קרע חוזר של הרצועה הצולבת הקדמית בברך

קרע ברצועה הצולבת בברך היא פגיעה שכיחה יחסית. ארבע הרצועות העיקריות בברך מחברות, מחזקות, מייצבות ותומכות במפרק שבין עצם השוק לעצם הירך. קרע ברצועה הצולבת הקדמית (Anterior cruciate ligament ACL) הוא אחד הגורמים שכיחים לכאבי ברכיים. לרוב סובלים מפציעה זאת ספורטאים ובעיקר אתלטיות צעירות.

במקרים שבהם נקרעת הרצועה בברך באופן חלקי נעדיף לטפל בה באופן שמרני. כאשר נגרם קרע מלא של הרצועה יש לשקול פתרון כירורגי לשחזור הרצועה. השחזור של הרצועה הצולבת הקרועה נעשה באמצעות שתל גיד עצמי או שתל גיד מתורם. בחלק מהמקרים הקרע החוזר של הרצועה גורם לסיום הקריירה הספורטיבית שלהן.

1) קרע חוזר של הרצועה הצולבת הקדמית בברך – רקע

קרע חוזר של הרצועה הצולבת הקדמית הוא אחד האתגרים המשמעותיים ביותר ברפואת ספורט ובשיקום ברך. בניגוד לקרע ראשוני, כאן מדובר בדרך כלל במצב מורכב יותר: הברך כבר עברה פציעה, לעיתים גם ניתוח ושיקום, ולעיתים יש כבר פגיעה נלווית במניסקוס, בסחוס או במנגנוני היציבות הסיבובית. לכן, כשמדברים על “קרע חוזר”, לא מדובר רק באירוע טראומטי נוסף, אלא בשאלה רחבה יותר של כישלון ביולוגי, עומס ספורטיבי, תזמון חזרה למגרש, איכות שיקום, בחירת שתל, טכניקה ניתוחית וגורמי סיכון אנטומיים. הספרות העדכנית מתייחסת לנושא הזה כאל בעיה רב־גורמית, ולא כאל “מזל רע” בלבד (Kemler, 2024; Wiggins, 2016).

חשוב גם לדייק במונחים. מבחינה קלינית, “פציעת ACL שנייה” כוללת לעיתים גם קרע חוזר של השתל באותה ברך וגם קרע חדש של ה-ACL בברך השנייה. מבחינת המטופל והמאמן, שתי האפשרויות נחשבות כישלון קשה של תהליך החזרה לספורט, אך מבחינת הבירור והטיפול יש ביניהן הבדל מהותי. קרע של השתל מעלה שאלות על מיקום התעלות, סוג השתל, קיבוע, יציבות סיבובית ושיקום; קרע בברך השנייה מרמז יותר על חשיפה גבוהה, דפוסי תנועה, עומס ספורטיבי ונטייה אישית לפציעה. בפועל, כדי להבין באמת “קרע חוזר”, צריך להסתכל על שתי הברכיים ולא רק על הברך שנותחה (Wiggins, 2016; Grassi, 2020).

2) שכיחות והיקף הבעיה

כישלון לאחר שחזור ACL ראשוני איננו אירוע נדיר. סקירה עדכנית מ-2024 העריכה ששיעורי הכישלון לאחר ACLR ראשוני נעים בדרך כלל בין 3.2% ל-11.1%, אך בקבוצות סיכון גבוהות, בעיקר צעירים פעילים וספורטאי פיבוט, השיעורים עלולים להיות גבוהים הרבה יותר. הנתון הזה חשוב כי הוא מזכיר שהשאלה איננה האם קרע חוזר “קורה לפעמים”, אלא באילו מטופלים הסיכון עולה משמעותית מעל הממוצע, ומה ניתן לעשות כדי להפחית אותו מראש (Kemler, 2024). (dovepress.com)

אחת העבודות המצוטטות ביותר בתחום היא המטא־אנליזה של Wiggins משנת 2016. באוכלוסיות צעירות ופעילות נמצא שיעור כולל של 15% לפציעת ACL שנייה לאחר שחזור, עם כ-7% קרעים חוזרים באותה ברך וכ-8% קרעים בברך הנגדית. כשמבודדים את הקבוצה המסוכנת ביותר – ספורטאים מתחת לגיל 25 שחוזרים לספורט – השיעור עולה לכ-23%. המשמעות המעשית היא שבקבוצות מסוימות כמעט אחד מכל ארבעה יחווה פציעת ACL נוספת, ולכן חזרה לספורט לאחר ACLR היא לא רק יעד תפקודי אלא גם תקופת סיכון ממשית (Wiggins, 2016).

