פציעה חוזרת בברך: למה היא קורית, למי היא שכיחה יותר, ואיך מצמצמים את הסיכון להישנות. מדוע הרצועה הצולבת בברך נוטה לחזור ולהיקרע? האם הדבר נובע מכך שהשיקום לא היה מוצלח? קרע רצועה ובעיקר הרצועה הצולבת הקדמית (Anterior cruciate ligament) הוא בין הגורמים השכיחים לכאבי ברכיים. במקרים רבים מעדיפים ספורטאים לשחזר את הרצועה הצולבת הקדמית הקרועה בהליך כירורגי.
אלא שרצועה ששוחזרה מצויה בסיכון גבוה לקרע חוזר. ספורטאים שעברו ניתוח לשחזור הרצועה הצולבת הקדמית מצויים בסיכון גבוה פי 6 לקרוע אותה שוב. קרע חוזר ברצועה הצולבת בברך היא אחת הפציעות הקשות שמסיימת קריירה של ספורטאי עלית רבים. המחקר המסוקר נמשך שנתיים ועקב אחר ספורטאים שעברו ניתוח לשחזור הרצועה הצולבת מיום ביצוע הניתוח. השוואה, חשוב לציין, בוצעה מול קבוצת ביקורת של ספורטאים שלא חוו פציעת ברך כזאת מעולם.
1) פציעה חוזרת בברך – רקע
פציעה חוזרת בברך היא אחת הבעיות המתסכלות ביותר בספורט, בשיקום ובחיי היומיום. אדם עובר פציעה, משקיע זמן בהחלמה, חוזר לרוץ, להתאמן או לשחק – ואז הכאב, חוסר היציבות, הנפיחות או אפילו הקרע עצמו חוזרים. מבחינה קלינית, “פציעה חוזרת בברך” איננה מצב אחד אלא קבוצה של מצבים:
- קרע חוזר ברצועה הצולבת הקדמית
- פציעה בברך השנייה לאחר ACL
- פריקות פיקה חוזרות
- כאב פטלופמורלי שחוזר שוב ושוב
- תסמונת של ברך “שמחלימה חלקית” אך נשארת רגישה לעומס
לכן, כדי להבין פציעה חוזרת, צריך להפסיק לחשוב רק במונחים של “הפציעה עברה או לא עברה”ץ יש לחשוב על ברך שנדרשת שוב ושוב לעמוד בעומסים, בתנועות חדות, בחוסר סימטריה, ובחזרה מהירה מדי לפעילות (Wiggins et al., 2016; Huntington et al., 2020; Piussi et al., 2024).
מאמר זה מתמקד באופן יסודי ומעודכן בפציעה חוזרת בברך: מהי בעצם, עד כמה היא שכיחה, מהם המצבים השכיחים ביותר שבהם היא מופיעה, מדוע היא חוזרת, איך מזהים מי נמצא בסיכון גבוה יותר, מהן האסטרטגיות היעילות יותר להפחתת הישנות, ומה מקומה של כירופרקטיקה כמרכיב שיכול לעזור בחלק מן המקרים – אך לא להחליף שיקום מבוסס עומס, כוח ותפקוד.
2) חוסר מזל או מעבר לזה
הספרות המחקרית של שני העשורים האחרונים מראה בצורה די ברורה שפציעה חוזרת בברך איננה “חוסר מזל” בלבד. ברבים מהמקרים מדובר בשילוב של חזרה מוקדמת מדי לספורט, שיקום לא שלם, חסרים בכוח ובשליטה עצבית־שרירית, מאפיינים אנטומיים מסוימים, ניהול עומסים לקוי, ולעיתים גם הבנה לא מדויקת של מה באמת אומרת “חזרה מוכנה”. זה נכון במיוחד בפציעות ACL ובחוסר יציבות פטלרית, אך גם בכאב קדמי כרוני בברך ובפגיעות מניסקוס/סחוס שחוזרות להתלקח עם כל עלייה בעומס (Grindem et al., 2016; Danielsen et al., 2023; Neal et al., 2024).
