התמכרות לספורט? זה האנדורפינים או חומרים ביו כימיקלים דמויי קנביס שהגוף מייצר שגורמים לזה. התמכרות לאנדורפינים ועל פי מחקרים עדכניים לביו כימיקלים דמויי קנביס דוחפים את המכור לפעילות גופנית בעצימות גבוהה מידי. פעילות גופנית בעצימות גבוהה מידי תוביל בסבירות גבוהה להתפתחות פציעות ספורט. בשורה התחתונה אם אתם חשים "היי של אצנים" זה בגלל הכימיקליים שהם משככי כאב טבעיים המשפיעים על מוחכם. מודעות להתמכרות לספורט תאפשר לכם לעצור לפני התפתחות הנזקים האופייניים. כולם יודעים שניתן להתמכר לאכילה, לעישון, אלכוהול, סמים, קניות, הימורים, סקס ועוד.
אך לא רבים יודעים שניתן להתמכר גם לפעילות גופנית. ליתר דיוק להתמכר למשככי הכאב הטבעיים המופרשים במהלך פעילות גופנית. האדם המודרני שלצורך קיומו ניטל ממנו הצורך לצוד וללקט חייב לעסוק בספורט כתחליף. אלא שגם יותר מידי ספורט עלול להוביל להתפתחות התמכרות לספורט.
1) התמכרות לספורט – רקע
פעילות גופנית היא אחת ההתערבויות הבריאותיות היעילות ביותר, אך אצל חלק קטן מהאנשים היא עלולה להפוך לדפוס כפייתי ואובד־שליטה. בספרות משתמשים בכמה מונחים קרובים: Exercise Addiction (התמכרות לפעילות גופנית), Exercise Dependence (תלות באימון), ו־Compulsive/Excessive Exercise (אימון כפייתי/מופרז). למרות הדמיון, ההבדלים חשובים: “התמכרות” מדגישה מנגנוני חיזוק, אובדן שליטה והמשך התנהגות למרות נזק; “תלות” מתארת תסמיני סבילות/נסיגה בדומה להתמכרויות אחרות; ו”אימון כפייתי” מדגיש את הדחף הנוקשה והכללים הפנימיים שמכריחים להתאמן גם כשזה פוגע בתפקוד או בבריאות (Lichtenstein, 2017; Taranis, 2011).
חשוב להבחין בין אימונים אינטנסיביים אך מסתגלים (למשל ספורטאי תחרותי עם עומסים גבוהים, אך עם גמישות, התאוששות ותפקוד תקין) לבין דפוס פתולוגי שבו האימון הופך לציר המרכזי של החיים, גורם למצוקה, לפגיעה חברתית/לימודית/תעסוקתית, להתעלמות מפציעות ולחוויית “חייב/ת להתאמן” (Freimuth, 2011; Colledge, 2020). בנוסף, יש דיון על “התמכרות ראשונית” (האימון הוא המטרה כשלעצמו) לעומת “משנית” (האימון משרת הפרעת אכילה/דימוי גוף או מצב אחר) – הבחנה שמסייעת קלינית כי לעיתים מוקד הטיפול צריך להיות ההפרעה הנלווית (Freimuth, 2011; Trott, 2020).
2) שכיחות: כמה זה נפוץ – ולמה המספרים משתנים?
הערכת שכיחות ההתמכרות לספורט מורכבת משתי סיבות מרכזיות: (א) אין קריטריונים אבחנתיים רשמיים מוסכמים בכל המערכות; (ב) מחקרים משתמשים בכלי סינון שונים ובנקודות חיתוך שונות. לכן מתקבלים טווחים רחבים.
בסקירה שיטתית לפי ענפי ספורט וכלים נפוצים, דווח שבאוכלוסייה הכללית השכיחות של “סיכון להתמכרות” יכולה להיות סביב כמה אחוזים בודדים, בעוד שבקבוצות ספורט מסוימות (בעיקר סבולת) שיעורי הסיכון גבוהים יותר (Di Lodovico, 2019). באותה סקירה נמצאו שיעורי סיכון גבוהים יחסית אצל ספורטאי סבולת, ולאחריהם משחקי כדור ומתאמני חדר כושר (Di Lodovico, 2019). במחקרים על ספורטאי עילית דווח לעיתים על שיעורי סיכון משמעותיים, ובמיוחד בגיל ההתבגרות המאוחר (למשל גילאי 15-19) – תקופה המאופיינת בלחצים תחרותיים, דימוי גוף וזהות הישגית (Lichtenstein, 2021).
