כאב במפרק שיא הכתף והבריח

כאב במפרק שיא הכתף והבריח (acromioclavicular joint – ACJ) היא הפרעה בריאותית שכיחה. מפרק זה הנוצר מהמפגש בין עצם הבריח לשיא הכתף מהווה צומת קריטי בחגורת הכתף. במאמר הזה נכנה את "מפרק שיא הכתף והבריח" בשמות חלופיים כולל "מפרק אקרומיו-קלביקולרי" או בקצרה ACJ. גורמים אפשריים לכאבים במפרק ACJ כוללים החל מנזקי חבלה בספורט, ועד לתהליכי שחיקה כרוניים ודלקתיים. הכאבים המופיעים באזור הכתף עלולים להיות חמורים ולהפריע לשינה ולפעילות שגרתית אחרת.

פגיעה במפרק ACJ עלולה לגרום מלבד כאבים באזור הכתף גם למגבלות תנועה, מגבלות תפקודיות ועוד. הטיפול בתסמינים המתפתחים במפרק ACJ משתנה בהתאם להפרעה שגרמה להם. טרם נתחיל את הטיפול נאבחן את ההפרעה הבריאותית הגורמת לתסמינים. אבחנה מבדלת של כאב באזור הכתף צריכה לכלול בין היתר פגיעה במפרק הכתף, פגיעה בעמוד השדרה הצווארי ועוד. במאמר הנוכחי "כאב במפרק שיא הכתף והבריח" נדון בנושא בהרחבה.

1) כאב במפרק שיא הכתף והבריח – רקע

מפרק שיא הכתף והבריח (מפרק אקרומיו-קלביקולרי) הוא מפרק קטן יחסית, אך בעל תפקיד גדול. הוא מחבר בין עצם הבריח (clavicle) לבין זיז שיא הכתף (acromion) של השכמה. למרות שטווח התנועה הישיר שלו קטן, הוא חיוני לתנועה תקינה של כל חגורת הכתפיים. חיונייותו באיה לידי ביטוי בהרמה היד מעל הראש, בדחיפה, במשיכה, ובהעברת עומסים מהזרוע אל השלד המרכזי. כאשר המפרק נפגע או נשחק, הכאב יכול להיות חד וממוקד מעל החלק העליון של הכתף. הכאב יכול להופיע בפעולות יום-יומיות (כמו חגורת בטיחות, נשיאת תיק, שכיבה על הצד), ולהגביל ספורט ופעילות.

במרפאה שלנו זוכרים שהכתף היא אזור צפוף מבחינת מקורות כאב. מקור הכאב בכתף יכול להיות הגידים של השרוול המסובב, הבורסה התת-אקרומיאלית, המפרק הגלנו-הומרלי (כתף-זרוע), וגם עמוד השדרה הצווארי. כולם אלה ועוד יכולים לחקות כאב של ACJ. לכן נדרש בירור שיטתי שמחבר בין מנגנון הפגיעה, התסמינים, בדיקה גופנית, הדמיה ולעיתים הזרקה אבחנתית (Walton, 2004). מאמר זה סוקר את הספרות העדכנית ביותר, כולל מחקרים ומטה-אנליזות שפורסמו עד שנת 2025, ומציג תמונה מעמיקה של האנטומיה, המנגנונים הפתופיזיולוגיים, הדילמות האבחנתיות והגישות הטיפוליות השמרניות והכירורגיות המתקדמות ביותר.

2) אנטומיה וביו-מכניקה בקצרה

הבנה מעמיקה של האנטומיה היא הבסיס לאבחון וטיפול מדויק. מפרק ה-AC הוא מפרק סינוביאלי דיארטרודיאלי עם קופסית המחבר בין הקצה המרוחק (הדיסטלי) של עצם הבריח (Clavicle) לבין האקרומיון (Acromion) של השכמה (Fraipont, 2024).

המייצבים הסטטיים והדינמיים

יציבות המפרק נשענת על מערכת מורכבת של רצועות:

רצועות האקרומיו-קלביקולריות (AC Ligaments): אלו הם עיבויים של קפסולת המפרק (עליונה, תחתונה, קדמית ואחורית). הרצועה העליונה היא החזקה ביותר ומשתלבת עם סיבי שריר הטרפזיוס והדלתואיד. ביומכנית, רצועות ה-AC אחראיות בעיקר על היציבות האופקית (קדמית-אחורית) של המפרק (Nakazawa, 2016).
רצועות הקורקו-קלביקולריות (CC Ligaments): ממוקמות מדיאלית למפרק ומחברות את הבריח לזיז הקורקואיד (Coracoid process). הן מורכבות משני מבנים נפרדים:

הקונואיד (Conoid): רצועה אחורית ומדיאלית, בצורת חרוט. תפקידה העיקרי הוא מניעת תזוזה עליונה של הבריח.
הטרפזואיד (Trapezoid): רצועה קדמית ולטרלית, שטוחה יותר, המונעת דחיסה ציר (Axial compression) ותנועה אחורית (Fraipont, 2024). במחקרים ביומכניים נמצא כי חיתוך של רצועות ה-AC מוביל לאי-יציבות אופקית משמעותית, בעוד שפגיעה ברצועות ה-CC מובילה לאי-יציבות אנכית קריטית (Valk et al., 2025).

בשנים האחרונות הודגש שהיציבות האופקית (בעיקר מניעת תזוזה אחורית של הבריח ביחס לאקרומיון) תלויה מאוד בשלמות הקופסית והרצועות של (Nolte, 2021).הבנה זו השפיעה על שיטות ניתוחיות ועל הדרך שבה מפרשים נקע מול אי-יציבות כרונית. בנוסף, הודגשה חשיבות היציבות הסיבובית והתרגומית האחורית של הבריח כחלק מתפקוד תקין של חגורת הכתף (Perry, 2023). גם שונות אנטומית בכיוון ובמבנה רצועות AC יכולה להשפיע על פציעות ועל שחזור ניתוחי (Nakazawa, 2016).

הדיסק המפרקי (Meniscus)

בתוך המפרק קיים דיסק פיברו-סחוסי שנועד לשפר את ההתאמה בין המשטחים ולשכך זעזועים. מחקרים אנטומיים מראים כי דיסק זה עובר ניוון מהיר וכבר בעשור הרביעי לחיים הוא לרוב שחוק או חסר לחלוטין, עובדה המסבירה את השכיחות הגבוהה של אוסטאוארתריטיס (OA) במפרק זה (Melenevsky et al., 2011).

3) גורמים שכיחים לכאב ב-ACJ

אפשר לחלק את הגורמים המרכזיים לשלוש קבוצות: טראומה, עומס-יתר/שחיקה, וגורמים מערכתיים/נדירים.

א. טראומה חריפה: נקע/פריקה (AC separation)

פגיעה ישירה על קצה הכתף (נפילה על הצד, תיקול בספורט מגע) יכולה לגרום למתיחה או קרע של רצועות AC ו-CC, ולפעמים לתזוזה נראית לעין (בליטה של הבריח). בקרב צעירים וספורטאים מדובר בפציעה שכיחה יחסית, ומהוות כ-40% מכלל פציעות הכתף וכ-10% מכלל הפציעות בספורט מגע (כגון רוגבי, פוטבול, הוקי, וג'ודו) (Pallis, 2012). סיווג Rockwood הוא הנפוץ, אך קיימת ביקורת עליו-בעיקר סביב סוג III-והוצעו תתי-סוגים המדגישים יציבות אופקית (Beitzel, 2014). כאן מתחילה המחלוקת הטיפולית: חלק מהנפגעים מסתדרים היטב עם טיפול שמרני, אך אחרים יפתחו כאב ואי-יציבות כרוניים.

ב. שחיקה ניוונית (אוסטאוארתריטיס של ACJ)

ACJ נושא עומסים מצטברים, ובמהלך השנים יכולה להתפתח שחיקה של סחוס, אוסטאופיטים, דלקת מקומית ועיבוי קופסית. הכאב לרוב ממוקד מאוד מעל המפרק, מתגבר בהצלבת יד על הגוף (cross-body), ולפעמים עם קליקים. סקירה עדכנית מציינת שמפתיע עד כמה הראיות ההשוואתיות בין טיפול שמרני לניתוחי אינן חזקות, ושחסרים מחקרים איכותיים שמכריעים את הסוגיה (Soler, 2021).

ג. אוסטאוליזיס של קצה הבריח (Distal Clavicular Osteolysis, DCO)

תופעה מוכרת אצל מרימי משקולות/עובדי כפיים: עומסי-יתר חוזרים (כמו bench press) עשויים לגרום למיקרו-שברים תת-סחוסיים וניסיון תיקון חוזר, שמוביל להמסה/ספיגה של העצם בקצה הבריח וכאב מקומי (Schwarzkopf, 2008). מחקר חדש אף הציע וריאנט שבו מעורב גם האקרומיון ולא רק הבריח, מה שיכול להשפיע על פירוש הדמיה (Gulati, 2026).

