דלקת גידים: גורמים, טיפול ודרכי מניעה – זהו נושאו של המאמר. הגידים הם למעשה כבלים קשיחים וגמישים של רקמת חיבור המחברים את השרירים אל העצמות. חוזקם, גמישותם וקשיחותם של הגידים מקנים להם את יכולת העמידה בעומסים. עומסים אלה מוטלים על הגידים במצב של כיווץ שרירים ובעת העברת הכוח אל המפרקים. במבחן התוצאה מתברר שגם ליכולות המופלאות הללו של הגידים ישנה מגבלה. לעתים קרובות אנו רומסים המגבלות הללו וגורמים למתיחה או קרע של הגיד.
פגיעה בגידים בגלל שימוש יתר או נזק טראומטי מהווה חלק ניכר מפציעות הספורט. הריפוי של דלקת בגיד הוא ארוך ומתיש וזאת בגלל אספקת הדם המוגבלת של הגידים. דלקות גידים שכיחות כוללות בין היתר פגיעות בגידים במרפק, בברכיים, בכתפיים, בכפות הידיים והרגליים ועוד. למה הגידים שלנו נוטים להיפגע ומה ניתן לעשות כדי לצמצם את סיכויי הפגיעה בהם. על שאלות אלו ואחרות נענה במאמר הנוכחי.
1) דלקת גידים: גורמים, טיפול ודרכי מניעה – רקע
דלקת גידים היא אחת התלונות השכיחות ביותר ברפואת שריר־שלד, הן בקרב ספורטאים והן בקרב אנשים שאינם עוסקים בספורט תחרותי. למרות השימוש הרווח במונח “דלקת גידים”, הידע המחקרי של שני העשורים האחרונים מראה שבמקרים רבים המונח המדויק יותר הוא טנדינופתיה, משום שלא תמיד מדובר בדלקת קלאסית אלא בתהליך מורכב של עומס יתר, שינויים במבנה הקולגן, ירידה באיכות הרקמה, כאב והפרעה בתפקוד.
המשמעות המעשית של שינוי ההבנה הזה גדולה מאוד: טיפול מוצלח אינו נשען רק על מנוחה או תרופות נוגדות דלקת, אלא בעיקר על אבחון מדויק, ניהול עומסים ותוכנית שיקום הדרגתית. בנוסף, מתברר יותר ויותר שלגורמים מטבוליים כמו השמנה וסוכרת יש תפקיד משמעותי בפגיעה בבריאות הגיד, ולכן יש לראות בדלקות גידים לא רק בעיה מקומית אלא לעיתים גם ביטוי להקשר ביומכני ומערכתי רחב יותר (Cook & Purdam, 2008; Cook et al., 2016; Scott et al., 2015).
2) מהי דלקת גידים, ולמה המונח “טנדינופתיה” מדויק יותר?
בעבר נהוג היה לחשוב שכאב בגיד משקף בהכרח תהליך דלקתי, ולכן נעשה שימוש נרחב במונחים כמו tendinitis. כיום מקובל יותר לדבר על tendinopathy, משום שבמקרים רבים הממצא המרכזי הוא לא דלקת חריפה אלא רצף של שינויים ניווניים־תגובהיים בגיד, המושפעים מעומס מכני, מהסתגלות לא מספקת ומהפרעה בתהליכי ריפוי. מודל הרצף של Cook ו-Purdam מתאר מעבר אפשרי בין גיד תגובתי, גיד במצב של disrepair, וגיד דגנרטיבי, כאשר לא כל מצב מתקדם בהכרח באופן חד־כיווני, וחלק מהשלבים יכולים להשתפר בעזרת התאמת עומס וטיפול נכון.
לכן, כשאדם מדווח על “דלקת גידים”, הרופא או המטפל צריכים להבין לא רק היכן הכאב ממוקם, אלא גם באיזה שלב של התהליך נמצא הגיד, מהי רגישותו לעומס, ומהם הגורמים המשמרים את הבעיה (Cook & Purdam, 2008; Cook et al., 2016; Kaux et al., 2011).
3) שכיחות: עד כמה הבעיה נפוצה?