כדי לחדד את התמונה, מטא־אנליזה שהתמקדה במקרים ללא סימפטומים של הפרעת אכילה מצאה ששיעור “הסיכון” להתמכרות עדיין קיים אך נמוך יותר מאשר כאשר יש תחלואה נלווית, והדגישה שהקשר להפרעות אכילה משנה מאוד את הפרופיל הקליני ואת ההערכה האפידמיולוגית (Trott, 2020). כלומר, חלק מהשונות בשכיחות נובע מכך שמחקרים שונים כוללים או לא כוללים אוכלוסיות עם הפרעות אכילה, או לא בודקים זאת היטב.
3) גורמים ומנגנונים: למה זה קורה?
אין “סיבה אחת” להתמכרות לספורט; מדובר בשילוב של מנגנונים ביולוגיים־פסיכולוגיים־חברתיים:
- חיזוק רגשי (שלילי וחיובי): אצל חלק מהאנשים אימון מפחית חרדה, אשמה, מתח או מצב רוח ירוד (“אם לא אתאמן ארגיש רע”), ולכן ההתנהגות מתחזקת דרך הקלה מיידית (Egorov, 2013). אצל אחרים החיזוק הוא חיובי – תחושת הישג, זהות, “היי” או תגמול חברתי – אך עם הזמן נדרשת יותר פעילות כדי להגיע לאותה תחושה (סבילות) (Colledge, 2020).
- דפוסי חשיבה נוקשים ושלמותנות: פרפקציוניזם, נוקשות קוגניטיבית, צורך בשליטה ונטייה לכללים פנימיים (“אסור לפספס אימון”) קשורים לאימון כפייתי ולמצוקה סביב האימון (Lichtenstein, 2017). סקירות על גורמי סיכון פסיכולוגיים מצביעות על קשרים עקביים יחסית בין תלות/התמכרות באימון לבין פרפקציוניזם, ויסות רגשי לקוי ותכונות אובססיביות־כפייתיות אצל חלק מהנבדקים (Back, 2021).
- דימוי גוף והנעה משקל/צורה/שריריות: מטא־אנליזה מצאה קשר מובהק בין חוסר שביעות רצון מהגוף לבין “אימון מורבידי/פתולוגי” (Alcaraz-Ibáñez, 2021). בהקשרים מסוימים (כמו חדרי כושר, פיתוח גוף, ענפי אסתטיקה) האימון עשוי להפוך לכלי “וויסות” של דימוי הגוף ושל הערך העצמי.
- אינטראקציה עם עומס אימון ותרבות ספורט: תרבות של “יותר זה יותר”, מדיה חברתית, מדדי ביצוע ומעקב (שעונים, אפליקציות), ושיח של משמעת קיצונית יכולים להגביר נטייה להתנהגות כפייתית אצל אנשים פגיעים (Weinstein, 2023). בספורט תחרותי, הגבול בין מחויבות גבוהה לפתולוגיה עשוי להיטשטש, ולכן חשוב להעריך פגיעה בתפקוד ולא רק “כמה שעות מתאמנים”.
- השערת האנדורפינים: בזמן פעילות גופנית עצימה, המוח מפריש אנדורפינים (אופיואידים אנדוגניים) הפועלים כמשככי כאב טבעיים ומשרים תחושת הנאה או אופוריה, המכונה לעיתים "Runner's High". עם הזמן, המוח עלול להפחית את הייצור הטבעי של אנדורפינים (Down-regulation) בתגובה לגירוי הקבוע. כתוצאה מכך, המתאמן נדרש להגביר את עצימות הספורט כדי לשמור על האיזון הכימי במוח ולחוש הנאה. כאשר מכור לספורט מפסיק להתאמן, הירידה ברמת האנדורפינים עלולה להוביל לתסמיני גמילה כמו עצבנות, חרדה ודיכאון.