ד. אי-יציבות כרונית לאחר טראומה

גם אחרי פציעה שנחשבת קלה יחסית, חלק מהמטופלים מתארים תחושת חוסר יציבות, כאב בהדחפה/משיכה, וקושי בפעילות מעל הראש. הבנה עדכנית מדגישה שהבעיה אינה רק גובה הבריח אלא גם תנועה אופקית/סיבובית לא תקינה של השכמה-בריח (Berthold, 2022).

ה. גורמים מערכתיים או נדירים

דלקת מפרקים שגרונית, ספונדילו-ארתרופתיות, זיהום (נדיר), גידולים (נדיר מאוד), או כאב מושלך מהצוואר/כתף-זרוע-כולם יכולים להופיע באזור העליון של הכתף, ולכן יש חשיבות לדגלים אדומים (חום, ירידה במשקל, כאב לילה חריג, חסר נוירולוגי, טראומה משמעותית).

4) איך הכאב נשמע ונראה ב-ACJ?

תיאור קלאסי: כאב נקודתי ממש מעל המפרק, לעיתים עם רגישות במגע קל. פעולות שמקרבות את הזרוע לכיוון הגוף או מביאות אותה קדימה (חיבוק עצמי, חגורת בטיחות, שכיבה על הצד הפגוע) מעוררות כאב. בספורט-בעיקר לחיצות חזה, שכיבות סמיכה, זריקות/חבטות-הכאב עשוי להיות חד. לאחר פציעה טראומטית ייתכן נפיחות ובליטה של הבריח, ובמקרים גבוהים יותר גם עיוות ברור.

5) אבחון: שילוב בין סיפור, בדיקה והוכחה

האבחון המדויק דורש שילוב של אנמנזה, בדיקה פיזיקלית ודימות ספציפי:

א. היסטוריה קלינית

השאלות המבדילות ביותר הן:

האם הייתה טראומה ישירה על הכתף?
האם הכאב התחיל בהדרגה עם אימוני כוח/עומס?
האם יש כאב בלילה או סימנים מערכתיים?
אילו פעולות מחמירות (הצלבה, דחיפה, הרמה)?

ב. בדיקה גופנית: מבחנים שמכוונים ל-ACJ

מטופלים לרוב יצביעו בדיוק (מבחן "אצבע אחת") על המפרק כמקור הכאב. בספרות מתוארים מספר מבחנים פרובוקטיביים, אך מחקרים מראים כי שילוב של מבחנים (Cluster) מעלה את הדיוק האבחנתי (Chronopoulos, 2004). נמצא שמישוש רגישות ב-ACJ הוא רגיש מאוד, אך לא ספציפי מספיק (Walton, 2004). מבחנים לזיהוי הפרעות ב – ACJ כוללים:

מבחן קירוב אופקי (Cross-body Adduction / Scarf Test): המטופל מעביר את היד לרוחב בית החזה. מבחן זה דוחס את המפרק ונחשב לרגיש מאוד (77%-100%) אך בעל סגוליות נמוכה [Krill et al., 2018].
מבחן O'Brien (Active Compression): כאב המוחמר ברוטציה פנימית (אגודל למטה) ומוקל ברוטציה חיצונית.
סימן Paxinos: לחץ צביטה של הבודק על האקרומיון והבריח. נמצא במחקרים כאחד המבחנים האמינים לזיהוי פתולוגיה במפרק.

ג. הדמיה: מה מחפשים ובאיזו בדיקה?

צילום רנטגן: קו ראשון. לעיתים משתמשים ב-Zanca view להדגמה טובה יותר של המפרק (van Bergen, 2017).
MRI: מועיל להערכת רצועות, קופסית, בצקת עצם, ונגעים נלווים. במחקר פרוספקטיבי הראו ש-MRI יכול לשנות סיווג פציעת ACJ לעומת רנטגן בחלק ניכר מהמטופלים, מה שעשוי להשפיע על החלטות טיפול (Nemec, 2011).
אולטרסאונד: יכול לזהות נוזל/סינוביטיס ולהנחות הזרקה.
מיפוי עצמות: לעיתים רגיש לשינויים בעומס-יתר, אך השימוש בו כיום פחות שגרתי; במחקר אבחנתי נמצא שילוב בין מיפוי עצמות למבחן Paxinos כבעל יחס סבירות גבוה (Walton, 2004).

ד. הזרקה אבחנתית

כאשר הסיפור והבדיקה לא חד-משמעיים, הזרקת חומר מאלחש (ולעתים סטרואיד) לתוך ACJ יכולה לשמש כאבחנה פונקציונלית: אם יש הקלה משמעותית מיידית בכאב-זה מחזק שמקור הכאב אכן מהמפרק (Walton, 2004). בעבודות חדשות יותר נבחנה גם יכולת ההזרקה לנבא שביעות רצון לאחר כריתה ארתרוסקופית של קצה הבריח (Vossen, 2024).

ה. סיווג פציעות (Rockwood Classification)

מערכת הסיווג של רוקווד היא הסטנדרט העולמי להערכת חומרת הפריקה והכוונת הטיפול:

דרגה I: מתיחה של רצועות ה-AC, ללא קרע. אין שינוי בצילום.
דרגה II: קרע של רצועות ה-AC, מתיחה של רצועות ה-CC. קצה הבריח מורם קלות אך לא מעבר לגבול העליון של האקרומיון.
דרגה III: קרע מלא של רצועות ה-AC וה-CC. המרווח הקורקו-קלביקולרי מוגדל ב-25-100%. זוהי הדרגה השנויה ביותר במחלוקת טיפולית.
דרגה IV: פריקה אחורית של הבריח לתוך שריר הטרפזיוס. מחייב ניתוח.
דרגה V: פריקה עליונה קיצונית (מרחק CC גדול מ-100-300%) עם פגיעה קשה בפאציה של הדלתואיד והטרפזיוס. מחייב ניתוח.
דרגה VI: פריקה נדירה כלפי מטה (מתחת לקורקואיד).

6) כאב במפרק שיא הכתף והבריח: טיפול שמרני

הטיפול תלוי בגורם (טראומה לעומת שחיקה), בחומרה (סיווג), בדרישות התפקוד (עבודה/ספורט), ובמשך הזמן (חריף מול כרוני). ספרות עדכנית מדגישה שאין שיטה אחת ברורה לכל המצבים, ושלעיתים ריבוי הטכניקות הכירורגיות משקף דווקא אי-ודאות (de Groot, 2023). אפשרויות הטיפול השמרני כוללות:

שינוי עומס והרגלים :באוסטאוליזיס של קצה הבריח ושחיקה, התאמת תרגילים (למשל שינוי טווח/אחיזה/שיפוע בלחיצות) והפחתת עומסים פרובוקטיביים הם לעיתים הטיפול האמיתי (Schwarzkopf, 2008).
תרופות נוגדות כאב/דלקת (בהכוונה רפואית): משמשות להקלה סימפטומטית, במיוחד בשלב דלקתי.
כירופרקטיקה/פיזיותרפיה ושיקום תנועה: המטרה היא לשפר תנועתיות ויכולת נשיאת עומס של חגורת הכתף, להחזיר שליטה בשכמה, ולמנוע עומסים נקודתיים על ACJ. מחקר קליני תיאר שיפור בכאב ובתפקוד לאחר גישה של טיפול ידני ושיקום אצל מטופלים עם כאב ACJ שאומת בהזרקה אבחנתית (Harris, 2012).
הזרקות טיפוליות של סטרואידים למפרק ACJ: יכול להפחית דלקת ולהקל זמנית. במחקר עוקבה על הזרקות ל-ACJ באוסטאוארתריטיס דווח על שיעור הצלחה של כשנה בפחות ממחצית מהמוזרקים (Miedema, 2023). חשוב להבין: הזרקה היא בדרך כלל כלי להורדת להבה ולא פתרון מבני קבוע, במיוחד אם ממשיכים בעומס שגרם לבעיה.

7) הטיפול הכירופרקטי בכאב במפרק שיא הכתף והבריח

פרוטוקולי טיפול כירופרקטי בנקעים (Sprains – Grade I-III)

הגישה השמרנית, המובלת על ידי כירופרקטים ופיזיותרפיסטים, מהווה את הסטנדרט הטיפולי (Gold Standard) לפגיעות בדרגות I ו-II. בנוגע לדרגה III, הספרות העדכנית תומכת באופן גורף בטיפול שמרני כקו ראשון, שכן תוצאות תפקודיות בטווח הארוך זהות לאלו של ניתוח, תוך הימנעות מסיבוכים ניתוחיים וחזרה מהירה יותר לפעילות.

השלב האקוטי: הגנה וניהול דלקת (שבועות 0-2):

המטרה בשלב זה היא הגנה על הרקמה הפגועה, הפחתת כאב ומניעת נזק נוסף לרצועות המתוחות.

אימוביליזציה (Immobilization): שימוש במתלה (Sling) הוא קריטי בימים הראשונים (3-10 ימים לפגיעות I-II, עד 3-4 שבועות לדרגה III) כדי להסיר את משקל הזרוע שמושך את השכמה למטה ומרחיק את חלקי המפרק. עם זאת, ההמלצה היא לגמול מהמתלה ברגע שהכאב נסבל כדי למנוע קישיון.
טייפינג (Taping): שימוש בשיטת McConnell (טייפ קשיח) או Kinesio Tape ליצירת לחץ מכני המוריד את הבריח ומעלה את ההומרוס/שכמה, ובכך מחקה את פעולת הרצועות הפגועות ומפחית כאב.

שלב המוביליזציה המוקדמת והשיקום (שבועות 2-6):

כאשר הכאב במנוחה פוחת, מתחילים בשיקום אקטיבי למניעת הידבקויות ושימור טווח תנועה.

טווח תנועה פסיבי (PROM): תרגילי מטוטלת (Pendulum) ותנועה פסיבית בטווחים שאינם מכאיבים.
הימנעות מתנועות פרובוקטיביות: חל איסור על ביצוע קירוב אופקי (Cross-body Adduction) והרמת יד מעל גובה הכתף (>90 מעלות), שכן תנועות אלו יוצרות עומס דחיסה וגזירה על המפרק המחלים.
טיפול ידני: מניפולציות לעמוד שדרה חזי וצווארי לשיפור התנועתיות האזורית.

שלב החיזוק הפונקציונלי והחזרה לפעילות (שבועות 6+):

בשלב זה מתמקדים בשיקום השליטה העצבית-שרירית והכוח של המייצבים הדינמיים. נתחיל בכיווץ סטטי של שרירי הכתף לכל הכיוונים ללא תנועת מפרק, כדי להפעיל את השרירים ללא גירוי מכני של מפרק שיא הכתף והבריח.

ייצוב שכמה (Scapular Stabilization): זהו המפתח להצלחה בטיפול שמרני בדרגה III. חיזוק הטרפז התחתון, ה-Serratus Anterior וה-Rhomboids משפר את מנח השכמה ומונע צניחה (Drooping) המחמירה את העיוות.
שרשרת סגורה (Closed Kinetic Chain): תרגילים כמו "Wall Slides" או "Scapular Clocks" בהם כף היד מקובעת לקיר. תרגילים אלו מגייסים את המייצבים תוך הפחתת כוחות הגזירה על המפרק ומעודדים פרופריוספציה.

טכניקות נוספות שבהם עושה שימוש כירופרקט כוללות:

מניפולציה ומוביליזציה ידנית (Manual Therapy) לעמוד שדרה חזי וצווארי.
מוביליזציה (Mobilization).
טכניקות אנרגיית שריר (Muscle Energy Techniques – MET).
טיפול ברקמות רכות (Soft Tissue Modalities).
טכניקת Graston ו-IASTM
שחרור אקטיבי (Active Release Technique – ART)

8) הטיפול בפריקות טראומטיות

דרגות נמוכות (I-II): הקונצנזוס הגורף הוא לטיפול שמרני. שימוש במתלה למשך 1-2 שבועות לנוחות, וכירופרקטיקה/פיזיותרפיה מיידית לשימור טווח תנועה. החזרה לפעילות מלאה צפויה תוך 2-4 שבועות.
דרגה III – אזור המחלוקת: במשך שנים התקיים ויכוח עז בין המצדדים בניתוח לשחזור אנטומי לבין המצדדים בטיפול שמרני. מטה-אנליזה מקיפה שפורסמה לאחרונה על ידי Adra ועמיתיו (2024), אשר סקרה 13 מחקרים הכוללים 729 מטופלים, שופכת אור חדש על סוגיה זו. המחקר מצא כי אין הבדל מובהק בתוצאות התפקודיות (ציוני כאב, טווח תנועה וכוח) בין מנותחים ללא-מנותחים במעקב של שנתיים ויותר. עם זאת, הקבוצה המנותחת הציגה תוצאות רדיולוגיות טובות יותר (יישור אנטומי) אך סבלה משיעור סיבוכים גבוה יותר (18.3%) לעומת הקבוצה השמרנית (15.9%). ההמלצה הקלינית הנוכחית: התחלת טיפול שמרני ברוב המקרים. ניתוח יישקל רק עבור ספורטאי עילית הזורקים מעל הראש (Overhead athletes) או עובדי כפיים כבדים, או במקרה של כשל בטיפול השמרני לאחר 3 חודשים.
דרגות גבוהות (IV-VI): אינדיקציה מוחלטת לניתוח בשל הפגיעה הקשה ברקמות הרכות והכאב המתמיד. טכניקות ניתוחיות אפשריות כוללות פלטת וו (Hook Plate), קיבוע מתלה (Suspensory Fixation), שחזור רצועות ביולוגי (Ligament Reconstruction) (Valk et al., 2025).

9) הטיפול באוסטאוליזיס (DCO) ושינויים ניווניים (OA)

טיפול שמרני:

הצעד הראשון הוא תמיד שינוי פעילות (Activity Modification). עבור מרימי משקולות, הימנעות מיישור מלא של המרפקים ושינוי רוחב האחיזה יכולים להפחית עומס. זריקות סטרואידים למפרק מספקות הקלה זמנית.

טיפולים ביולוגיים מתקדמים (Biologics):

תחום זה נמצא בחזית המחקר. סקירות שיטתיות מהשנים האחרונות בוחנות את היעילות של הזרקת פלזמה עשירה בטסיות (PRP) ותאי גזע מזנכימליים (MSCs). מחקר פיילוט הראה כי הזרקת PRP למפרק ה-AC הובילה לשיפור משמעותי בכאב ובתפקוד שנשמר עד 6 חודשים, ככל הנראה בשל האפקט האנטי-דלקתי של פקטורי הגדילה (Nudd et al., 2022). שימוש בתאי גזע (BMAC) מראה פוטנציאל לרגנרציה של רקמות, אך המחקרים עדיין בשלבים ראשוניים (Gibbs et al., 2015).

כריתת קצה הבריח (Distal Clavicle Excision – DCE):

במידה והטיפול השמרני נכשל, הניתוח המקובל הוא כריתה של כ-5-10 מ"מ מקצה הבריח. ניתוח זה, המבוצע כיום לרוב בגישה ארתרוסקופית, מונע את החיכוך בין העצמות. סקירה שיטתית השוואתית מצאה כי אין הבדל מובהק בתוצאות ארוכות הטווח בין גישה פתוחה לארתרוסקופית, אך הגישה הארתרוסקופית מאפשרת חזרה מהירה יותר לפעילות יומיומית וטיפול בבעיות נלוות בכתף.

10) שיקום וחזרה לספורט (Return to Sport)

בין אם הטיפול שמרני ובין אם ניתוחי, ההצלחה תלויה בהחזרת שליטה ותבניות תנועה תקינות של השכמה-בריח-זרוע, ובהעלאה מדורגת של עומסים. במצבי עומס-יתר, שינוי טכניקה וניהול אימונים הם חלק בלתי נפרד מהמניעה (Schwarzkopf, 2008). בפציעות טראומטיות, החזרה לספורט תלויה ביציבות, כאב, כוח וסבילות לעומסים ספציפיים לענף; בקרב צעירים וספורטאים דווח על זמן היעדרות משתנה לפי דרגת הפציעה (Pallis, 2012).

חזרה לפעילות ספורטיבית היא המדד החשוב ביותר להצלחת הטיפול בעיני המטופל. סקירה שיטתית מקיפה שפורסמה בשנת 2025 על ידי Elliott ועמיתיו, בחנה 25 מחקרים הכוללים מעל 1,000 ספורטאים. הממצאים היו מעודדים:

שיעורי חזרה:

90.8% מהספורטאים חזרו לפעילות ספורטיבית, ו-87.7% חזרו לרמתם המקורית לפני הפציעה.

לוחות זמנים:

נמצא הבדל דרמטי בזמן החזרה כתלות בטיפול. מטופלים שטופלו שמרנית חזרו לספורט תוך ממוצע של 52 ימים. לעומת זאת, מטופלים שעברו ניתוח חזרו לאחר ממוצע של 127 ימים (כ-4.5 חודשים). נתון זה מחזק את הבחירה בטיפול שמרני כקו ראשון לספורטאים באמצע עונה, כל עוד היציבות המפרקית מאפשרת זאת (Elliott et al., 2025).

פרוטוקול שיקום:

שיקום מוצלח כולל 4 שלבים: הגנה ושיכוך כאב (שבועות 0-6), השבת טווח תנועה אקטיבי (שבועות 6-12), חיזוק דינמי (שבועות 12-18), ואימון ספורט-ספציפי (שבוע 19 ואילך).

11) סיכום: איך לחשוב נכון על כאב ב- ACJ

כאב במפרק ה- ACJ הוא תלונה שכיחה המצריכה אבחון מדויק המבדיל בין טראומה, שחיקה ודלקת. הדרך היעילה ביותר להגיע לאבחון מדויק היא גישה שכבתית:

זיהוי מנגנון (טראומה מול עומס-יתר).
בדיקה ממוקדת עם צירוף מבחנים.
הדמיה מותאמת שאלה.
ובמקרה הצורך-הזרקה אבחנתית.

הספרות הרפואית העדכנית תומכת בגישה שמרנית לרוב פציעות ה-ACJ (כולל דרגה III), עם דגש על שיקום תפקודי מהיר. ההתערבות הכירורגית שמורה למקרים קשים או כרוניים, כאשר הטכניקות הארתרוסקופיות (כפתורים בפריקה, כריתה באוסטאוליזיס) מציגות פרופיל בטיחות מצוין. העתיד טמון ככל הנראה בשילוב של טיפולים ביולוגיים (PRP, תאי גזע) למניעת התדרדרות ניוונית, ובפרוטוקולי שיקום מותאמים אישית המאפשרים חזרה בטוחה ומהירה לפעילות.ההבנה המודרנית של יציבות אופקית, אנטומיית הקופסית והרצועות, ושונות בין מטופלים משפרת את הדיוק-ולכן גם את התוצאות (Nolte, 2021; Berthold, 2022).

References:

Adra, M., Haroon, A. M., Milchem, H., et al. (2024). Operative Versus Nonoperative Management of High-Grade Acromioclavicular Injuries: A Systematic Review and Meta-Analysis. Cureus, 16(6), e62000.

Beitzel, K., Mazzocca, A. D., Bak, K., Itoi, E., Kibler, W. B., Mirzayan, R., Imhoff, A. B., Calvo, E., Arce, G., Shea, K., & Upper Extremity Committee of ISAKOS. (2014). ISAKOS upper extremity committee consensus statement on the need for diversification of the Rockwood classification for acromioclavicular joint injuries. Arthroscopy: The Journal of Arthroscopic & Related Surgery, 30(2), 271-278.

Berthold, D. P., Münch, L. N., Dyrna, F. G. E., Mazzocca, A. D., Garvin, P., Voss, A., Scheiderer, B., Siebenlist, S., Imhoff, A. B., & Beitzel, K. (2022). Current concepts in acromioclavicular joint (AC) instability – A proposed treatment algorithm for acute and chronic AC – joint surgery. BMC Musculoskeletal Disorders, 23(1), 1078.

Chronopoulos, E., Kim, T. K., Park, H. B., Ashenbrenner, D., & McFarland, E. G. (2004). Diagnostic value of physical tests for isolated chronic acromioclavicular lesions. The American Journal of Sports Medicine, 32(3), 655-661.

de Groot, C., Verstift, D. E., Heisen, J., van Deurzen, D. F. P., & van den Bekerom, M. P. J. (2023). Management of acromioclavicular injuries – Current concepts. Orthopedic Research and Reviews, 15, 1-12.

Elliott, W. C., Olivo, B., Abraham, A., Hernandez, E. J., & Hanna, T. (2025). Return to Sport After Acromioclavicular Injury: A Systematic Review of Modifiable Factors. Journal of Clinical Medicine, 14(21), 7656.

Fraipont, G. M. (2024). Acromioclavicular joint biomechanics: a systematic review. JSES Reviews, Reports, and Techniques, 4(3), 395-403.

Freedman, B. A., Javernick, M. A., Orel, S. W., & Warner, J. J. P. (2007). Arthroscopic versus open distal clavicle excision: Comparative results at six months and one year from a randomized, prospective clinical trial. Journal of Shoulder and Elbow Surgery, 16(4), 413-418.

Gibbs, N., Diamond, N., Sekyere, E., & Thomas, W. (2015). Management of acromioclavicular joint osteoarthritis using autologous adipose-derived stromal vascular fraction: A case report. Regenerative Medicine, 4(2), 125-130.

Gulati, A., Adler, B., & Belair, J. A. (2026). Involvement of the acromion in cases of distal clavicular osteolysis. Skeletal Radiology, 55(1), 215-222.

Harris, K. D., Deyle, G. D., Gill, N. W., & Howes, R. R. (2012). Manual physical therapy for injection-confirmed nonacute acromioclavicular joint pain. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 42(2), 66-80.

Krill, M. K., Rosas, S., Kwon, K., et al. (2018). A concise evidence-based physical examination for diagnosis of acromioclavicular joint pathology: a systematic review. The Physician and Sportsmedicine, 46(1), 98-104.

Lindborg, C. M., Smith, R. D., Reihl, A. M., Bacevich, B. M., Cote, M., O’Donnell, E., Mazzocca, A. D., & Hutchinson, I. (2024). Current concepts in management of acromioclavicular joint injury. Journal of Clinical Medicine, 13(5), 1413.

Melenevsky, Y., Yablon, C. M., Ramappa, A., & Hochman, M. G. (2011). Clavicle and Acromioclavicular Joint Injuries: A Review of Imaging, Treatment, and Complications. Skeletal Radiology, 40(7), 831 – 842.

Miedema, N., Sierevelt, I., Alta, T. D. W., Vossen, R. J. M., & van Noort, A. (2023). Mid- to long-term success rate and functional outcomes of acromioclavicular injections in patients with acromioclavicular osteoarthritis. Clinics in Shoulder and Elbow, 26(2), 175-181.

Nakazawa, M., Nimura, A., Mochizuki, T., et al. (2016). The intrinsic ligament of the acromioclavicular joint: An anatomic study. Journal of Shoulder and Elbow Surgery, 25(8), 1258-1263.

Nakazawa, M., Nimura, A., Mochizuki, T., Koizumi, M., Sato, T., & Akita, K. (2016). The orientation and variation of the acromioclavicular ligament: An anatomic study. The American Journal of Sports Medicine, 44(10), 2690-2695.

Nemec, U., Oberleitner, G., Nemec, S. F., Gruber, M., Weber, M., Czerny, C., & Krestan, C. (2011). MRI versus radiography of acromioclavicular joint dislocation. AJR. American Journal of Roentgenology, 197(4), 968-973.

Nolte, P.-C., Ruzbarsky, J. J., Midtgaard, K. S., Tanghe, K. K., Elrick, B. P., Douglass, B. W., Brady, A. W., & Millett, P. J. (2021). Quantitative and qualitative surgical anatomy of the acromioclavicular joint capsule and ligament: A cadaveric study. The American Journal of Sports Medicine, 49(5), 1183-1191.

Nudd, S., & Boraiah, S. (2022). Platelet-Rich Plasma for the Treatment of Primary Acromioclavicular Joint Osteoarthritis: A Pilot Study. Indian Journal of Orthopaedics, 56, 123 – 128.

Pallis, M., Cameron, K. L., Svoboda, S. J., & Owens, B. D. (2012). Epidemiology of acromioclavicular joint injury in young athletes. The American Journal of Sports Medicine, 40(9), 2072-2077.

Perry, N. P. J., Omonullaeva, N. K., Bacevich, B. M., Nascimento, R. J., O’Donnell, E. A., Price, M. D., Mazzocca, A. D., & Millett, P. J. (2023). Acromioclavicular joint anatomy and biomechanics: The significance of posterior rotational and translational stability. Clinics in Sports Medicine, 42(4), 557-571.

Rockwood, C. A., Williams, G. R., & Young, D. C. (1998). Disorders of the Acromioclavicular Joint. In: Rockwood CA, Matsen FA, editors. The Shoulder. 2nd ed. Philadelphia: Saunders. p. 483-553.

Schwarzkopf, R., Ishak, C., Elman, M., Gelber, J., Strauss, D. N., & Jazrawi, L. M. (2008). Distal clavicular osteolysis: A review of the literature. Bulletin of the NYU Hospital for Joint Diseases, 66(2), 94-101.

Soler, F., Mocini, F., Djemeto, D. T., Cattaneo, S., Saccomanno, M. F., & Milano, G. (2021). No differences between conservative and surgical management of acromioclavicular joint osteoarthritis: A scoping review. Knee Surgery, Sports Traumatology, Arthroscopy, 29(7), 2194-2201.

Valk, J. A., Dorthé, E. W., D'Lima, D. D., & Hoenecke, H. R. (2025). Anatomic Suture Reconstruction of the Acromioclavicular Joint is Noninferior to Traditional Suture Constructs: A Biomechanical Study. Journal of Orthopedics and Sports Medicine, 7, 292-298.

van Bergen, C. J. A., van Bemmel, A. F., Alta, T. D. W., & van Noort, A. (2017). New insights in the treatment of acromioclavicular separation. World Journal of Orthopedics, 8(12), 861-873.

Vossen, R. J. M., Puijk, R., Sierevelt, I. N., & van Noort, A. (2024). Diagnostic value of a preoperative acromioclavicular injection for symptomatic acromioclavicular osteoarthritis: A retrospective study of cross-sectional midterm outcomes. Clinics in Shoulder and Elbow, 27(1), 45-51.

Walton, J., Mahajan, S., Paxinos, A., Marshall, J., Bryant, C., Shnier, R., & Murrell, G. A. C. (2004). Diagnostic values of tests for acromioclavicular joint pain. The Journal of Bone and Joint Surgery. American Volume, 86(4), 807-812.

Zanca, P. (1971). X-ray examination of the acromioclavicular joint in athletes. The American Journal of Sports Medicine, 6, 48-56.