א. שכיחות באוכלוסייה הכללית
טנדינופתיות נפוצות במיוחד בכתף, במרפק, בגיד אכילס ובגיד הפיקה. בסקירה שיטתית על טנדינופתיה של השרוול המסובב בכתף הודגש כי מדובר באחת הסיבות השכיחות ביותר לכאב כתף, וכי השכיחות עולה עם הגיל ועם חשיפה לעומסים חוזרים, במיוחד בעבודות הדורשות הרמת ידיים ופעילות חוזרת מעל גובה הכתף (Littlewood et al., 2013). גם בטנדינופתיה של המרפק, ובעיקר lateral elbow tendinopathy, דווח על שכיחות של כ-1%-3% באוכלוסייה הכללית, עם היארעות סביב 3.4 לכל 1,000 איש בשנה, נתון שממחיש כי לא מדובר בתופעה שולית אלא בבעיה שכיחה מאוד בקהילה וברפואה התעסוקתית (Vinolo-Gil et al., 2024).
ב. שכיחות בספורט ובפעילות גופנית
בעולם הספורט הבעיה בולטת עוד יותר. מטא-אנליזה על טנדינופתיה של גיד אכילס בפעילות גופנית הראתה כי מדובר בפציעת עומס שכיחה, במיוחד בענפי ריצה, קפיצה ושינויי כיוון, עם שכיחות משתנה לפי הענף, רמת האימון ועומס החשיפה (Wang et al., 2022). בטנדינופתיה פטלרית, הנתונים גבוהים במיוחד בקרב ספורטאי קפיצה. סקירה עדכנית ציינה שבספורטאי עילית שכיחות נקודתית יכולה להגיע עד 14.2%, ובמתבגרים פעילים דווח על שכיחות של 5.8% בטנדינופתיה פטלרית לעומת 1.8% בטנדינופתיה של אכילס. המשמעות היא שעומסים חוזרים, ולא רק טראומה חד־פעמית, הם אחד המנועים המרכזיים של המחלה (Cobec & Kozinc, 2022; Wang et al., 2022).
4) התסמינים האופייניים
התסמין המרכזי בטנדינופתיה הוא כאב מקומי בגיד, בדרך כלל בסמוך לאזור האחיזה שלו לעצם או לאורך החלק המעובה והרגיש של הגיד. הכאב נוטה להופיע או להחמיר תחת עומס: עלייה במדרגות, ריצה, קפיצה, הרמת חפצים, אחיזה חזקה, לחיצה, או תנועות חוזרות של הכתף. לעיתים קרובות המטופל מתאר “כאבי פתיחה” בבוקר או בתחילת פעילות, שיכולים להשתפר מעט לאחר חימום ואז לחזור שוב בהמשך הפעילות או לאחריה. בחלק מהמקרים קיימת תחושת נוקשות, ירידה בכוח, קושי לבצע פעולות יומיומיות ולעיתים גם רגישות למגע או עיבוי מקומי של הגיד (Kaux et al., 2011; Li & Hua, 2016; Matthews et al., 2021).
התמונה הקלינית משתנה לפי מיקום הבעיה. בטנדינופתיה של אכילס שכיחים כאב ונוקשות 2-6 סנטימטרים מעל אזור החיבור לעקב, במיוחד לאחר ריצה או בבוקר. בטנדינופתיה פטלרית הכאב מופיע בדרך כלל מתחת לפיקה, בעיקר בניתור, נחיתה, סקוואט או עלייה וירידה במדרגות. בטנדינופתיה של המרפק הכאב אופייני סביב האפיקונדיל הלטרלי ומחמיר באחיזה ובהרמת חפצים, ואילו בכתף הכאב שכיח בהרמת הזרוע, בלבישת חולצה, בהושטת היד לאחור ולעיתים גם בשכיבה על הצד הפגוע. לכן, מיקום הכאב והקשר לעומס מספקים כבר בשלב האנמנזה רמז חשוב מאוד לאבחנה (Lewis et al., 2015; Matthews et al., 2021; Cobec & Kozinc, 2022).
5) גורמים וגורמי סיכון
א. עומס חוזר ושינוי חד בעומס
הגורם המרכזי ביותר בטנדינופתיה הוא עומס שאינו תואם ליכולת ההסתגלות של הגיד. לעיתים מדובר בעומס חוזר לאורך זמן, ולעיתים בשינוי חד מדי בעומס: מעבר מהיר מדי בין תוכניות אימון, חזרה מהירה מדי לאחר מנוחה, עלייה פתאומית במרחקי ריצה, שינוי נעליים, עומס עבודה חדש, או חזרה מהירה לפעילות לאחר פציעה. הגיד הוא רקמה דינמית שמגיבה לעומסים, אך כשהעומס גדול מדי, תדיר מדי, או לא מלווה בזמן התאוששות מספק, מתחילים שינויים מבניים ותפקודיים שמעלים את הסיכון לכאב. לכן, טנדינופתיה איננה “בלאי מקרי”, אלא לרוב תוצאה של פער בין עומס ליכולת נשיאה של הרקמה (Cook & Purdam, 2008; Cook et al., 2016; Silbernagel et al., 2020).