- אנדוקנבינואידים (Endocannabinoids): אלו חומרים ביוכימיים הדומים לקנאביס שהגוף מייצר באופן טבעי. בניגוד לאנדורפינים, הם עוברים בקלות את מחסום הדם-מוח ונחשבים כיום למועמדים מרכזיים יותר להסבר תחושת האופוריה והפחתת החרדה לאחר ריצה (Siebers., 2021).
- דופמין (Dopamine): מערכת התגמול במוח משחררת דופמין בתגובה להישגים ספורטיביים, מה שמחזק את ההתנהגות הכפייתית ואת הצורך לחזור על הפעילות שוב ושוב (Tariq ., 2025).
- נוראדרנלין: עוזר למוח להתמודד עם סטרס ומגביר את תחושת הערנות והמיקוד במהלך האימון.
4) גורמי סיכון: מי נמצא/ת בסיכון גבוה יותר?
המחקר מצביע על כמה קבוצות ומאפיינים שמעלים סיכון, בלי שזה אומר שכל אדם בקבוצה יפתח בעיה:
- ספורטאי סבולת ומתאמנים בנפחי אימון גבוהים, במיוחד כאשר יש לחץ להישגים או זהות שמוגדרת כמעט רק דרך הספורט (Di Lodovico, 2019; Nogueira, 2018).
- מתבגרים וספורטאי עילית צעירים, כנראה בשל שילוב של התפתחות זהות, לחץ חברתי ותחרותיות (Lichtenstein, 2021).
- אנשים עם סימפטומים של הפרעת אכילה/דימוי גוף, שבהם האימון הופך לעיתים להתנהגות מפצה או מרגיעה, ומקושר לתוצאות טיפוליות פחות טובות אם לא מטופל ישירות (Dittmer, 2018; Lichtenstein, 2017).
- פרפקציוניזם, חרדה/דיכאון, אובססיביות ומצוקה פסיכולוגית, שיכולים גם להיות גורם מקדים וגם תוצאה של הדפוס הכפייתי (Back, 2021; Meyer, 2021).
- פציעות חוזרות והמשך אימון למרות נזק, שמשמרים מעגל של כאב-הימנעות רגשית-אימון כפיצוי (Colledge, 2020).
5) משמעות קלינית: למה זה חשוב?
הבעיה אינה “יותר מדי ספורט” כשלעצמו, אלא המחיר. מחקרים מתארים פגיעה בתחומים מרכזיים:
- בריאות גופנית: אימון דרך פציעה, עומס יתר, פציעות שימוש־יתר, עייפות כרונית ופגיעה בהתאוששות. אצל חלק מהאנשים קיימת התעלמות מסימני אזהרה גופניים כי “אסור להפסיק” (Colledge, 2020).
- בריאות נפשית: מצוקה כשלא מתאמנים (אי־שקט, אשמה, עצבנות), תסמינים דמויי נסיגה, והקשרים עם הפרעות חרדה/מצב רוח והפרעות נוספות (Meyer, 2021).
- תפקוד חברתי ולימודי/תעסוקתי: ביטול מפגשים, קונפליקטים משפחתיים, ירידה בריכוז, ופגיעה בשינה.
- תחלואה נלווית: במיוחד בהפרעות אכילה, אימון כפייתי קשור לפרוגנוזה גרועה יותר ולסיכון להישנות אם אינו מטופל כחלק אינטגרלי מהתכנית (Dittmer, 2018).
בספורט תחרותי יש אתגר: חלק מההתנהגויות נראות “נורמטיביות” (משמעת, דיאטה, שעות רבות), אך כאשר האימון מונע מפחד, אשמה ונוקשות, וכאשר הוא פוגע בעקביות בבריאות ובתפקוד – זה כבר סימן אזהרה (Martenstyn, 2022).
6) אבחון: מה בודקים בפועל?
נכון להיום, ההתמכרות לספורט אינה מאובחנת כהפרעה רשמית נפרדת בחלק מהמסגרות האבחוניות, והנושא נדון כ”התמכרות התנהגותית” אפשרית אך ללא הכללה פורמלית רחבה (Potenza, 2013). לכן קלינאים נשענים על שילוב של ראיון קליני, כלי סינון ואבחנה מבדלת.
כלי סינון נפוצים
- EAI – שאלון קצר לזיהוי סיכון (Terry, 2004).
- EDS-21 – מודד ממדים דמויי־תלות (סבילות, נסיגה, חוסר שליטה ועוד) (Hausenblas, 2002).