3) שכיחות: עד כמה פציעה חוזרת בברך באמת נפוצה?
א. פציעת ACL
כאשר מדברים על פציעה חוזרת בברך, המודל המחקרי הברור ביותר הוא פציעת ACL. מטא־אנליזה חשובה הראתה שבספורטאים צעירים מגיל 25 שחזרו לספורט לאחר קרע ACL, שיעור הפציעה המשנית – כלומר קרע חוזר באותה ברך או פציעה בברך השנייה – מגיע לכ־23%. במילים פשוטות, כמעט אחד מכל ארבעה צעירים שחוזרים לספורט נמצא בסיכון לפציעת ACL נוספת. נתון זה מסביר למה פציעה חוזרת בברך איננה תופעת שוליים, אלא אתגר מרכזי ברפואת ספורט ובשיקום (Wiggins et al., 2016).
גם סקירה מאוחרת יותר חיזקה את התמונה. בסקירה של Barber-Westin ו-Noyes, שיעור הפציעה החוזרת ב-ACL או בברך הנגדית עמד על כ-18% באוכלוסיות אתלטיות, ורוב הפציעות החוזרות אירעו לאחר חזרה לפעילות בסיכון גבוה, בעיקר ענפי חיתוך, שינויי כיוון וקפיצה. כלומר, עצם העובדה שספורטאי “חזר לשחק” אינה מעידה בהכרח שהסיכון שלו חזר להיות רגיל (Barber-Westin & Noyes, 2020).
ב. פריקה של הפיקה
פציעה חוזרת איננה ייחודית ל-ACL. בפריקה ראשונה של הפיקה, מטא־אנליזה מצאה ששיעור הפריקות החוזרות עומד על כ-33.6% בממוצע, ובחלק מהמטופלים הוא אף גבוה יותר. אצל צעירים, אצל מי שיש להם פיקה גבוהה, דיספלזיה של הטרוכליאה או מרחק TT-TG מוגבר, הסיכון עולה עוד יותר. לכן, גם חוסר יציבות פטלרית הוא דוגמה קלאסית לפציעת ברך שנוטה לחזור אם לא מטפלים נכון בגורמי הסיכון (Huntington et al., 2020; Danielsen et al., 2023).
ג. כאב ברך אצל מתבגרים
גם מחוץ לפציעות האקוטיות, בעיית ההישנות ניכרת. כאב ברך אצל מתבגרים שכיח מאוד, ובמחקר מעקב נמצא שכ-40.5% מהמתבגרים שסבלו מכאב ברך המשיכו לדווח על כאב תדיר או משמעותי גם חמש שנים לאחר מכן. זהו מסר חשוב: לעיתים “פציעה חוזרת” אינה דרמה של קרע נוסף, אלא ברך שנכנסת למעגל של כאב, חזרת סימפטומים, ירידה בפעילות ושוב החמרה (Rathleff et al., 2019; Smith et al., 2018).
3) מה נחשב בעצם לפציעה חוזרת בברך?
מבחינה מעשית, פציעה חוזרת בברך יכולה ללבוש כמה צורות. הצורה הברורה ביותר היא פציעה מבנית חוזרת: למשל קרע חוזר בשתל ACL, קרע חדש ב-ACL הנגדי, או פריקה חוזרת של הפיקה. אלה מצבים שקל יחסית להגדיר. אבל יש גם צורה שכיחה אחרת: הישנות תפקודית־סימפטומטית. הכוונה היא למצב שבו הברך לאו דווקא “נקרעת שוב”, אבל חוזרת להתנפח, לכאוב, לאבד ביטחון, להרגיש לא יציבה, או להגביל את האדם בכל פעם שהוא מעלה עומס, רץ, עולה מדרגות, קופץ או חוזר לאימונים (Neal et al., 2024; OPTIKNEE/Whittaker et al., 2022).