ב. גיל, ביומכניקה וטכניקת תנועה
עם העלייה בגיל חלים שינויים במבנה הקולגן, באספקת הדם וביכולת ההתאוששות של הגיד. לכן שכיחות הטנדינופתיות עולה בגיל הביניים ומעלה, במיוחד בכתף ובאכילס. גם גורמים ביומכניים עשויים לתרום: הגבלה בטווח תנועה, חולשת שרירים, דפוסי תנועה לא יעילים, נוקשות מפרקית, או חלוקת עומסים לא טובה לאורך השרשרת הקינטית. עם זאת, חשוב להדגיש שהביומכניקה לבדה כמעט אף פעם איננה ההסבר היחיד. ברוב המקרים מדובר בשילוב בין עומס, הכנה לא מספקת, עייפות, התאוששות חלקית ורגישות רקמתית. לכן הטיפול היעיל אינו מכוון רק ל”יישור” תנועה אלא לשיפור יכולת העמסה כוללת (Scott et al., 2015; Lewis et al., 2015; Silbernagel et al., 2020).
ג. סוכרת, השמנה ובריאות מטבולית
בשנים האחרונות התחזק מאוד הקשר בין טנדינופתיה לבין בריאות מטבולית. מטא-אנליזה הראתה קשר מובהק בין סוכרת לבין טנדינופתיה, עם שכיחות גבוהה יותר של בעיות גידים בקרב אנשים עם סוכרת לעומת אנשים ללא סוכרת (Ranger et al., 2016). גם השמנה זוהתה כגורם סיכון משמעותי, לא רק בגלל עומס מכני גדול יותר אלא גם בשל השפעה מטבולית־דלקתית על איכות הרקמה (Franceschi et al., 2014). מעבר לכך, מטא-אנליזה על תיקון ארתרוסקופי של השרוול המסובב הראתה שלמטופלים עם סוכרת יש סיכון גבוה יותר לקרע חוזר של הגיד לאחר ניתוח, ממצא שמחזק את ההבנה שסוכרת איננה רק מחלת סוכר אלא גם מצב שפוגע בריפוי גידים (Hong et al., 2020).
6) אבחון
א. אנמנזה: מתי הכאב מופיע, ומה מעורר אותו?
האבחון של טנדינופתיה נשען קודם כול על סיפור קליני אופייני. הרופא או המטפל צריכים להבין מתי הכאב התחיל, האם הופיע לאחר עלייה בעומס, מהו מיקומו המדויק, אילו פעולות מחמירות אותו, האם יש נוקשות בוקר, ומה מידת ההשפעה על תפקוד יומיומי או ספורט. באנמנזה טובה חשוב גם לברר מחלות רקע כמו סוכרת, עודף משקל, מחלות דלקתיות, טיפול תרופתי רלוונטי, שינה, עומס עבודה והיסטוריה של פציעות קודמות. בטנדינופתיה של אכילס, למשל, הכאב לרוב תלוי עומס וממוקם היטב; בכתף, לעומת זאת, האבחנה לעיתים מורכבת יותר משום שקיים חפיפה עם מצבים אחרים של כאב כתף. לכן ההקשר התפקודי חשוב לא פחות מהמקום שבו כואב (Matthews et al., 2021; Lewis et al., 2015).
ב. בדיקה גופנית והערכת תפקוד
הבדיקה הגופנית כוללת מישוש הגיד, בדיקת כוח, טווחי תנועה, מבחני העמסה ספציפיים ותצפית על תנועה. מטרת הבדיקה אינה רק “לאשר כאב”, אלא להבין כיצד הגיד מגיב לעומס, האם יש חולשה נלווית, האם יש קושי בשליטה תנועתית, והאם התפקוד באמת מוגבל. בטנדינופתיה של אכילס, למשל, מבחני קימה על קצות האצבעות יכולים לעורר כאב ולגלות ירידה בסבולת; בטנדינופתיה פטלרית, קפיצה, נחיתה וסקוואט עשויים לשחזר את הכאב; ובטנדינופתיה של המרפק, כאב באחיזה ובהתנגדות לפשיטת שורש כף היד שכיח מאוד. הערכה תפקודית טובה חשובה גם לקביעת נקודת מוצא לטיפול וגם למדידת התקדמות בהמשך (Matthews et al., 2021; Li & Hua, 2016; Coombes et al., 2015).