- CET – ממקד את ההיבטים הקוגניטיביים־התנהגותיים של אימון כפייתי (כללים, הימנעות/ויסות מצב רוח, דימוי גוף) (Taranis, 2011).
חשוב להדגיש: אלו כלי סקר ולא “אבחנה” לבדם. הם עלולים לסמן “סיכון” גם אצל מתאמנים מסורים ללא פגיעה תפקודית, במיוחד בספורטאים תחרותיים.
מרכיבי ראיון קליני מומלצים
- אובדן שליטה: האם האדם ניסה להפחית ולא הצליח? (Colledge, 2020)
- המשך למרות נזק: אימון למרות פציעה/מחלה/המלצה רפואית להפסיק (Colledge, 2020)
- מצוקה ותפקוד: מה קורה כשלא מתאמנים? האם יש פגיעה בבית/לימודים/חברה? (Lichtenstein, 2017)
- מוטיבציה: בריאות/הנאה מול דחף כפייתי, אשמה או פחד (Freimuth, 2011)
- תחלואה נלווית: במיוחד הפרעות אכילה, הפרעת גוף/שריריות, OCD, חרדה, דיכאון (Dittmer, 2018; Meyer, 2021)
אבחנה מבדלת חשובה
- Overtraining syndrome (עומס־יתר ספורטיבי) יכול להיראות כמו “כפייתיות”, אבל לעיתים מדובר בעיקר בפיזיולוגיה של התאוששות לקויה.
- הפרעת אכילה: אם האימון משמש בעיקר לשליטה במשקל/צורה, הטיפול חייב לכלול מסלול ייעודי (Dittmer, 2018).
- שרירנות/דיסמורפיה שרירית: אימון כפייתי יכול להיות חלק מתמונה רחבה יותר (Lavender, 2017).
7) טיפול: מה עוזר, ומה הראיות אומרות?
אין “תרופה אחת”, והטיפול מותאם לפרופיל: האם מדובר בדפוס ראשוני או משני, האם יש הפרעת אכילה, מה רמת התפקוד, ומה הסיכונים הרפואיים. סקירה ומטא־אנליזה על התערבויות לטיפול באימון כפייתי בהפרעות אכילה ובדיסמורפיה שרירית מצאה ירידה בינונית־גדולה במדדי אימון כפייתי לפני-אחרי טיפול, אך האפקט קטן יותר כשמשווים לקבוצות ביקורת – רמז לכך שחלק מהשיפור קשור לטיפול הכולל/החלמה כללית, ולכן חשוב לבנות רכיב ממוקד לאימון כפייתי (Martenstyn, 2022).
עקרונות טיפול מבוססי־עדויות/קונצנזוס קליני
1) פסיכו־חינוך וניהול סיכונים רפואיים
מיפוי פציעות, שינה, תזונה, סימני “אימון דרך כאב”, ולעיתים קביעת גבולות זמניים (במיוחד כשיש פציעה או סיכון רפואי). במקרים מסוימים, במיוחד בהפרעות אכילה, בעבר הומלצה הימנעות מוחלטת, אך גישות עדכניות תומכות בהחזרה הדרגתית ומבוקרת של פעילות “בריאה” כאשר זה בטוח ומתאים (Martenstyn, 2021).
2) CBT ממוקד אימון כפייתי
שינוי אמונות נוקשות (“אם אפספס אימון – נכשלתי”), עבודה על אשמה וחרדה, ובניית גמישות התנהגותית. תכנית ייעודית שנחקרה בהקשר של אנורקסיה כללה רכיב CBT מובנה המכוון לאמונות ועמדות סביב פעילות, עם תוצאות חיוביות במדדים קוגניטיביים וקליניים לאורך זמן (Hay, 2018).
3) חשיפה ו”למידה מעכבת”
בחלק מהמטופלים, הבעיה היא חרדה/אי־שקט כשהאימון לא מתרחש. עקרונות חשיפה יכולים לסייע להישאר עם התחושות בלי “לכבות” אותן באמצעות אימון, וללמוד שהאסון הצפוי לא קורה (Butler, 2020).