ההבחנה הזו חשובה מאוד. אדם יכול לומר “נפצעתי שוב בברך”, אבל בפועל מדובר לעיתים באחד משלושה דברים שונים: אותה רקמה נפגעה שוב; מבנה אחר בשרשרת הברך נפגע; או שהברך מעולם לא חזרה באמת לתפקוד מלא ולכן הסימפטומים פשוט חזרו. כל אחת מן האפשרויות האלה דורשת גישה מעט שונה. לכן, ניהול נכון של פציעה חוזרת מתחיל באבחנה מדויקת ולא בהנחה שכל הישנות היא פשוט “אותה בעיה”. (Piussi et al., 2024; Whittaker et al., 2022).
א. ACL: הדגם הקלאסי של פציעה חוזרת בברך
אם יש תחום שבו המחקר על פציעה חוזרת בברך מפותח במיוחד, זהו תחום הרצועה הצולבת הקדמית. כבר בסקירה הקלאסית של Ardern ועמיתיו התברר שלא כל מי שעובר ACL reconstruction באמת חוזר לאותה רמת ספורט: כ-63% חזרו לרמת הפעילות שלפני הפציעה, ורק כ-44% חזרו לספורט תחרותי. נתון זה מלמד שהדרך מהניתוח או מהשיקום אל חזרה מלאה איננה אוטומטית, וגם כאשר החזרה מתבצעת – היא אינה חפה מסיכון (Ardern et al., 2011).
חזרה מוקדמת מידי?
אחת הסיבות המרכזיות לכך שפציעת ACL חוזרת היא חזרה מוקדמת מדי לספורט, במיוחד לענפי חיתוך, סיבוב ונחיתה. מחקר Delaware-Oslo הראה שחזרה לענפי ספורט ברמה I מגדילה משמעותית את הסיכון לפציעה חדשה, אך דחיית החזרה לתשעה חודשים לפחות, יחד עם סימטריה טובה יותר בכוח הארבע־ראשי, הפחיתה את הסיכון בצורה ניכרת. המסר המרכזי של המחקר הזה נשאר רלוונטי מאוד: זמן לבדו אינו מספיק, אבל זמן קצר מדי בהחלט עלול להיות בעייתי (Grindem et al., 2016).
סקירה עדכנית יותר מצאה שהקבוצה שספגה פציעת ACL שנייה חזרה לספורט מוקדם יותר בממוצע מן הקבוצה שלא נפצעה שוב. אף שהוודאות המחקרית אינה גבוהה בכל הפרטים, הכיוון עקבי: חזרה מוקדמת מדי, במיוחד לפני שהברך באמת מוכנה מבחינת כוח, תפקוד וסבילות לעומס, מגדילה את הסיכון להישנות (Piussi et al., 2024).
עם זאת, חשוב לא ליפול למלכודת ההפוכה ולחשוב שמספיק “לחכות”. גם מבחני חזרה לספורט אינם פתרון קסם. מטא־אנליזות הראו שמעבר של סוללת מבחני RTS לא תמיד מנבא ירידה בסיכון לפציעה שנייה, אף שיש עדויות מסוימות להפחתה בסיכון לקרע חוזר בשתל עצמו. במילים אחרות, מבחנים כאלה חשובים, אבל הם אינם מבטיחים הגנה מלאה, ולכן אסור לראות בהם אישור בלעדי לכך שהברך “מוכנה” (Losciale et al., 2019; Zhou et al., 2024).
ב. חוסר יציבות פטלרית: כשהפיקה “בורחת” שוב ושוב
פריקה או תת־פריקה של הפיקה הן דוגמה אחרת לבעיה שנוטה לחזור, לעיתים כבר מהאירוע הראשון. כאן התמונה מעט שונה: לצד גורמים תפקודיים כמו שליטה לקויה בירך, חולשת שרירים ודפוסי נחיתה, קיימים גם גורמים אנטומיים חשובים מאוד. מטא־אנליזה הראתה שסיכון ההישנות גבוה יותר אצל צעירים, אצל מי שלוחיות הגדילה שלהם עדיין פתוחות, ואצל מי שיש להם דיספלזיה טרוכלארית, פיקה גבוהה או TT-TG מוגבר (Huntington et al., 2020).