ג. מתי צריך אולטרסאונד או MRI?
הדמיה יכולה לעזור, אך אינה תמיד הכרחית. אולטרסאונד ו-MRI עשויים להדגים עיבוי גיד, שינויים במבנה הסיבים, אזורים היפואקוגניים, ניאווסקולריזציה או קרעים חלקיים. עם זאת, קיים פער ידוע בין ממצאי הדמיה לבין תסמינים: יש אנשים עם שינויים ברורים בגיד וללא כאב, ולעומתם יש מטופלים עם כאב משמעותי וממצאים צנועים יחסית. לכן, ההדמיה צריכה לשרת שאלה קלינית ברורה, ולא להחליף הערכה קלינית. היא שימושית במיוחד כאשר יש ספק אבחנתי, חשד לקרע משמעותי, תסמינים ממושכים שאינם משתפרים, או צורך בתכנון התערבות (Matthews et al., 2021; Lewis et al., 2015).
7) טיפול
א. ניהול עומס: אבן היסוד של הטיפול
העיקרון החשוב ביותר בטיפול בטנדינופתיה הוא ניהול עומס נכון. המשמעות איננה מנוחה מוחלטת, אלא הפחתה יחסית של העומסים שמעוררים כאב יתר, לצד שמירה על רמת פעילות שמאפשרת לרקמה להמשיך להסתגל. מנוחה מלאה לאורך זמן עלולה להפחית כאב בטווח הקצר, אך גם להחליש את הגיד ולפגוע ביכולת החזרה לפעילות. לכן המטרה היא למצוא “חלון עומס” נסבל: כזה שמעורר לכל היותר כאב קל־בינוני ואינו גורם החמרה מתמשכת למחרת. בגיד אכילס, למשל, לעיתים יש צורך להפחית ריצות או קפיצות זמנית, אך לשמור על תרגילי כוח ועבודה אירובית חלופית. עיקרון זה נכון גם לכתף, לפיקה ולמרפק (Cook et al., 2016; Silbernagel et al., 2020).
ב. תרגול וחיזוק מדורג
כיום נחשב התרגול המדורג לטיפול המרכזי ביותר ברוב הטנדינופתיות. בגיד אכילס, בפטלה ובכתף קיימות עדויות טובות לכך שתוכנית שיקום המבוססת על העמסה הדרגתית משפרת כאב ותפקוד. התרגול יכול לכלול עומס איזומטרי, אקסצנטרי, קונצנטרי או heavy slow resistance, אך העיקרון החשוב יותר מהשיטה המדויקת הוא ההתקדמות ההדרגתית, ההתמדה וההתאמה האישית. בגיד אכילס, סקירה קלינית עדכנית הדגישה כי שיקום שמרני יעיל מבוסס על ניהול עומס, תרגילי כוח והחזרה הדרגתית לפעילות ספורטיבית. גם בכתף, סקירה שיטתית מצאה שתרגול הוא אבן יסוד בטיפול בטנדינופתיה של השרוול המסובב, אם כי אין פרוטוקול יחיד שמתאים לכולם (Silbernagel et al., 2020; Littlewood et al., 2012; Cobec & Kozinc, 2022).
ג. תרופות, הזרקות וטיפולים משלימים
לתרופות יש מקום בעיקר בהפחתת כאב בטווח הקצר, אך הן אינן פותרות את בעיית העומס והאיכות הרקמתית. NSAIDs יכולים לסייע כאשר הכאב משמעותי, בעיקר בשלבים תגובתיים או כאשר יש רכיב דלקתי משני, אך השפעתם מוגבלת אם לא משלבים תוכנית שיקום. הזרקות סטרואידים עשויות לשפר כאב בטווח הקצר בחלק מן האתרים, אולם הסקירה השיטתית של Coombes ועמיתיו הראתה כי בטווח הארוך התועלת פחות ברורה ואף ייתכנו תוצאות נחותות לעומת גישות שיקומיות אחרות. לכן, הזרקות אינן נחשבות קו ראשון קבוע ברוב הטנדינופתיות, ובוודאי לא תחליף לשיקום עומס. במקרים עמידים נשקלים לעיתים טיפולים נוספים, אך גם אז הבסיס נשאר שיקום מדורג ומתמשך (Coombes et al., 2010; Li & Hua, 2016).
8) מתי נשקל טיפול ניתוחי?
רוב מקרי הטנדינופתיה אינם דורשים ניתוח. טיפול ניתוחי נשקל בדרך כלל רק כאשר מדובר בתסמינים ממושכים, פגיעה תפקודית משמעותית, כישלון של טיפול שמרני ממושך ומבוסס היטב, או כאשר יש קרע חלקי/מלא משמעותי או פתולוגיה מבנית נלווית ברורה. גם כאשר ניתוח מתבצע, תהליך ההחלמה עדיין נשען על שיקום הדרגתי וניהול עומס, ולכן אין לראות בו “קיצור דרך” אלא שלב אחרון יחסית במסלול הטיפול (Li & Hua, 2016; Lewis et al., 2015).
9) כירופרקטיקה: היכן היא עשויה להועיל?
כירופרקטיקה עשויה להועיל בחלק ממקרי הטנדינופתיה, בעיקר כאשר היא משולבת בתוך תוכנית טיפול רחבה יותר ולא ניתנת כטיפול בלעדי. הספרות הישירה על כירופרקטיקה ספציפית לדלקות גידים מצומצמת יחסית, והסקירה של Pfefer ועמיתיו תיארה פוטנציאל טיפולי אך גם הדגישה את הצורך במחקרים איכותיים יותר. לעומת זאת, גוף הראיות הרחב יותר על טיפול ידני מצביע על כך שבחלק מהמטופלים ניתן להשיג ירידה מסוימת בכאב ושיפור בתנועה, במיוחד כאשר הטיפול הידני משולב עם תרגול, חיזוק והדרכה תפקודית. לכן, אם כירופרקטיקה ניתנת כחלק ממסגרת שיקומית מושכלת הכוללת הערכת עומסים, עבודה על מפרקים סמוכים, שיפור תנועה והכוונה לתרגילים, היא עשויה לתרום; אם היא ניתנת במקום שיקום עומס, תרומתה צפויה להיות מוגבלת יותר (Pfefer et al., 2009; Desjardins-Charbonneau et al., 2015).
בבעיות כתף, מטא-אנליזה על טיפול ידני בטנדינופתיה של השרוול המסובב מצאה שיפור בכאב, אך לא עדות חזקה לכך שטיפול ידני לבדו עדיף על פני גישות שיקומיות אחרות לאורך זמן. גם במרפק טניס, סקירת Cochrane עדכנית הצביעה על תועלת אפשרית, ובוודאי לא מספקת כבסיס יחיד לטיפול. לכן, המקום הסביר של כירופרקטיקה הוא כמרכיב משלים: היא עשויה להוריד כאב, לשפר טווחי תנועה ולהקל על החזרה לתרגול, אך התוצאה ארוכת הטווח נשענת בעיקר על שיקום עומס, חיזוק הדרגתי ושינוי גורמי סיכון (Desjardins-Charbonneau et al., 2015; Wallis et al., 2024).
10) GLP-1 ובריאות הגידים
הקשר בין תרופות ממשפחת ה-GLP-1 (כמו אוזמפיק וויגובי) לבריאות הגידים הוא נושא מחקרי מתפתח המציג תמונה מורכבת: מצד אחד, קיימות עדויות לפוטנציאל אנטי-דלקתי ושיקומי, אך מנגד, מחקרים עדכניים מהשנים האחרונות (2025-2026) מצביעים על עלייה אפשרית בסיכון לפציעות גידים מסוימות. נכון לעכשיו, אין בסיס לראות ב-GLP-1 טיפול ייעודי לטנדינופתיה, אך קיימים שני כיווני עניין חשובים:
- מאחר שסוכרת והשמנה קשורות בסיכון גבוה יותר לטנדינופתיה ולריפוי גידים פחות טוב, כל טיפול שמסייע בירידה במשקל, באיזון גליקמי ובשיפור בריאות מטבולית עשוי עקרונית להיטיב גם עם סביבת הריפוי של הגיד.
- מחקר עדכני במטופלים עם סוכרת סוג 2 שעברו תיקון ארתרוסקופי של השרוול המסובב מצא ששימוש קדם־ניתוחי בסמגלוטיד היה קשור לפחות סיבוכים ב-90 יום ולשיעור נמוך יותר של קרע חוזר לאחר שנתיים. עם זאת, מדובר במחקר תצפיתי בתחום ניתוחי כתף, לא בהוכחה שטיפול GLP-1 מרפא טנדינופתיה כשלעצמה.
נכון להציג את הנושא בזהירות: הפוטנציאל קיים, בעיקר דרך שיפור מצב מטבולי, אבל הראיות הישירות עדיין מוקדמות (Ranger et al., 2016; Franceschi et al., 2014; Seddio et al., 2025).
א. סיכונים וחששות בריאותיים
מחקרים רטרוספקטיביים רחבי היקף שפורסמו לאחרונה מצביעים על קשר אפשרי בין שימוש ב-GLP-1 לבין פגיעה במבנה השלד והגידים:
- עלייה בסיכון לקרע בגיד: מחקר שנערך באוניברסיטת פנסילבניה (2026) מצא כי בקרב מטופלים הנוטלים תרופות GLP-1, הסיכון לסבול מקרע בגיד היה גבוה ב-50% בהשוואה לאלו שאינם נוטלים את התרופה.
- פתולוגיות בכתף: נמצא קשר לעלייה בשכיחות של פגיעות בכתף, כולל "כתף קפואה" (Adhesive Capsulitis) וקרעים לא טראומטיים בגידי השרוול המסובב (Rotator Cuff) (Davis et al., 2025).
- פגיעה ברקמות החיבור: קיימת השערה כי אובדן מהיר של מסת גוף רזה (שריר) לצד דלקתיות ממושכת עשויים להוביל לגידים נוקשים יותר ולפגיעה בתפקודם.
ב. יתרונות ופוטנציאל שיקומי
לצד הסיכונים, מחקרים אחרים (בעיקר פרה-קליניים או כאלו המתמקדים בתוצאות ניתוחיות) מראים השפעות חיוביות (Zhang et al., 2026):
- שיפור בהחלמה מניתוחים: שימוש ב-GLP-1 נקשר לשיעור נמוך יותר של זיהומים בחתך הניתוחי לאחר תיקון גיד אכילס.
- השפעה אנטי-דלקתית: חומרים אלו עשויים להפחית דלקת בתאי הגיד. מחקר על לירגלוטייד (Liraglutide) הראה כי הוא עשוי לסייע בריפוי גידי הכתף על ידי הפחתת סטרס תאי ועידוד התחדשות הרקמה במודלים של בעלי חיים.
- הפחתת עומס מכני: הירידה המשמעותית במשקל מפחיתה את העומס המכני הישיר על המפרקים והגידים, מה שעשוי לשפר את איכות הרקמה בטווח הארוך במקרים של השמנת יתר.
ג. סיכום והמלצות למטופלים
הראיות הנוכחיות מעידות על כך שבעוד שהתרופות משפרות מדדים מטבוליים, הן עלולות להשפיע לרעה על חוזק הגידים והעצמות בטווח הארוך. מומלץ:
- אימוני התנגדות: שילוב אימוני כוח חיוני לשמירה על מסת שריר וצפיפות עצם בזמן הירידה במשקל.
- מעקב פציעות: יש לגלות ערנות מוגברת לכאבים חדשים בגידים (טנדינופתיה) עם תחילת תוכנית פעילות גופנית תחת הטיפול.
11) מניעה: איך מצמצמים את הסיכון?
א. התקדמות הדרגתית בעומס
הדרך החשובה ביותר למניעת טנדינופתיה היא בנייה הדרגתית של עומס. עליות חדות מדי בנפח, במהירות, במספר החזרות או בתדירות האימונים הן מתכון שכיח לכאב גידי. לכן מומלץ להעלות עומסים באופן מדורג, לשלב ימי התאוששות, להימנע מקפיצות חדות בתוכנית האימונים ולהקשיב לסימני אזהרה כמו נוקשות בוקר מתמשכת או כאב שמתגבר מיום ליום. בספורט ובפעילות גופנית עצימה, ניהול עומסים חכם חשוב לא פחות מהאימון עצמו (Cook et al., 2016; Silbernagel et al., 2020).
