן מהבעיות השכיחות ביותר, אבל הן אינן גזירת גורל. מניעה יעילה נשענת על חימום נוירומוסקולרי קבוע, חיזוק ירך ושרשרת אחורית, שיפור נחיתה ובלימה, ניהול עומסים מדויק, וחזרה הדרגתית לפעילות.
כירופרקטיקה יכולה להיות מרכיב מועיל בחלק מהמקרים – בעיקר כשהיא משתלבת עם תרגול, הדרכה והבנה תפקודית – אך היא אינה מחליפה אבחון נכון ואינה צריכה להבטיח יותר ממה שהראיות מאפשרות. בסופו של דבר, הברך מגיבה לא רק למה שקורה בתוכה, אלא גם לאופן שבו כל הגוף נע, מתאמן ומתאושש (Petushek, 2019; Watson, 2026; Tsokanos, 2021; Snoeker, 2020).
References:
Abdo, N., Youssef, E. F., & Ibrahim, M. M. (2025). Efficacy of adding manual therapy to hip and knee exercises in patients with patellofemoral pain syndrome: A double-blinded randomized controlled clinical trial. Scientific Reports, 15, 32655. https://doi.org/10.1038/s41598-025-17453-9
Brantingham, J. W., Globe, G. A., Jensen, M. L., Cassa, T. K., Globe, D. R., Price, J. L., Mayer, S. N., & Lee, F. T. (2009). A feasibility study comparing two chiropractic protocols in the treatment of patellofemoral pain syndrome. Journal of Manipulative and Physiological Therapeutics, 32(7), 536-548. https://doi.org/10.1016/j.jmpt.2009.08.005
Cassel, M., Baur, H., Hirschmüller, A., Carlsohn, A., Fröhlich, K., & Mayer, F. (2015). Prevalence of Achilles and patellar tendinopathy and their association to intratendinous changes in adolescent athletes. Scandinavian Journal of Medicine & Science in Sports, 25(3), e310-e318. https://doi.org/10.1111/sms.12318
Chapman, G., Vij, N., LaPrade, R. F., & Amin, N. H. (2023). Medial-sided ligamentous injuries of the athlete’s knee: Evaluation and management. Cureus, 15(3), e36360. https://doi.org/10.7759/cureus.36360
Crossley, K. M., van Middelkoop, M., Callaghan, M. J., Collins, N. J., Rathleff, M. S., & Barton, C. J. (2016). 2016 patellofemoral pain consensus statement from the 4th International Patellofemoral Pain Research Retreat, Manchester. Part 2: Recommended physical interventions (exercise, taping, bracing, foot orthoses and combined interventions). British Journal of Sports Medicine, 50(14), 844-852. https://doi.org/10.1136/bjsports-2016-096268
Crossley, K. M., Vicenzino, B., Lentzos, J., Schache, A. G., Pandy, M. G., Ozturk, H., & Hinman, R. S. (2015). Exercise, education, manual-therapy and taping compared to education for patellofemoral osteoarthritis: A blinded, randomised clinical trial. Osteoarthritis and Cartilage, 23(9), 1457-1464. https://doi.org/10.1016/j.joca.2015.04.024
Deyle, G. D., Allison, S. C., Matekel, R. L., Ryder, M. G., Stang, J. M., Gohdes, D. D., Hutton, J. P., Henderson, N. E., & Garber, M. B. (2005). Physical therapy treatment effectiveness for osteoarthritis of the knee: A randomized comparison of supervised clinical exercise and manual therapy procedures versus a home exercise program. Physical Therapy, 85(12), 1301-1317. https://doi.org/10.1093/ptj/85.12.1301
Jadidi, S., Lee, A. D., Pierko, E. J., Choi, H., Jones, N. S., & Hurley, E. T. (2023). Non-operative management of acute knee injuries. Current Reviews in Musculoskeletal Medicine, 17(1), 1-13. https://doi.org/10.1007/s12178-023-09875-2
Lankhorst, N. E., Bierma-Zeinstra, S. M. A., & van Middelkoop, M. (2013). Factors associated with patellofemoral pain syndrome: A systematic review. British Journal of Sports Medicine, 47(4), 193-206. https://doi.org/10.1136/bjsports-2011-090369
Petushek, E. J., Sugimoto, D., Stoolmiller, M., Smith, G., & Myer, G. D. (2019). Evidence-based best-practice guidelines for preventing anterior cruciate ligament injuries in young female athletes: A systematic review and meta-analysis. The American Journal of Sports Medicine, 47(7), 1744-1753. https://doi.org/10.1177/0363546518782460
Pollard, H., Ward, G., Hoskins, W., & Hardy, K. (2008). The effect of a manual therapy knee protocol on osteoarthritic knee pain: A randomised controlled trial. Journal of the Canadian Chiropractic Association, 52(4), 229-242.
Poulsen, E., Goncalves, G. H., Bricca, A., Roos, E. M., Thorlund, J. B., & Juhl, C. B. (2019). Knee osteoarthritis risk is increased 4-6 fold after knee injury: A systematic review and meta-analysis. British Journal of Sports Medicine, 53(23), 1454-1463. https://doi.org/10.1136/bjsports-2018-100022
Smith, B. E., Selfe, J., Thacker, D., Hendrick, P., Bateman, M., Moffatt, F., Rathleff, M. S., Smith, T. O., & Logan, P. (2018). Incidence and prevalence of patellofemoral pain: A systematic review and meta-analysis. PLOS ONE, 13(1), e0190892. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0190892
Snoeker, B. A. M., Turkiewicz, A., Magnusson, K., Frobell, R., Yu, D., Peat, G., & Englund, M. (2020). Risk of knee osteoarthritis after different types of knee injuries in young adults: A population-based cohort study. British Journal of Sports Medicine, 54(12), 725-730. https://doi.org/10.1136/bjsports-2019-100959
Soligard, T., Myklebust, G., Steffen, K., Holme, I., Silvers, H., Bizzini, M., Junge, A., Dvorak, J., Bahr, R., & Andersen, T. E. (2008). Comprehensive warm-up programme to prevent injuries in young female footballers: Cluster randomised controlled trial. BMJ, 337, a2469. https://doi.org/10.1136/bmj.a2469
Tsokanos, A., Livieratou, E., Billis, E., Tsekoura, M., Tatsios, P., Tsepis, E., & Fousekis, K. (2021). The efficacy of manual therapy in patients with knee osteoarthritis: A systematic review. Medicina, 57(7), 696. https://doi.org/10.3390/medicina57070696
Watson, S. L., Gohal, C., Owen, M. M., Bajaj, P. M., Plantz, M. A., & Tjong, V. K. (2026). A systematic review and meta-analysis of anterior cruciate ligament injury prevention programs: Training to stay in the game. The American Journal of Sports Medicine, 54(3), 733-740. https://doi.org/10.1177/03635465251376670