4) טיפול בתחלואה נלווית
מחקר קליני הראה ששכיחות הפרעות נפשיות נלוות יכולה להיות משמעותית בקרב אנשים עם חשד להתמכרות לאימון, ולכן טיפול יעיל לרוב חייב לשלב מענה לחרדה/דיכאון/הפרעת אכילה/דימוי גוף ולא רק להפחתת שעות אימון (Meyer, 2021; Dittmer, 2018).
5) טיפול קבוצתי/מערכתי ושינוי זהות
הרחבת זהות מעבר לספורט, בניית רשת תמיכה, והסכמות עם מאמן/משפחה לגבי גבולות עומס והתאוששות – במיוחד במתבגרים וספורטאים צעירים (Lichtenstein, 2021).
“יעד הטיפול”: הפסקה מוחלטת או וויסות?
ברוב המקרים המטרה אינה “להפסיק להתאמן לתמיד”, אלא לעבור מיחסים כפייתיים ליחסים גמישים ובריאים עם פעילות: אימון שמשרת ערכים ובריאות, לא אימון שמנהל את האדם. במקרים עם סכנה רפואית או הפרעת אכילה פעילה, ייתכנו תקופות של הפחתה חדה או עצירה זמנית תחת פיקוח (Martenstyn, 2021; Hay, 2018).
8) כירופרקטיקה: איפה היא נכנסת בתמונה?
כירופרקטיקה אינה “טיפול בהתמכרות” במובן הפסיכיאטרי, אך היא יכולה להיות חלק משמעותי במערך רב־תחומי, בעיקר בגלל שההתמכרות לספורט מלווה לא פעם בכאבי שריר־שלד ופציעות שימוש־יתר, ובגלל שכירופרקטורים פוגשים מתאמנים רבים בקהילה.
תפקידים קליניים אפשריים (בתוך גבולות מקצועיים)
- זיהוי דגלים אדומים התנהגותיים: מתאמן שממשיך להגיע עם אותה פציעה, מתאמן “דרך כאב”, מתקשה להפחית עומס למרות המלצות, או מפגין חרדה משמעותית סביב מנוחה – אלו סימנים שמצדיקים שיחה עדינה והפניה להערכה מתאימה (Colledge, 2020; Lichtenstein, 2017).
- ניהול כאב ותפקוד בתנאי שהעומס מנוהל: ההנחיות הקליניות לכאבי גב תחתון כוללות לעיתים טיפול ידני/מניפולציה כחלק מגישה שמרנית רחבה, לצד פעילות מותאמת, הדרכה והישארות פעילים (Zhou, 2024; Whalen, 2022). לכן, כאשר קיימים כאבי גב/צוואר/מפרקים על רקע עומס אימונים, טיפול כירופרקטי יכול להיות רכיב להפחתת כאב ושיפור תפקוד – אך הוא חייב להשתלב עם תכנית עומסים והתאוששות ולא “לאפשר” חזרה מוקדמת מדי לאימון מזיק.
- חינוך לעומס, התאוששות ושינה: חלק מהבעיה בהתמכרות לאימון הוא “עיוורון” לאותות הגוף. עבודה על תכנון עומס (deload), התאוששות, גיוון תנועה, ומניעת הישנות פציעות – יכולה לתמוך בתהליך שינוי ההתנהגות (Myburgh, 2024).
- הפניה ושיתוף פעולה: כאשר עולה חשד להפרעת אכילה/דיכאון/חרדה או פגיעה תפקודית משמעותית, הטיפול היעיל מחייב הפניה לפסיכולוג/פסיכיאטר/דיאטן/רופא ספורט, ותיאום בין אנשי המקצוע (Dittmer, 2018; Meyer, 2021).
נקודת מפתח
אם מטופל מקבל הקלה בכאב באמצעות טיפול ידני אך ממשיך להתאמן באופן כפייתי, עלול להיווצר “אפקט פלסטר” שמאריך את הבעיה. לכן, תפקיד אחראי הוא לשלב טיפול בכאב עם שינוי עומסים ועם הפניה כאשר יש חשד להתמכרות או הפרעת אכילה.
9) מניעה והתערבות מוקדמת: מה אפשר לעשות לפני שמחמיר?
- מניעה יעילה דומה למניעת בעיות התנהגותיות אחרות: לזהות מוקדם, להפחית סטיגמה, ולהציע חלופות.