ב. כוח, סבולת וטכניקה
חיזוק שרירים ושיפור סבולת גידית מפחיתים את הסיכון לפציעות עומס. תוכנית מאוזנת צריכה לכלול לא רק את האזור הכואב או הפגיע, אלא גם את השרשרת התנועתית שמעליו ומתחתיו. לדוגמה, בבעיות אכילס חשוב לחזק לא רק את השוק אלא גם ירך ושרירי אגן; בכתף חשוב להתייחס לשליטת השכמה, לגב העליון ולשרירי השרוול המסובב. טכניקה, קצב התקדמות ויכולת התאוששות כולם מרכיבים של מניעה, ולא רק “כוח גס” (Littlewood et al., 2012; Silbernagel et al., 2020).
ג. בריאות מטבולית, שינה והתאוששות
מאחר שבריאות הגיד מושפעת גם מגורמים מערכתיים, מניעה טובה כוללת גם איזון משקל, שינה איכותית, שליטה בסוכרת והפחתת עומס כרוני כללי. אדם שמתאמן היטב אך ישן מעט, עולה במשקל במהירות או נמצא באיזון גליקמי לקוי, נמצא במצב התאוששות פחות טוב ועלול להיות רגיש יותר לפגיעות גיד. לכן במניעת טנדינופתיה יש ערך לא רק לתרגילים אלא גם לבריאות כללית: תזונה, התאוששות, איזון מטבולי והתמדה בעומסים סבירים לאורך זמן (Ranger et al., 2016; Franceschi et al., 2014; Hong et al., 2020).
12) דלקת גידים: גורמים, טיפול ודרכי מניעה – סיכום
דלקת גידים, או ליתר דיוק טנדינופתיה, היא בעיית שריר־שלד שכיחה מאוד שמקורה בדרך כלל בשילוב בין עומס שאינו מותאם ליכולת הרקמה לבין גורמי סיכון מקומיים ומערכתיים. התסמינים האופייניים כוללים כאב תלוי עומס, נוקשות, רגישות מקומית והפרעה לתפקוד, אך האבחון הנכון מחייב הבנה רחבה יותר של סוג העומס, התנהגות הכאב, מצב התפקוד והבריאות המטבולית. הטיפול היעיל ביותר ברוב המקרים מבוסס על ניהול עומס ותרגול הדרגתי, בעוד שתרופות, הזרקות וטיפולים ידניים יכולים לשמש כתוספת במצבים נבחרים.
כירופרקטיקה עשויה להועיל במיוחד כשהיא משתלבת בשיקום כולל, אך אינה מחליפה תוכנית שיקום מבוססת עומס. גם תחום GLP-1 מעורר עניין, בעיקר דרך הקשר בין איזון מטבולי לריפוי גידים, אך נכון לעכשיו הראיות הישירות עדיין מוגבלות. בסופו של דבר, הגישה היעילה ביותר היא גישה משולבת: אבחון מדויק, טיפול פעיל, התאמה אישית ומניעה מבוססת עומס והתאוששות (Cook & Purdam, 2008; Silbernagel et al., 2020; Ranger et al., 2016; Seddio et al., 2025).
References:
Cobec, J., & Kozinc, Ž. (2022). Conservative treatments for patellar tendinopathy: A review of recent high-quality evidence. BioMed, 2(4), 359-375. https://doi.org/10.3390/biomed2040028
Cook, J. L., & Purdam, C. R. (2008). Is tendon pathology a continuum? A pathology model to explain the clinical presentation of load-induced tendinopathy. British Journal of Sports Medicine, 43(6), 409-416.
Cook, J. L., Rio, E., Purdam, C. R., & Docking, S. I. (2016). Revisiting the continuum model of tendon pathology: What is its merit in clinical practice and research? British Journal of Sports Medicine, 50(19), 1187-1191. https://doi.org/10.1136/bjsports-2015-095422
Coombes, B. K., Bisset, L., & Vicenzino, B. (2010). Efficacy and safety of corticosteroid injections and other injections for management of tendinopathy: A systematic review of randomised controlled trials. The Lancet, 376(9754), 1751-1767.
Coombes, B. K., Bisset, L., & Vicenzino, B. (2015). Management of lateral elbow tendinopathy: One size does not fit all. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 45(11), 938-949.
Davis WR, Bank NC, Lauck BJ, Creighton RA, Mistovich RJ. How do GLP-1 receptor agonists influence the progression of shoulder pathology? A matched cohort analysis. JSES Rev Rep Tech. 2025 Oct 31;6(1):100613. doi: 10.1016/j.xrrt.2025.100613. PMID: 41458332; PMCID: PMC12743434.
Desjardins-Charbonneau, A., Roy, J.-S., Dionne, C. E., Frémont, P., MacDermid, J. C., & Desmeules, F. (2015). The efficacy of manual therapy for rotator cuff tendinopathy: A systematic review and meta-analysis. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 45(5), 330-350. https://doi.org/10.2519/jospt.2015.5455
Franceschi, F., Papalia, R., Paciotti, M., Franceschetti, E., Di Martino, A., Maffulli, N., & Denaro, V. (2014). Obesity as a risk factor for tendinopathy: A systematic review. International Journal of Endocrinology, 2014, 670262. https://doi.org/10.1155/2014/670262
Hong, C.-K., Chang, C.-J., Kuan, F.-C., Hsu, K.-L., Chen, Y., Chiang, C.-H., & Su, W.-R. (2020). Patients with diabetes mellitus have a higher risk of tendon retear after arthroscopic rotator cuff repair: A meta-analysis. Orthopaedic Journal of Sports Medicine, 8(11), 2325967120961406. https://doi.org/10.1177/2325967120961406
Kaux, J.-F., Forthomme, B., Le Goff, C., Crielaard, J.-M., & Croisier, J.-L. (2011). Current opinions on tendinopathy. Journal of Sports Science & Medicine, 10(2), 238-253.
Lewis, J. S., McCreesh, K., Roy, J.-S., & Ginn, K. (2015). Rotator cuff tendinopathy: Navigating the diagnosis-management conundrum. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 45(11), 923-937. https://doi.org/10.2519/jospt.2015.5941
Li, H.-Y., & Hua, Y. (2016). Achilles tendinopathy: Current concepts about the basic science and clinical treatments. BioMed Research International, 2016, 6492597.
Littlewood, C., Ashton, J., Chance-Larsen, K., May, S., & Sturrock, B. (2012). Exercise for rotator cuff tendinopathy: A systematic review. Physiotherapy, 98(2), 101-109. https://doi.org/10.1016/j.physio.2011.08.002
Littlewood, C., May, S., & Walters, S. (2013). Epidemiology of rotator cuff tendinopathy: A systematic review. Shoulder & Elbow, 5(4), 256-265.
Matthews, W., Ellis, R., Furness, J., & Hing, W. A. (2021). The clinical diagnosis of Achilles tendinopathy: A scoping review. PeerJ, 9, e12166.
Ranger, T. A., Wong, A. M., Cook, J. L., & Gaida, J. E. (2016). Is there an association between tendinopathy and diabetes mellitus? A systematic review with meta-analysis. British Journal of Sports Medicine, 50(16), 982-989. https://doi.org/10.1136/bjsports-2015-094735
Scott, A., Backman, L. J., & Speed, C. (2015). Tendinopathy: Update on pathophysiology. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 45(11), 833-841.
Seddio, A. E., Moran, J., Gouzoulis, M. J., Garbis, N., Salazar, D. H., Grauer, J., & Jimenez, A. E. (2025). Lower risk of postoperative complications and rotator cuff retear associated with semaglutide use in patients with type II diabetes mellitus undergoing arthroscopic rotator cuff repair. Arthroscopy, 41, 199-206. https://doi.org/10.1016/j.arthro.2024.09.057
Silbernagel, K. G., Hanlon, S., & Sprague, A. (2020). Current clinical concepts: Conservative management of Achilles tendinopathy. Journal of Athletic Training, 55(5), 438-447. https://doi.org/10.4085/1062-6050-356-19
Vinolo-Gil, M. J., García-Campanario, I., Estebanez-Pérez, M. J., Rodríguez-Huguet, M., Linares-Gago, M., & Martin-Vega, F. J. (2024). Lateral and medial elbow tendinopathy and previous injuries to adjacent joints: A multicenter observational study. Healthcare, 12(17), 1758. https://doi.org/10.3390/healthcare12171758
Wallis, J. A., Bourne, A. M., Jessup, R. L., Johnston, R. V., Frydman, A., Cyril, S., & Buchbinder, R. (2024). Manual therapy and exercise for lateral elbow pain. Cochrane Database of Systematic Reviews, 2024(5), CD013042. https://doi.org/10.1002/14651858.CD013042.pub2
Wang, Y., Zhou, H., Nie, Z., & Cui, S. (2022). Prevalence of Achilles tendinopathy in physical exercise: A systematic review and meta-analysis. Sports Medicine and Health Science, 4(3), 152-159. https://doi.org/10.1016/j.smhs.2022.03.003