הנתונים הללו מתחזקים גם במחקרי עוקבה גדולים. בקוהורט הצעיר של MOON Knee Group דווח שבתוך 6 שנים מהניתוח הראשוני, 9.2% עברו רוויזיה באותה ברך, 11.2% עברו ACLR בברך הנגדית, ו-19.7% עברו אחת משתי הפציעות. במחקר ארוך טווח של Grassi ועמיתיו הודגש שאצל צעירים פעילים הסיכון המצטבר לפציעה שנייה באחת משתי הברכיים עלול להתקרב ל-40% לאורך זמן, ושבמעקב של 10 שנים פציעה בברך הנגדית הייתה שכיחה יותר מכישלון של השתל באותה ברך. זו תזכורת לכך שהבעיה איננה רק “השתל שנקרע”, אלא מערכת שלמה של חזרה לחשיפה גבוהה (MOON Knee Group, 2020; Grassi, 2020).

3) מה נחשב לקרע חוזר – ומה בעצם נכשל?

קרע חוזר יכול להופיע בצורה של קרע טראומטי חדש של השתל, אך לא כל כישלון לאחר ACLR הוא קרע מלא. לעיתים המטופל מגיע עם תחושת “בריחה”, נפיחות חוזרת, חוסר אמון בברך או כאב בסיבוב, ובבירור מתברר שהכשל נובע משילוב של רפיון סיבובי, תעלות לא אידאליות, שתל קטן מדי, בעיה בקיבוע, פגיעה מניסקלית שלא טופלה או שיפוע טיביאלי אחורי מוגבר. לכן בספרות המודרנית משתמשים לעיתים במונח הרחב “graft failure” ולא רק “rerupture”, משום שהברך עלולה להיכשל גם בלי מנגנון חד וברור של קרע חדש (Kemler, 2024; Zhao, 2023).

אפשר לחשוב על הקרע החוזר כעל מפגש בין שלושה צירים. הציר הראשון הוא ביולוגי: ריפוי השתל, תהליך ה-ligamentization והיכולת של הרקמה לעמוד בעומסים. הציר השני הוא מכני־טכני: מיקום התעלות, זווית השתל, קיבוע, קוטר השתל והאם טופלו גורמים נלווים כמו יציבות אנטרו־לטראלית. הציר השלישי הוא תפקודי־התנהגותי: רמת פעילות, חשיפה לספורט פיבוט, איכות השיקום, קבלת החלטות סביב חזרה לספורט, ועמידה אמיתית בקריטריונים ולא רק בלוח זמנים. כאשר כמה מן הצירים הללו בעייתיים יחד, הסיכון לקרע חוזר עולה משמעותית (Kemler, 2024; Zhao, 2023; Kotsifaki, 2023).

4) גורמי סיכון מרכזיים

א. גיל צעיר ורמת פעילות גבוהה

אם צריך לבחור את שני גורמי הסיכון החזקים והעקביים ביותר, אלו גיל צעיר ורמת פעילות גבוהה. סקירה שיטתית עם מטא־אנליזה של Cronström ועמיתיו הדגישה שגיל צעיר, פעילות גבוהה, מוכנות פסיכולוגית נמוכה יותר ושיפוע טיביאלי מוגבר הם בין גורמי הסיכון הבולטים ביותר לקרע חוזר של השתל. מטא־אנליזה נוספת של Zhao ועמיתיו הראתה שחזרה לרמת פעילות גבוהה מכפילה בערך את הסיכון לרוויזיה או לקרע חוזר. במילים פשוטות: ככל שהמטופל צעיר יותר, אתלטי יותר, וחוזר מהר יותר לעומסים סיבוביים ותחרותיים, כך עולה הסיכון (Cronström, 2023; Zhao, 2023).

גם נתוני מרשמים לאומיים תומכים בכך. במחקר מרשם שוודי נמצא שלמתבגרים היה שיעור רוויזיה כמעט כפול לעומת צעירים בוגרים לאחר ACLR עם שתל המיתר. זה איננו אומר שכל מתבגר “נידון” לקרע חוזר, אלא שהשילוב בין גיל ביולוגי צעיר, חזרה לספורט תובעני, חשיפה גבוהה ולעיתים סבלנות פחותה בתהליך השיקום מייצר פרופיל סיכון ברור. זו גם אחת הסיבות שברפואת ספורט מודרנית מסתכלים על ספורטאי תיכון ומכללה כעל קבוצה שדורשת זהירות יתרה (Thorolfsson, 2021).

ב. זמן חזרה לספורט: חשוב, אבל לא לבד

במשך שנים התקבעה האמירה שלא חוזרים לספורט לפני 9 חודשים, והספרות אכן סיפקה לה בסיס. Grindem ועמיתיו הראו שכל חודש של דחייה בחזרה לספורט עד 9 חודשים היה קשור בירידה של 51% בסיכון לפציעה חוזרת, ו-Beischer ועמיתיו הראו שבצעירים שחזרו לספורט תובעני לברך לפני 9 חודשים נרשמה עלייה של בערך פי 7 בשיעור הפציעה השנייה. אלו נתונים חזקים, והם עדיין רלוונטיים מאוד בפרקטיקה (Grindem, 2016; Beischer, 2020).

עם זאת, הספרות החדשה יותר מדייקת את התמונה. במחקר של Kotsifaki ועמיתיו מ-2025, שניתח ספורטאים גברים שהשלימו שיקום ועמדו בקריטריוני שחרור אובייקטיביים, לא נמצא סיכון גבוה יותר לפציעה חדשה כאשר החזרה לספורט הייתה לפני לעומת אחרי 9 חודשים. המסר החשוב כאן איננו ש“9 חודשים כבר לא חשובים”, אלא שזמן לבדו איננו מדד מספק. זמן הוא תנאי חשוב, אבל הוא לא תחליף לכוח, שליטה, תבניות תנועה, חשיפה הדרגתית ומוכנות אמיתית לעומסים של הספורט (Kotsifaki, 2025).

ג. קריטריוני שחרור, לא רק לוח שנה

הדיון הזה מוביל לעיקרון מרכזי: החלטת חזרה לספורט צריכה להיות מבוססת קריטריונים ולא רק תאריך. Kyritsis ועמיתיו הראו שספורטאים שלא עמדו בשישה קריטריוני שחרור קליניים לפני חזרה לספורט מקצועני נשאו סיכון גבוה פי 4 לקרע של השתל. במקביל, Piussi ועמיתיו הראו שאין די במעבר של “סוללת מבחנים” נפוצה כדי להבטיח הגנה מפציעה שנייה, כלומר גם כאשר בודקים כוח וקפיצות, לא בטוח שהמערכת באמת תפסה את כל גורמי הסיכון. המשמעות היא שצריך להשתמש בבדיקות, אבל לא להפוך אותן לטקס פורמלי בלבד (Kyritsis, 2016; Piussi, 2023).

ד. סוג השתל

סוג השתל משפיע על הסיכון, אם כי לא בצורה זהה בכל אוכלוסייה. בעבודת המטא־אנליזה של Zhao נמצא ששתלי המיתר היו קשורים בסיכון גבוה יותר לרוויזיה או לקרע חוזר בהשוואה לשתלי BPTB, ואלוגרפטים היו קשורים בסיכון גבוה עוד יותר. בקוהורט הצעיר של MOON דווח שהסיכוי לרוויזיה באותה ברך היה גבוה פי 2.1 עם שתל המיתר לעומת BPTB. במרשם הניו־זילנדי נמצא ששתל פטלר הפחית את הסיכון לקרע של השתל, אך במקביל היה קשור בעלייה בסיכון לפציעה של ה-ACL בברך הנגדית. לכן הבחירה איננה “שתל טוב” מול “שתל רע”, אלא התאמה לפרופיל הסיכון, לספורט, לגיל ולמטרות (Zhao, 2023; MOON Knee Group, 2020; Rahardja, 2020).

בניתוחי רוויזיה, התמונה עקבית עוד יותר: אוטוגרפט נוטה להציג תוצאות טובות יותר מאלוגרפט. בעבודת ה-MARS ל-6 שנים דווח שיעור קרע חוזר של 3.5% עם אוטוגרפט לעומת 8.4% עם אלוגרפט, ושימוש ב-BTB אוטוגרפט הפחית משמעותית את הסיכון לקרע נוסף לעומת BPTB אלוגרפט. סקירה שיטתית מ-2024 הגיעה למסקנה דומה: אוטוגרפט ברוויזיה כרוך בפחות קרעים חוזרים ועם סיכוי טוב יותר לחזרה לספורט בהשוואה לאלוגרפט. לכן, כאשר מתכננים רוויזיה, בחירת השתל היא לא פרט טכני שולי אלא אחד מצירי ההחלטה המרכזיים (Wright, 2021; Belk, 2024).

ה. גורמים אנטומיים וביומכניים

גורם חשוב נוסף הוא המבנה הביומכני של הברך. שיפוע טיביאלי אחורי מוגבר, רפיון קדמי־סיבובי גבוה לפני הניתוח, היפראקסטנשן, וחסר מניסקלי – במיוחד לטרלי – מופיעים שוב ושוב כמגבירים סיכון לכשל. מטא־אנליזת Zhao מצאה קשר בין posterolateral tibial slope גבוה יותר לבין סיכון מוגבר, ועבודות מתוך STABILITY הדגישו את תרומת השיפוע, המניסקוס ורמת החשיפה הספורטיבית. מבחינה קלינית, זו נקודה קריטית: יש מטופלים שאצלם “שיקום טוב” ו“שתל טוב” אינם מספיקים אם הברך עצמה נשארת עם עומס מכני בעייתי שלא טופל (Zhao, 2023; Firth, 2022). (Sage Journals)

ו. גורמים טכניים וסיבות כירורגיות

בסקירות עדכניות של כישלון ACLR חוזרים כמעט אותם גורמים: תעלות שאינן ממוקמות היטב, שתל דק יחסית, קיבוע לא אידאלי, בחירת שתל לא מיטבית, החמצת פגיעות נלוות, ובעיקר אי־התייחסות לחוסר יציבות סיבובית או לגורמי עומס כמו שיפוע טיביאלי מוגבר. כלומר, כשמטופל קורע שוב, לא די לומר “הוא חזר מוקדם מדי”. לעיתים הכשל התחיל על שולחן הניתוח או בתכנון, ורק נחשף מחדש כשחזר לעומסים גבוהים (Kemler, 2024).

5) אבחון ובירור לאחר חשד לקרע חוזר

החשד הקליני לקרע חוזר עולה כאשר מופיעים מחדש סיפור של “בריחה” או קריסה, נפיחות אחרי משחק או אימון, קושי בשינויי כיוון, אובדן אמון בברך, ולעיתים גם כאב עמוק או תחושה שהברך “לא יושבת”. בבדיקה חשוב לחזור ליסודות: Lachman, pivot shift, טווחי תנועה, בדיקת מניסקוסים, יישור מלא, היפראקסטנשן, ורמזים לפגיעה נוספת ברצועות. MRI חשוב, אבל לא מחליף בדיקה ידנית טובה. מעבר לכך, בבירור של רוויזיה צריך לאבחן לא רק מה נקרע, אלא למה זה נכשל: האם מדובר בקרע טראומטי נקי של שתל תקין, או בכשל מורכב יותר של יציבות (Kemler, 2024; Glattke, 2022).

בשלב הזה חשוב להסתכל גם על ההיסטוריה השיקומית. האם המטופל באמת השלים שלבי שיקום מתקדמים, או בעיקר “הרגיש טוב” וחזר? האם נבדק כוח קוואדריספס משמעותי? האם הייתה חשיפה מדורגת לחיתוכים, ניתורים, האצות והאטות? האם קיימת חרדת פציעה חוזרת שמובילה לתנועה נוקשה, או דווקא ביטחון־יתר שמוביל לחשיפה מוקדמת? ברוויזיה טובה, החקירה צריכה להיות קלינית, הדמייתית ותפקודית גם יחד (Kotsifaki, 2023; van Melick, 2025).

6) טיפול: לא כל קרע חוזר מטופל באותה דרך

יש מקרים נבחרים שבהם ניתן לשקול טיפול שמרני, בעיקר אם מדובר במטופל בעל דרישות ספורטיביות נמוכות, בלי תחושת בריחה משמעותית, ובלי פגיעה נלווית משמעותית במניסקוס או בסחוס. אבל אצל רוב הספורטאים הצעירים והפעילים עם אי־יציבות סימפטומטית, הפתרון הוא רוויזיה של ACLR. כאן חשוב לקבוע מראש ציפיות ריאליות: תוצאות של רוויזיה בדרך כלל פחות טובות מאלו של שחזור ראשוני, הן מבחינת תפקוד והן מבחינת חזרה מלאה לספורט. לכן המטרה היא לא רק “לנתח שוב”, אלא לבנות ניתוח שני טוב יותר מן הראשון (Wright, 2021; Kemler, 2024).

ניתוח רוויזיה טוב חייב להיות ניתוח שמתקן את סיבת הכשל. לעיתים מדובר בשלב אחד, ולעיתים בשני שלבים אם התעלות רחבות או במיקום שמקשה על שחזור חדש. לעיתים צריך לשלב טיפול במניסקוס, תיקון חסר סיבובי, ולעיתים אפילו להתייחס לעיוותים גרמיים או לשיפוע טיביאלי חריג. לכן רוויזיה מוצלחת דורשת אבחנה סיבתית ולא רק החלפת שתל. זהו ההבדל בין “שחזור חוזר” טכני לבין אסטרטגיית הצלה אמיתית של הברך (Kemler, 2024; Wright, 2021).

7) תוספת לטרלית ויציבות סיבובית

בשנים האחרונות עלתה מחדש החשיבות של פרוצדורות לטרליות משלימות, כמו LET, בעיקר בקבוצות סיכון גבוהות ובמקרים של רוויזיה או laxity סיבובית בולטת. במחקר STABILITY של Getgood ועמיתיו, הוספת LET לשחזור עם שתל המיתר בצעירים בסיכון גבוה הפחיתה כישלון קליני מ-40% ל-25% והפחיתה קרע שתל מ-11% ל-4% בשנתיים הראשונות. המסר מהמחקר הזה אינו שכל ACL צריך LET, אלא שבמטופלים מסוימים, בעיקר צעירים, פעילים, עם פיבוט־שיפט גבוה או סיכון חוזר, התייחסות ללטרליות עשויה להפחית כישלון עתידי (Getgood, 2020; Firth, 2022).

8) שיקום אחרי קרע חוזר: ארוך, מדויק, ולא רק “חזרה לכוח”

השיקום לאחר קרע חוזר או רוויזיה צריך להיות זהיר ואיכותי יותר, לא קצר יותר. ההנחיות העדכניות מדגישות בנייה מחודשת של טווח תנועה, כוח קוואדריספס והמסטרינגס, שליטה אקסצנטרית, קפיצות, בלימות, שינויי כיוון, וחשיפה הדרגתית לעומסים ייחודיים לספורט. לצד זה יש חשיבות גוברת לאימון נוירומוטורי, למדדי איכות תנועה, לרכיבים קוגניטיביים־תגובתיים ולמרכיב הפסיכולוגי. השיקום המודרני של ACL כבר מזמן איננו רק “ליישר, לכופף ולחזק” (Kotsifaki, 2023; van Melick, 2025; Glattke, 2022).

הספרות גם מזכירה שלא די ביעד זמן. במטא־אנליזה מ-2024 נמצא שמטופלים שסבלו מפציעת ACL שנייה חזרו לספורט בממוצע כ-25 ימים מוקדם יותר מאחרים, אך ודאות הראיות הייתה נמוכה מאוד. כלומר, זמן מוקדם מדי בהחלט יכול להיות בעייתי, אך “עוד חודש” לבדו איננו ערובה לבטיחות. צריך לשאול לא רק מתי הספורטאי חוזר, אלא באיזה מצב הוא חוזר, מהו נפח החשיפה שלו, ואיך מתבצעת ההתקדמות מן המרפאה אל האימון המלא ואל תחרות אמיתית (Piussi, 2024; Kotsifaki, 2025).

גם מבחינת תוצאות ארוכות טווח, רוויזיה אינה סוף הדרך אבל גם אינה חזרה אוטומטית לנקודת ההתחלה. מטא־אנליזה שפורסמה אונליין ב-2026 מצאה ששיעור החזרה לספורט כלשהו אחרי רוויזיה הוא 77.8%, אך רק 48.2% חזרו לרמת התחרות הקודמת. זהו נתון חשוב לשיח עם מטופלים: אפשר בהחלט לחזור לפעילות, ולעיתים גם לרמה גבוהה, אך הסיכוי לחזרה מלאה לרמת קדם־הפציעה נמוך יותר מאשר לאחר ACLR ראשוני, והחלטות על עומסים, עמדת משחק וחשיפה תחרותית צריכות להיות מחושבות (Gopinatth, 2026).

9) כירופרקטיקה: איפה היא עשויה לעזור – ואיפה הראיות מוגבלות

לכירופרקטיקה יש מקום אפשרי, אך מוגבל ומדויק, בשיקום לאחר קרע חוזר של ACL. חשוב לומר בצורה ברורה: אין כיום ראיות חזקות שמראות שטיפול כירופרקטי כשלעצמו מפחית את שיעור הקרע החוזר של ACL או מחליף ניתוח רוויזיה כשהוא נדרש. הראיה הישירה ביותר שפורסמה בנושא היא תיאור מקרה מ-2011, שבו דווח על שיקום כירופרקטי רב־מודלי לאחר קרע מלא פוסט־ניתוחי. זהו ממצא מעניין, אבל הוא ברמת ראיות נמוכה מאוד ואי אפשר להכליל ממנו לפרקטיקה רחבה (Solecki, 2011).

עם זאת, אם מסתכלים על הכירופרקטיקה לא כעל “פתרון קסם” אלא כחלק משיקום שריר־שלד מתקדם, ייתכן שיש לה תרומה עקיפה אצל חלק מהמטופלים. כירופרקטור עם הכשרה טובה בשיקום ספורטיבי עשוי לעבוד על טווחי תנועה, כאב, מוביליות של מפרקים שכנים, שרשרת קינטית, שליטה לומבו־פלוית, ירך, קרסול ודפוסי תנועה. כל אלו משתלבים היטב במה שההנחיות המודרניות לשיקום ACL מדגישות: שיקום מבוסס תרגול, חשיפה מדורגת, ושליטה תנועתית לאורך כל השרשרת, לא רק בברך עצמה (Kotsifaki, 2023; Glattke, 2022; van Melick, 2025).

הדרך הנכונה להציג את הנושא היא זו: כירופרקטיקה עשויה להועיל כתוספת לשיקום רב־תחומי, בעיקר כשיש כאב שריר־שלד נלווה, מגבלה תנועתית או צורך בעבודה פונקציונלית על השרשרת הקינטית. היא איננה תחליף להערכה אורתופדית, לבירור סיבת הכשל, לניתוח רוויזיה כאשר הוא נדרש, או לתכנית שיקום מבוססת ראיות. במילים אחרות, היא יכולה להיות כלי מסייע – לא עמוד התווך היחיד של טיפול בקרע חוזר של הרצועה הצולבת הקדמית (Solecki, 2011; Kotsifaki, 2023).

קרע חוזר של הרצועה הצולבת הקדמית – סיכום

קרע חוזר של הרצועה הצולבת הקדמית איננו אירוע אקראי בלבד, אלא תוצאה של מפגש בין גיל, עומס ספורטיבי, בחירת שתל, איכות טכנית של הניתוח, גורמים אנטומיים, שיקום וחזרה לספורט. השכיחות באוכלוסיות צעירות ופעילות גבוהה מספיק כדי להצדיק גישה זהירה, והספרות מראה שוב ושוב שהסיכון יכול להיות דו־ספרתי משמעותי ואף גבוה מאוד לאורך זמן. מטופלים צעירים, ספורטאי פיבוט, חוזרים מוקדם או לא־מוכנים, ובעלי גורמי סיכון אנטומיים – כולם דורשים תשומת לב מיוחדת (Wiggins, 2016; MOON Knee Group, 2020; Grassi, 2020).

מבחינת טיפול, המסקנה המרכזית ברורה: לא די לשחזר את הרצועה, צריך לשחזר גם את התנאים להצלחה. זה אומר בירור מדויק של סיבת הכשל, בחירת שתל ותכנית ניתוח מתאימים, התייחסות ליציבות סיבובית ולפגיעות נלוות, ושיקום ארוך ומדיד שמבוסס על קריטריונים אמיתיים. כירופרקטיקה יכולה להשתלב כתוספת בחלק מן המקרים, בעיקר בשיקום התפקודי של השרשרת הקינטית, אך הראיות הישירות לתרומתה הספציפית במניעת קרע חוזר עדיין מוגבלות. המטרה האמיתית איננה רק “לחזור לשחק”, אלא לחזור נכון, בעומס הנכון, ובברך שיש לה סיכוי טוב יותר לשרוד את השנים הבאות (Wright, 2021; Getgood, 2020; Kotsifaki, 2025).

References:

Beischer, S., Gustavsson, L., Senorski, E. H., Karlsson, J., Thomeé, C., Samuelsson, K., & Thomeé, R. (2020). Young athletes who return to sport before 9 months after anterior cruciate ligament reconstruction have a rate of new injury 7 times that of those who delay return. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 50(2), 83-90. doi:10.2519/jospt.2020.9071

Belk, J. W., Littlefield, C. P., Smith, J.-R. H., McCulloch, P. C., McCarty, E. C., Frank, R. M., & Kraeutler, M. J. (2024). Autograft demonstrates superior outcomes for revision anterior cruciate ligament reconstruction when compared with allograft: A systematic review. The American Journal of Sports Medicine, 52(3), 859-867. doi:10.1177/03635465231152232

Cronström, A., Tengman, E., & Häger, C. K. (2023). Return to sports: A risky business? A systematic review with meta-analysis of risk factors for graft rupture following ACL reconstruction. Sports Medicine, 53(1), 91-110. doi:10.1007/s40279-022-01747-3

Firth, A. D., Bryant, D. M., Litchfield, R., McCormack, R. G., Heard, M., MacDonald, P. B., Spalding, T., Verdonk, P. C. M., Peterson, D., Bardana, D., Rezansoff, A., Hiemstra, L. A., Pinto, R., & Getgood, A. M. J. (2022). Predictors of graft failure in young active patients undergoing hamstring autograft anterior cruciate ligament reconstruction with or without a lateral extra-articular tenodesis: The STABILITY experience. The American Journal of Sports Medicine, 50(2), 384-395. doi:10.1177/03635465211061150

Getgood, A. M. J., Bryant, D. M., Litchfield, R., Heard, M., McCormack, R. G., Rezansoff, A., Bardana, D., MacDonald, P. B., Verdonk, P. C. M., Spalding, T., & STABILITY Study Group. (2020). Lateral extra-articular tenodesis reduces failure of hamstring tendon autograft anterior cruciate ligament reconstruction: 2-year outcomes from the STABILITY study randomized clinical trial. The American Journal of Sports Medicine, 48(2), 285-297. doi:10.1177/0363546519896333

Glattke, K. E., Tummala, S. V., & Chhabra, A. (2022). Anterior cruciate ligament reconstruction recovery and rehabilitation: A systematic review. The Journal of Bone and Joint Surgery. American Volume, 104(8), 739-754. doi:10.2106/JBJS.21.00688

Gopinatth, V., Touhey, D. C., Barksdale, E. M., III, & Knapik, D. M. (2026). Return to sport after revision anterior cruciate ligament reconstruction: A systematic review and meta-analysis. The American Journal of Sports Medicine. Advance online publication. doi:10.1177/03635465251405493

Grassi, A., Macchiarola, L., Lucidi, G. A., Silvestri, M., Di Paolo, S., Mariani, I., Zicaro, J. P., Costa-Paz, M., Zaffagnini, S., & Marcacci, M. (2020). More than a 2-fold risk of contralateral anterior cruciate ligament injuries compared with ipsilateral graft failure 10 years after primary reconstruction. The American Journal of Sports Medicine, 48(2), 310-317. doi:10.1177/0363546519893711

Kemler, B. R., Coladonato, C., Sonnier, J. H., Campbell, M. P., Darius, D., Erickson, B. J., Tjoumakaris, F. P., & Freedman, K. B. (2024). Evaluation of failed ACL reconstruction: An updated review. Open Access Journal of Sports Medicine, 15, 29-39. doi:10.2147/OAJSM.S427332

Kotsifaki, R., Korakakis, V., King, E., Barbosa, O., Maree, D., Pantouveris, M., Bjerregaard, A., Luomajoki, J., Wilhelmsen, J., & Whiteley, R. (2023). Aspetar clinical practice guideline on rehabilitation after anterior cruciate ligament reconstruction. British Journal of Sports Medicine, 57(9), 500-514. doi:10.1136/bjsports-2022-106158

Kotsifaki, R., King, E., Bahr, R., & Whiteley, R. (2025). Is 9 months the sweet spot for male athletes to return to sport after anterior cruciate ligament reconstruction? British Journal of Sports Medicine, 59(9), 667-675. doi:10.1136/bjsports-2024-108733

Kyritsis, P., Bahr, R., Landreau, P., Miladi, R., & Witvrouw, E. (2016). Likelihood of ACL graft rupture: Not meeting six clinical discharge criteria before return to sport is associated with a four times greater risk of rupture. British Journal of Sports Medicine, 50(15), 946-951. doi:10.1136/bjsports-2015-095908

MOON Knee Group. (2020). Anterior cruciate ligament reconstruction in high school and college-aged athletes: Does autograft choice influence anterior cruciate ligament revision rates? The American Journal of Sports Medicine, 48(2), 298-309. doi:10.1177/0363546519892991

Piussi, R., Simonson, R., Högberg, J., Thomeé, R., Samuelsson, K., & Senorski, E. H. (2023). No effect of return-to-sport test batteries with and without psychological PROs on the risk of a second ACL injury: A critical assessment of four different test batteries. International Journal of Sports Physical Therapy, 18(4), 874-886. doi:10.26603/001c.81064

Piussi, R., Simonson, R., Zsidai, B., Grassi, A., Karlsson, J., Della Villa, F., Samuelsson, K., & Senorski, E. H. (2024). Better safe than sorry? A systematic review with meta-analysis on time to return to sport after ACL reconstruction as a risk factor for second ACL injury. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 54(3), 161-175. doi:10.2519/jospt.2023.11977

Rahardja, R., Zhu, M., Love, H., Clatworthy, M. G., Monk, A. P., & Young, S. W. (2020). Effect of graft choice on revision and contralateral anterior cruciate ligament reconstruction: Results from the New Zealand ACL Registry. The American Journal of Sports Medicine, 48(1), 63-69. doi:10.1177/0363546519885148

Solecki, T. J., & Herbst, E. M. (2011). Chiropractic management of a postoperative complete anterior cruciate ligament rupture using a multimodal approach: A case report. Journal of Chiropractic Medicine, 10(1), 47-53. doi:10.1016/j.jcm.2010.07.005

Thorolfsson, B., Svantesson, E., Snaebjornsson, T., Sansone, M., Karlsson, J., Samuelsson, K., & Senorski, E. H. (2021). Adolescents have twice the revision rate of young adults after ACL reconstruction with hamstring tendon autograft: A study from the Swedish National Knee Ligament Registry. Orthopaedic Journal of Sports Medicine, 9(10), 23259671211038893. doi:10.1177/23259671211038893

van Melick, N., Senorski, E. H., Królikowska, A., & Prill, R. (2025). Anterior cruciate ligament reconstruction rehabilitation: Decades of change. Knee Surgery, Sports Traumatology, Arthroscopy, 33(4), 1178-1182. doi:10.1002/ksa.12600

Wiggins, A. J., Grandhi, R. K., Schneider, D. K., Stanfield, D., Webster, K. E., & Myer, G. D. (2016). Risk of secondary injury in younger athletes after anterior cruciate ligament reconstruction: A systematic review and meta-analysis. The American Journal of Sports Medicine, 44(7), 1861-1876. doi:10.1177/0363546515621554

Wright, R. W., Huston, L. J., Haas, A. K., Allen, C. R., Anderson, A. F., Cooper, D. E., Dunn, W. R., Kaeding, C. C., Larrain, M. V., Marx, R. G., Matava, M. J., Parker, R. D., Potts, A. E., Spindler, K. P., Wolf, B. R., & MARS Group. (2021). Association between graft choice and 6-year outcomes of revision anterior cruciate ligament reconstruction in the MARS cohort. The American Journal of Sports Medicine, 49(10), 2589-2598. doi:10.1177/03635465211027170

Zhao, D., Pan, J.-K., Lin, F.-Z., Luo, M.-H., Liang, G.-H., Zeng, L.-F., Huang, H.-T., Han, Y.-H., Xu, N.-J., Yang, W.-Y., & Liu, J. (2023). Risk factors for revision or rerupture after anterior cruciate ligament reconstruction: A systematic review and meta-analysis. The American Journal of Sports Medicine, 51(11), 3053-3075. doi:10.1177/03635465221119787