- סקר קצר בקבוצות סיכון (ספורטאי עילית צעירים, ענפי סבולת, חדרי כושר) יכול לסייע, תוך זהירות מפרשנות יתר של שאלונים (Terry, 2004; Hausenblas, 2002).
- שפה מאוזנת של מאמנים וצוות רפואי: לעודד התאוששות כחלק מהאימון, לא כ”חולשה”.
- כללים ברורים סביב פציעות: חזרה הדרגתית, ניטור כאב, ומניעת אימון “כדי לכפר”.
- חינוך דיגיטלי: שימוש באפליקציות ומדדים כמידע, לא כ”שופט”.
- בני נוער: להדגיש ערך עצמי שאינו תלוי רק בביצועים, ולשלב הורים/מסגרת כשצריך (Lichtenstein, 2021).
10) סיכום
התמכרות לספורט היא תופעה אמיתית אך מורכבת: היא יושבת על הרצף שבין אורח חיים בריא לבין דפוס כפייתי שפוגע בבריאות ובתפקוד. השכיחות משתנה בין אוכלוסיות וענפים ותלויה בכלי מדידה ובהימצאות תחלואה נלווית, במיוחד הפרעות אכילה (Trott, 2020; Di Lodovico, 2019). גורמי סיכון מרכזיים כוללים הפרשת אנדורפינים, אנדוקנבינואידים, דופמין וכימיכלים נוספים. גורמי אישיות כגון, פרפקציוניזם ונוקשות, דימוי גוף, חיזוק רגשי באמצעות אימון, לחצים תחרותיים וזהות הישגית (Alcaraz-Ibáñez, 2021; Back, 2021). האבחון צריך לשלב שאלונים עם ראיון קליני והבחנה מבדלת, והטיפול לרוב רב־תחומי: CBT ממוקד, עבודה על גמישות התנהגותית, טיפול בתחלואה נלווית וניהול סיכונים רפואיים (Hay, 2018; Martenstyn, 2022; Meyer, 2021).
כירופרקטיקה יכולה לתרום בעיקר בניהול היבטי הכאב והתפקוד של מערכת השריר־שלד ובהתערבות מוקדמת (זיהוי דגלים אדומים, הדרכת עומסים, הפניה ושיתוף פעולה), כחלק מתכנית כוללת שמטרתה להחזיר לאדם שליטה וגמישות ביחסים עם פעילות גופנית (Whalen, 2022; Zhou, 2024).
References:
Alcaraz-Ibáñez, M., Paterna, A., Sicilia, Á., & Griffiths, M. D. (2021). A systematic review and meta-analysis on the relationship between body dissatisfaction and morbid exercise behaviour. International Journal of Environmental Research and Public Health, 18(2), 585.
Back, J., Dankel, S., & Lippa, D. (2021). Psychological risk factors for exercise dependence. International Review of Sport and Exercise Psychology.
Bamber, D. J., Cockerill, I. M., Rodgers, S., & Carroll, D. (2000). “It’s exercise or nothing”: A qualitative analysis of exercise dependence. British Journal of Sports Medicine, 34(6), 423-430.
Bamber, D. J., Cockerill, I. M., Rodgers, S., & Carroll, D. (2003). Diagnostic criteria for exercise dependence in women. British Journal of Sports Medicine, 37(5), 393-400.
Butler, R. M., Heimberg, R. G., & others. (2020). Exposure therapy for eating disorders: A systematic review. Clinical Psychology Review, 79, 101851.
Colledge, F., Cody, R., & others. (2020). Excessive exercise: A meta-review. Frontiers in Psychiatry, 11, 521572.
Di Lodovico, L., Poulnais, S., & Gorwood, P. (2019). Which sports are more at risk of physical exercise addiction: A systematic review. Addictive Behaviors, 93, 257-262.
Dittmer, N., Voderholzer, U., & others. (2018). Compulsive exercise in eating disorders: Proposal for a definition and a clinical assessment. Journal of Eating Disorders, 6, 42.
Egorov, A. Y., & Szabo, A. (2013). The exercise paradox: An interactional model for a clearer conceptualization of exercise addiction. Journal of Behavioral Addictions, 2(4), 199-208.
Freimuth, M., Moniz, S., & Kim, S. R. (2011). Clarifying exercise addiction: Differential diagnosis, co-occurring disorders, and phases of addiction. International Journal of Environmental Research and Public Health, 8(10), 4069-4081.