סקירה שיטתית עדכנית חיזקה עוד יותר את ההבנה הזו והראתה שיש בסיס ראייתי טוב לכך שטרוכליאה שטוחה/דיספלסטית, פיקה גבוהה ומרחק TT-TG מוגבר הם גורמי סיכון מהותיים לפריקה ראשונה ולהישנות. המשמעות המעשית חשובה: לא כל פציעה חוזרת בברך נובעת רק מ“שיקום לא טוב”. לפעמים קיימת נטייה מבנית ממשית, ולכן אצל חלק מהמטופלים, בעיקר צעירים עם חוסר יציבות חוזר, יש צורך בדיון אורתופדי מסודר על טיפול ממוקד יותר, ולעיתים גם ניתוחי (Danielsen et al., 2023).
ג. כאב פטלופמורלי וכאב קדמי כרוני: הפציעה החוזרת “השקטה”
לא כל פציעה חוזרת בברך מגיעה עם MRI דרמטי. כאב פטלופמורלי הוא אחת מצורות כאב הברך השכיחות ביותר, והוא נוטה במיוחד לדפוס של הישנות. לעיתים הכאב משתפר, האדם חוזר לריצה, לאימוני רגליים או לעליות מדרגות, ואז הוא חוזר. אצל מתבגרים זו תופעה שכיחה במיוחד, והמעקב לטווח ארוך מראה שחלק משמעותי מהם אינם “פשוט גדלים מזה” אלא ממשיכים לסבול גם שנים קדימה (Smith et al., 2018; Rathleff et al., 2019).
כאב כזה חוזר לרוב משום שהבעיה איננה רק “דלקת מקומית בברך”, אלא שילוב של עומס חוזר, קינטיקה של ירך־אגן־קרסול, חולשת ירך וירך אחורית, שליטה לקויה בברך בתנועות סגורות, נפח אימון שאינו מותאם, ולעיתים גם אמונה שצריך רק לנוח עד שיעבור. בפועל, דווקא כאן ברור יותר ויותר שטיפול יעיל חייב להיות אקטיבי ומדורג, ולא להסתפק בהפחתת כאב קצרה בלבד (Collins et al., 2018; Neal et al., 2024). (Unbound Medicine)
4) למה פציעה חוזרת בברך קורית?
א. חזרה מוקדמת מדי לעומס
הסיבה הידועה ביותר היא חזרה מוקדמת מדי לריצה, לקפיצה, לסיבוב או לספורט תחרותי. הבעיה איננה רק מספר החודשים שעברו מהפציעה או מהניתוח, אלא הפער בין מה שהאדם מרגיש שהוא “מסוגל לעשות” לבין מה שהברך באמת יכולה לסבול. פעמים רבות הכאב נרגע לפני שמערכת השריר־גיד־שליטה המוטורית באמת התאוששה (Grindem et al., 2016; Piussi et al., 2024).
ב. שיקום שאינו משלים את התמונה
שיקום המתמקד רק בטווחי תנועה או רק בהפחתת כאב, בלי להחזיר כוח, האצה/בלימה, נחיתה, שליטה חד־רגלית וסבילות לעומס, משאיר את המטופל פגיע יותר. ב-ACL למשל, חולשת ארבע־ראשי וסימטריה תפקודית ירודה נשארות אצל לא מעט מטופלים זמן רב לאחר “סיום השיקום”, והן חלק מההסבר לכך שהחזרה לפעילות אינה תמיד בטוחה (Grindem et al., 2016; Losciale et al., 2019).
ג. הסתמכות יתר על מבחן אחד
פציעה חוזרת בברך מתרחשת לעיתים גם משום שמעריכים מוכנות לחזרה בצורה צרה מדי. צילום טוב, מבחן קפיצה אחד, או אפילו מעבר של סוללת RTS בסיסית אינם מספקים לבדם. המחקר העדכני מראה שהקשר בין מעבר מבחני RTS לבין סיכון עתידי מורכב יותר ממה שחשבו בעבר, ולכן החזרה צריכה להיות מבוססת על תמונה רחבה: כוח, תנועה, שליטה, חשיפה מדורגת, היסטוריית עומס וסוג הספורט (Losciale et al., 2019; Zhou et al., 2024).
ד. גורמים אנטומיים וביולוגיים
בפריקת פיקה חוזרת, ולעיתים גם בבעיות אחרות, לא מספיק “להתחזק”. יש מטופלים עם מבנה אנטומי שמעלה מראש את הנטייה לחוסר יציבות. כאשר מתעלמים מגורמים כאלה ומנסים לפתור הכול רק בעזרת תרגילים כלליים, הסיכון להישנות נשאר גבוה (Huntington et al., 2020; Danielsen et al., 2023).
ה. השלכות של פציעות נלוות
פציעת ברך משמעותית מערבת לעיתים גם מניסקוס, סחוס או מספר מבנים יחד. כאן הבעיה איננה רק הישנות של אותה פציעה, אלא גם יצירת תנאים לברך רגישה יותר בטווח הארוך. מטא־אנליזה הראתה שפציעת ברך גדולה מעלה את הסיכון לאוסטאוארתריטיס בברך פי 4 עד 6, והסקירה של OPTIKNEE הראתה שפגיעות משולבות, במיוחד עם נזק מניסקלי או סחוסי, מגדילות את הסיכון לשינויים ניווניים עתידיים (Poulsen et al., 2019; Whittaker et al., 2022).
5) איך מפחיתים את הסיכון לפציעה חוזרת?
א. הצעד הראשון
לעבור מחשיבה של “האם הכאב עבר” לחשיבה של “האם הברך באמת חזרה להיות מסוגלת לעמוד בדרישות”. ברוב המצבים, ובוודאי ב-ACL, חזרה בטוחה יותר נשענת על שיקום קריטריוני ולא רק על לוח זמנים. זה כולל כוח מספק, איכות תנועה, שליטה בנחיתה ובשינויי כיוון, סבילות לאימונים חוזרים וחשיפה מדורגת לספורט הספציפי (Grindem et al., 2016; Piussi et al., 2024; OPTIKNEE/Whittaker et al., 2022).
ב. הצעד השני
להחזיר את האדם לדרישות האמיתיות של הסביבה שלו. רץ צריך לחזור לריצה בהדרגה, שחקן כדורגל צריך לחזור לשינויי כיוון, האצה ובלימה, ואדם עם כאב קדמי בברך צריך לחזור בהדרגה למדרגות, סקוואט, ריצה או ישיבה ממושכת בהתאם למה שמעורר אצלו כאב. תרגילים “טובים” בחדר טיפול שאינם מתורגמים לעומס האמיתי, משאירים פער בין השיקום לבין החיים עצמם (Neal et al., 2024; Collins et al., 2018). (Unbound Medicine)
ג. הצעד השלישי
להבין שלא כל מטופל מתאים לאותו מסלול. בפריקות פיקה חוזרות, למשל, יש מטופלים שירוויחו מאוד משיקום ממוקד; אחרים, במיוחד עם גורמי סיכון אנטומיים ברורים והישנויות חוזרות, יצטרכו הערכה כירורגית ולא רק “עוד חיזוק ירך”. התאמה נכונה של הטיפול לאדם היא חלק ממניעת ההישנות (Huntington et al., 2020; Danielsen et al., 2023).
6) כירופרקטיקה: היכן היא יכולה לעזור, והיכן לא
העדויות הישירות לכך שטיפול כירופרקטי מונע קרע ACL חוזר או פריקת פיקה חוזרת מוגבלות מאוד. אין כיום בסיס מחקרי חזק שמאפשר לטעון שכירופרקטיקה לבדה מפחיתה באופן מוכח את שיעורי הפציעה החוזרת במצבים אלה. לכן, לא נכון להציג אותה כפתרון עצמאי לפציעה חוזרת בברך. (Unbound Medicine)
עם זאת, יש תחומים שבהם גישה כירופרקטית יכולה לתרום כחלק מטיפול משולב. חלק מן הכלים המקובלים בפרקטיקה הכירופרקטית – טיפול מנואלי, מוביליזציות, הערכת שרשרת תנועה, התייחסות לאגן, ירך וקרסול, והכוונה תרגולית – עשויים לעזור במיוחד אצל מטופלים עם כאב פטלופמורלי, נוקשות נלווית, מגבלת תנועה או דפוסי עומס שמקשים על השיקום.
א. מה אומרים המחקרים?
סקירה שיטתית על PFPS הצביעה על כך שטיפול מנואלי בשילוב פיזיותרפיה עשוי להפחית כאב ולשפר תפקוד, במיוחד כאשר הוא מיושם בהקשר של כל השרשרת הקינטית ולא רק סביב הברך עצמה (Espí-López et al., 2017).
גם ניסוי אקראי שעסק בכאב פטלופמורלי מצא שטיפול מנואלי ספינלי, יחד עם תרגול ביתי, הוביל לשיפור גדול יותר בכאב ובתפקוד לעומת תרגילים מקומיים בלבד בטווח הבינוני. אין להסיק מכך שמניפולציה היא “הפתרון” לפציעה חוזרת בברך, אך כן אפשר להבין שיש מטופלים שבהם עבודה על המערכת המכנית הרחבה יותר עשויה לאפשר שיקום טוב יותר (Scafoglieri et al., 2021).
חשוב עוד יותר לציין שהקווים המנחים העדכניים לכאב פטלופמורלי נשארים עקביים. הבסיס הוא:
- חינוך ותרגול, בעיקר תרגילי ברך וירך
- לאחר מכן התאמה של אמצעים משלימים כמו טיפול מנואלי, אורתוזות, טייפינג או שינוי דפוסי תנועה לפי הצורך.
לכן, הכירופרקטיקה עשויה להיות גורם מסייע – בעיקר להפחתת כאב, לשיפור תנועה ולהסרת חסמים לשיקום – אך לא תחליף לתוכנית עומס מדורגת, כוח, שליטה ותפקוד (Collins et al., 2018; Neal et al., 2024).
גם אצל מטופלים מבוגרים יותר, או אצל מי שכבר פיתחו השלכות כרוניות לאחר פציעות ברך חוזרות, טיפול מנואלי עשוי לסייע בהפחתת כאב ובשיפור תפקוד, למשל בברך עם שינויים ניווניים. סקירה שיטתית בברך אוסטאוארתריטית מצאה תועלת אפשרית לטיפול מנואלי במדדי כאב, טווח תנועה ותפקוד, אך שוב – כחלק מטיפול כולל ולא כתחליף לפעילות ולחיזוק (Tsokanos et al., 2021).
7) למה חשוב להתייחס לפציעה חוזרת מוקדם ולא רק “לסחוב”?
הטעות השכיחה ביותר היא להתייחס להישנות כאל בעיה זמנית: קצת כאב, קצת נפיחות, כמה ימי מנוחה – וחוזרים. אבל פציעות חוזרות יוצרות לעיתים מעגל: כל הישנות מפחיתה ביטחון, משנה תבנית תנועה, פוגעת בעומס האימוני, ולעיתים מוסיפה נזק לרקמות נוספות. בטווח הארוך, הצטברות כזו יכולה להיות אחת הסיבות לכך שפציעת ברך טראומטית מעלה משמעותית את הסיכון לאוסטאוארתריטיס מוקדם יחסית (Poulsen et al., 2019; Whittaker et al., 2022).
לכן, ברך שחוזרת להתנפח אחרי אימון, “בורחת” שוב, ננעלת, מאבדת ביטחון בקפיצה/נחיתה, או מכאיבה שוב ושוב לאחר חזרה לפעילות – איננה רק “ברך רגישה”. לעיתים זו ברך שעדיין לא סיימה שיקום, ולעיתים זו ברך שדורשת בירור מחודש של האבחנה ושל אסטרטגיית הטיפול.
8) סיכום
פציעה חוזרת בברך היא תופעה שכיחה הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, ובחלק מהאוכלוסיות – במיוחד צעירים שחוזרים לספורט לאחר ACL או מטופלים עם חוסר יציבות פטלרית – מדובר בסיכון משמעותי מאוד. המחקר מראה בעקביות שהישנות אינה נובעת רק מהמקרה הראשון, אלא גם ממה שקורה אחריו:
- איך משקמים, מתי חוזרים, עד כמה מחזירים כוח ושליטה, האם מתייחסים לגורמי סיכון אנטומיים, והאם הטיפול באמת מותאם לעומסים האמיתיים של האדם (Wiggins et al., 2016; Grindem et al., 2016; Huntington et al., 2020).
המסר המעשי העיקרי הוא שפציעה חוזרת בברך איננה גזירת גורל, אבל גם לא בעיה שנפתרת רק עם מנוחה או רק עם “חיזוק כללי”. ברוב המקרים נדרש שיקום מדורג, מדויק וספציפי לדרישות, יחד עם החלטה זהירה על חזרה לפעילות. כירופרקטיקה יכולה לעזור בחלק מן המקרים כמרכיב משלים – בעיקר כאשר יש כאב פטלופמורלי, מגבלות תנועה, דפוסי עומס לקויים או צורך בהפחתת כאב כדי לאפשר שיקום טוב יותר – אך היא אינה תחליף לשיקום מבוסס כוח, תפקוד וחשיפה לעומס, ואינה פתרון עצמאי לפציעה חוזרת מבנית. בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר איננה רק “האם הברך הפסיקה לכאוב”, אלא “האם הברך באמת מוכנה לחזור לעמוד במה שמבקשים ממנה” (Collins et al., 2018; Neal et al., 2024; OPTIKNEE/Whittaker et al., 2022).
References:
Ardern, C. L., Webster, K. E., Taylor, N. F., & Feller, J. A. (2011). Return to sport following anterior cruciate ligament reconstruction surgery: A systematic review and meta-analysis of the state of play. British Journal of Sports Medicine, 45(7), 596-606. doi:10.1136/bjsm.2010.076364
Barber-Westin, S. D., & Noyes, F. R. (2020). One in 5 athletes sustain reinjury upon return to high-risk sports after ACL reconstruction: A systematic review in 1239 athletes younger than 20 years. Sports Health, 12(6), 587-597. doi:10.1177/1941738120912846
Collins, N. J., Barton, C. J., van Middelkoop, M., et al. (2018). 2018 Consensus statement on exercise therapy and physical interventions (orthoses, taping and manual therapy) to treat patellofemoral pain: Recommendations from the 5th International Patellofemoral Pain Research Retreat, Gold Coast, Australia, 2017. British Journal of Sports Medicine, 52(18), 1170-1178. doi:10.1136/bjsports-2018-099397
Danielsen, O., Poulsen, T. A., Eysturoy, N. H., Mortensen, E. S., Hölmich, P., & Barfod, K. W. (2023). Anatomical risk factors for first-time and recurrent patella dislocation: A systematic review and meta-analysis. Knee Surgery, Sports Traumatology, Arthroscopy, 31(9), 3806-3846. doi:10.1007/s00167-022-07255-1
Espí-López, G. V., Arnal-Gómez, A., Balasch-Bernat, M., & Inglés, M. (2017). Effectiveness of manual therapy combined with physical therapy in treatment of patellofemoral pain syndrome: Systematic review. Journal of Chiropractic Medicine, 16(2), 139-146. doi:10.1016/j.jcm.2016.10.003
Grindem, H., Snyder-Mackler, L., Moksnes, H., Engebretsen, L., & Risberg, M. A. (2016). Simple decision rules can reduce reinjury risk by 84% after ACL reconstruction: The Delaware-Oslo ACL cohort study. British Journal of Sports Medicine, 50(13), 804-808. doi:10.1136/bjsports-2016-096031
Huntington, L. S., Webster, K. E., Devitt, B. M., Scanlon, J. P., & Feller, J. A. (2020). Factors associated with an increased risk of recurrence after a first-time patellar dislocation: A systematic review and meta-analysis. The American Journal of Sports Medicine, 48(10), 2552-2562. doi:10.1177/0363546519888467
Losciale, J. M., Zdeb, R. M., Ledbetter, L., Reiman, M. P., & Sell, T. C. (2019). The association between passing return-to-sport criteria and second anterior cruciate ligament injury risk: A systematic review with meta-analysis. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 49(2), 43-54. doi:10.2519/jospt.2019.8190
Neal, B. S., Lack, S. D., Bartholomew, C., & Morrissey, D. (2024). Best practice guide for patellofemoral pain based on synthesis of a systematic review, the patient voice and expert clinical reasoning. British Journal of Sports Medicine, 58(24), 1486-1495. doi:10.1136/bjsports-2024-108110
Poulsen, E., Gonçalves, G. H., Bricca, A., Roos, E. M., Thorlund, J. B., & Juhl, C. B. (2019). Knee osteoarthritis risk is increased 4-6 fold after knee injury: A systematic review and meta-analysis. British Journal of Sports Medicine, 53(23), 1454-1463.
Rathleff, M. S., Holden, S., Straszek, C. L., Olesen, J. L., Jensen, M. B., & Roos, E. M. (2019). Five-year prognosis and impact of adolescent knee pain: A prospective population-based cohort study of 504 adolescents in Denmark. BMJ Open, 9(5), e024113. doi:10.1136/bmjopen-2018-024113
Scafoglieri, A., Van den Broeck, J., Willems, S., Tamminga, R., van der Hoeven, H., Engelsma, Y., & Haverkamp, S. (2021). Effect of adding spinal manual therapy to local exercise therapy in patients with patellofemoral pain syndrome: A randomised controlled trial. BMC Musculoskeletal Disorders, 22(1), 446. doi:10.1186/s12891-021-04310-9
Smith, B. E., Selfe, J., Thacker, D., Hendrick, P., Bateman, M., Moffatt, F., Rathleff, M. S., Smith, T. O., & Logan, P. (2018). Incidence and prevalence of patellofemoral pain: A systematic review and meta-analysis. PLOS ONE, 13(1), e0190892. doi:10.1371/journal.pone.0190892
Tsokanos, A., Livieratou, E., Billis, E., Tsekoura, M., Tatsios, P., Tsepis, E., & Fousekis, K. (2021). The efficacy of manual therapy in patients with knee osteoarthritis: A systematic review. Medicina, 57(7), 696. doi:10.3390/medicina57070696
Whittaker, J. L., Losciale, J. M., Juhl, C. B., et al. (2022). Risk factors for knee osteoarthritis after traumatic knee injury: A systematic review and meta-analysis of randomised controlled trials and cohort studies for the OPTIKNEE Consensus. British Journal of Sports Medicine, 56(24), 1406-1421. doi:10.1136/bjsports-2022-105496
Whittaker, J. L., Culvenor, A. G., Juhl, C. B., et al. (2022). OPTIKNEE 2022: Consensus recommendations to optimise knee health after traumatic knee injury to prevent osteoarthritis. British Journal of Sports Medicine, 56(24), 1393-1405. doi:10.1136/bjsports-2022-106299
Wiggins, A. J., Grandhi, R. K., Schneider, D. K., Stanfield, D., Webster, K. E., & Myer, G. D. (2016). Risk of secondary injury in younger athletes after anterior cruciate ligament reconstruction: A systematic review and meta-analysis. The American Journal of Sports Medicine, 44(7), 1861-1876. doi:10.1177/0363546515621554
Zhou, W., Liu, X., Hong, Q., Wang, J., & Luo, X. (2024). Association between passing return-to-sport testing and re-injury risk in patients after anterior cruciate ligament reconstruction surgery: A systematic review and meta-analysis. PeerJ, 12, e17279. doi:10.7717/peerj.17279