Hausenblas, H. A., & Downs, D. S. (2002). How much is too much? The development and validation of the Exercise Dependence Scale. Psychology & Health, 17(4), 387-404.
Hay, P., Touyz, S., & others. (2018). A randomized controlled trial of the Compulsive Exercise Activity Therapy (LEAP) program integrated with manualized cognitive behavioral therapy for anorexia nervosa. International Journal of Eating Disorders, 51(7), 718-728.
Lavender, J. M., Brown, T. A., & Murray, S. B. (2017). Men, muscles, and eating disorders: An overview of traditional and muscularity-oriented disordered eating. Current Psychiatry Reports, 19(6), 32.
Lichtenstein, M. B., & others. (2021). The prevalence of exercise addiction symptoms in a sample of Danish elite athletes. Frontiers in Sports and Active Living, 3, 635418.
Lichtenstein, M. B., Hinze, C. J., Jannsen, B. E., Thomsen, F., & Hemmingsen, S. D. (2017). Compulsive exercise: Links, risks and challenges faced. Psychology Research and Behavior Management, 10, 85-95.
Martenstyn, J. A., Aouad, P., Touyz, S., & Maguire, S. (2022). Treatment of compulsive exercise in eating disorders and muscle dysmorphia: A systematic review and meta-analysis. Clinical Psychology: Science and Practice, 29(2), 143-161.
Martenstyn, J. A., Touyz, S., & Maguire, S. (2021). Treatment of compulsive exercise in eating disorders and muscle dysmorphia: Protocol for a systematic review. Journal of Eating Disorders, 9(1), 19.
Meyer, M., Pels, F., & others. (2021). Mental disorders in individuals with exercise addiction: A clinical study. Journal of Behavioral Addictions, 10(4), 910-922.
Monell, E., Meyer, C., Szwajda, A., Forsén Mantilla, E., & Birgegård, A. (2021). Taking the LEAP: Study protocol for a randomized, multicentre, naturalistic, efficacy trial of the compuLsive Exercise Activity theraPy (LEAP) in eating disorder patients. BMC Psychiatry, 21, 343.
Nogueira, A., Molinero, O., Salguero, A., & Márquez, S. (2018). Exercise addiction in practitioners of endurance sports: A literature review. Frontiers in Psychology, 9, 1484.
Potenza, M. N. (2013). Non-substance addictive behaviors in the context of DSM-5. Addictive Behaviors, 38(12), 2926-2933.
Siebers M, Biedermann SV, Bindila L, Lutz B, Fuss J. Exercise-induced euphoria and anxiolysis do not depend on endogenous opioids in humans. Psychoneuroendocrinology. 2021 Apr;126:105173.
Taranis, L., Touyz, S., & Meyer, C. (2011). Disordered eating and exercise: Development and preliminary validation of the Compulsive Exercise Test (CET). European Eating Disorders Review, 19(3), 256-268.
Tariq A, Saad A. When fitness becomes an obsession: a cross-sectional study investigating the risk of exercise addiction among athletes. BMJ Open Sport & Exercise Medicine. 2025;11:e002630.
Terry, A., Szabo, A., & Griffiths, M. D. (2004). The Exercise Addiction Inventory: A new brief screening tool. Addiction Research & Theory, 12(5), 489-499.
Trott, M., Jackson, S. E., Firth, J., Fisher, A., Johnstone, J., Mistry, A., Stubbs, B., & Smith, L. (2020). Exercise addiction prevalence and correlates in the absence of eating disorder symptomology: A systematic review and meta-analysis. Journal of Addiction Medicine, 14(6), e321-e329.
Vrabel, K. A. R., Bratland-Sanda, S., & colleagues. (2024). Effects of inpatient treatment on compulsive exercise in adults with longstanding eating disorders: Secondary analysis from a randomized controlled trial with 12-month follow-up. International Journal of Eating Disorders, 57(2), 437-449.
Weinstein, A., & colleagues. (2023). Exercise addiction: A narrative overview of research issues. Journal of Behavioral Addictions, 12(1), 1-21.
Zhou, T., & colleagues. (2024). Recent clinical practice guidelines for the management of low back pain: A systematic review. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy.