נעלי ריצה והסיכון לפציעות

נעלי ריצה והסיכון לפציעות מעוררים עניין משמעותי בקרב רצים ובקרב הקהילה המדעית. מחקרים שונים בחנו את השפעת נעלי הריצה השונות על הביומכניקה של הרצים ועל הפוטנציאל למניעת פציעות. החוקרים בחנו את השפעת המבנים השונים, כגון סוליות, גובה עקב (drop),עיצובים מינימליסטיים ועוד. מחקרים אלה ואחרים הבהירו את הקשר בין נעלי ריצה לשיפור ביצועים אתלטיים והפחתת הסיכון לפציעות.

ממצאים המצביעים על כך שעיצובי נעליים מסוימים יכולים לתרום באופן חיובי לביצועים ולבטיחות של ספורטאים הובילו לחיפוש נעלי ריצה אידיאליות. אולם נעליים מינימליסטיות, למרות שהן מציעות יתרונות כמו חיסכון אנרגטי בריצה, הן גם יוצרות עומס מוגבר על מפרקים ספציפיים. דבר זה שמדגיש את המורכבות של עיצוב נעליים שמאזנות בין שיפור ביצועים למניעת פציעות. המאמר הנוכחי "נעלי ריצה והסיכון לפציעות" בוחן את הקשרים בין נעליים, ביומכניקת ריצה וסיכוני פציעות.

נעלי ריצה והסיכון לפציעות – רקע

פציעות בריצה שכיחות מאוד: מחקרים מצביעים על כך ש־30-60% מהרצים יחוו פציעה בשנה נתונה, בעיקר פציעות מאמץ חוזר בברך, בשוק, בגיד אכילס ובכף הרגל (van der Worp, 2015; Benca, 2020). הרצים, המטפלים וגם תעשיית הנעליים נוטים לייחס חלק גדול מהאשמה לנעל – “הנעל הלא נכונה גרמה לי להיפצע”.  השאלה היא: האם באמת יש קשר ישיר בין סוג נעל הריצה לבין הסיכון לפציעה הרבה פחות פשוטה.

במקביל, תעשיית נעלי הריצה התפתחה באופן דרמטי. נעליים מרופדות מאוד (“מקסימליסטיות”), נעליים מינימליסטיות, סוליות עבות עם פלטות קרבון, דרופים שונים (הפרש גובה עקב-אצבעות), מערכות בקרה לפרונציה – וכל יצרן מבטיח, כמובן, גם ביצועים טובים יותר וגם פחות פציעות (Romero Cardenas, 2024). מטרת המאמר היא לבחון באופן ביקורתי ועדכני את הקשר בין מאפייני נעלי ריצה לבין הסיכון לפציעות:

• אילו פציעות בכלל נפוצות בריצה ומהם גורמי הסיכון העיקריים?
• מה אומר המחקר על פרונציה ו”נעל תיקון” לעומת נעל ניטרלית?
• האם ריכוך גבוה יותר באמת “מגן על המפרקים”?
• מה התפקיד של דרופ, משקל הנעל והקטגוריות “מינימליסטי”/“מקסימליסטי”?
• ובעיקר – מה אפשר להמליץ לרץ או למטפל שרוצה לצמצם סיכון לפציעה?

1. פציעות בריצה: תמונת מצב וגורמי סיכון שאינם קשורים לנעל

סקירת־על רחבה של מחקרי עוקבה ברצים מצאה שהשיעור המצטבר של פציעות נע בין כ־20% ל־79% בשנה, בהתאם לאוכלוסייה (מתחילים מול מנוסים, תחרותיים מול חובבים) ולהגדרת “פציעה” (van der Worp, 2015). ברוב המקרים מדובר בפציעות מאמץ חוזר ולא טראומה חד־פעמית.

בין גורמי הסיכון החזקים יותר לפציעות נמצא:

• היסטוריה של פציעה קודמת.
• עומס גבוה או עליה חדה מדי בעומס (ק”מ/שבוע, תדירות, אינטרוולים).
• ריצה למרחקים גדולים מאוד.
• גורמים אישיים כמו גיל, מין, מבנה גוף וגמישות (van der Worp, 2015; Benca, 2020)

גורם “נעליים” אכן מופיע כחלק מהפאזל, אבל סקירת סקופינג עדכנית מאוד על אסטרטגיות למניעת פציעות בריצה מראה שההשפעה של נעליים על שיעור הפציעות קטנה בהרבה מזו של עומס ומהתנהגות הרץ (Linton, 2025). כלומר – גם אם נעליים משפיעות, הן לא גורם העל היחיד או המרכזי.

2. הפרדיגמות ההיסטוריות: “בלימת זעזועים” ו“שליטת פרונציה”

שני רעיונות הובילו את עולם נעלי הריצה במשך עשורים (Nigg, 2001; Richards, 2009):

• פרדיגמת האימפקט – ההנחה הייתה שככל שהנעל מרופדת יותר, כך כוחות הזעזוע קטנים יותר ולכן הסיכון לפציעה יורד.
• פרדיגמת הפרונציה – הנחה שנייה טענה שפרונציה “מוגזמת” היא גורם סיכון מרכזי, ולכן יש “לתקן” אותה באמצעות נעליים עם רכיבי יציבות / בקרת פרונציה.

שתי הפרדיגמות הללו נשמעות אינטואיטיביות, אך מחקרים ארוכי טווח מערערים על הפשטנות שלהן:

• מאמר סקירה ו”מיתוס־באסטינג” של Nigg ושות’ טוען שאין קשר עקבי בין גובה פיק הכוח האנכי (impact peak) לבין שכיחות פציעות, וש”פיק האימפקט” אינו מדד טוב ל”קשיחות” הנעל או לסיכון לפציעה (Nigg, 2015).
• מחקרים פרוספקטיביים מצאו שפרונציה סטטית (לדוגמה מדידת קשת או Foot Posture Index) מנבאת בצורה חלשה בלבד פציעות, ובחלק מהמקרים בכלל לא (Nielsen, 2014; van der Worp, 2015).

המסר העיקרי מהגל החדש של המחקר הוא שלא ניתן לקחת מדד בודד (פרונציה, אימפקט, drop) ולהסיק ממנו ישירות על הסיכון לפציעה.

3. נעל ניטרלית מול נעל “מתקנת” (motion control)

המלצות מסורתיות היו:

• כף רגל שטוחה זקוקה לנעל יציבה עם בקרת תנועה (Motion Control). נעליים המספקות את רמת התמיכה המקסימלית לכף הרגל, והן מיועדות בעיקר לרצים הסובלים מפרונציית יתר משמעותית (היפר פרונציה).
• כף רגל עם קשת גבוהה זקוקה נעל רכה יותר.
• כף רגל נורמלית זקוקה לנעל ניטרלית.

מחקרי שטח גדולים בצבא ניסו לבדוק האם התאמת נעליים לקשת כף הרגל מפחיתה פציעות. מחקר רנדומלי באימוני טירונים בארה”ב השווה התאמת נעל לפי צורת הקשת לעומת נעליים רגילות לכל, ולא מצא ירידה מובהקת בשיעור הפציעות בקבוצת ההתאמה (Knapik, 2010).

מחקר פרוספקטיבי על רצים מתחילים שרצו כולם בנעל ניטרלית בלבד, מצא שפרונציה קלה-בינונית לא לוותה בסיכון מוגבר לפציעות, ואף הייתה עדות חלשה שפרונציה קלה עשויה להיות “מסתגלת” ולא מזיקה (Nielsen, 2014).

מצד שני, ניסוי אקראי גדול של Malisoux ועמיתיו השווה בין נעלים עם בקרת תנועה לנעליים סטנדרטיות (נייטרליות) בקרב כ־370 רצים חובבים, עם סמיות של הנבדקים והבודקים. באופן כללי לא נמצא הבדל גדול בסיכון לפציעה בין הקבוצות, אך בתת־קבוצה של רצים עם פרונציה משמעותית נראה יתרון מסוים לנעל עם בקרת תנועה (Malisoux, 2016).

מה אפשר ללמוד מכך?

• התאמה גסה של נעל לפי “סוג קשת” בלבד איננה מספיקה ולא הוכחה כמשנה את שיעור הפציעות.
• אצל רצים עם פרונציה מובהקת או היסטוריה ספציפית של פציעות ברגל המדיאלית, נעל יציבה יותר עשויה לסייע, אך האפקט אינו גורף.
• עבור רבים מהרצים עם פרונציה קלה-בינונית, נעל ניטרלית נחשבת בטוחה, כל עוד העומס מנוהל נכון.

4. ריכוך הסוליה (cushioning) וקשיחות

אינטואיטיבית, רץ יסבור שסוליה רכה יותר משמעותה פחות עומס על המפרקים. בפועל, הגוף מסתגל למשטח: כאשר הרצפה רכה יותר, הרץ נוטה להגדיל “קשיחות רגל” (leg stiffness), כך שחלק מהיתרון של הריכוך החיצוני מתבטל (Kulmala, 2018).

מחקר רנדומלי גדול של Malisoux על 848 רצים חובבים השווה נעליים בעלות רמת ריכוך שונה. הממצאים:

• לא נמצא הבדל מובהק בסיכון לפציעה בין הנעל הרכה לנעל הקשיחה עבור כלל המדגם.
• אצל רצים כבדים יותר, הייתה נטייה לכך שנעל רכה מדי תעלה את הסיכון לפציעות ברגל התחתונה, בעוד שאצל רצים קלים יותר לא נצפה יתרון ברור לנעל הקשיחה (Malisoux, 2020).
• ממצאים ביומכניים מראים כי נעליים מרופדות מאוד, מהסוג המקסימליסטי, עשויות דווקא להעצים את קשיחות הרגל ולהגדיל את קצב העומס (loading rate) – פרמטר שנקשר לפציעות אכילס ושוק (Kulmala, 2018).
• מנגד, מודלים ביומכניים מצביעים על כך שהשפעת הריכוך על כוחות פנימיים בעצם ובגידים מורכבת מתגובת הגוף (קצב דריכה, אורך צעד, תבנית דריכה) ולא רק מהחומר בסוליה (Nigg, 2015; Jia, 2023).

שורה תחתונה לגבי ריכוך:

אין “ככל שיותר רך – יותר טוב”.

רמת ריכוך “בינונית-נוחה” שמתאימה למשקל ולתחושה של הרץ היא הגיונית.

אצל רצים כבדים יש לשקול נעל מעט קשיחה יותר ו/או הדרגתיות זהירה במעבר לנעל רכה מאוד.

5. דרופ (drop) הפרש גובה עקב-אצבעות

המונח "דרופ" (Drop) בנעלי ריצה מתייחס להפרש הגובה המילימטרי שבין העקב (Heel) לקדמת כף הרגל (Forefoot). הדרופ נמדד במילימטרים (מ"מ), ונע בדרך כלל בטווח שבין 0 מ"מ ל-14 מ"מ ברוב נעלי הריצה:

• דרופ 0 מ"מ (Zero Drop): העקב וקדמת כף הרגל נמצאים באותו גובה, בדומה לריצה יחפה. מותגים כמו Altra ידועים בגישה זו.
• דרופ נמוך (1 מ"מ – 4 מ"מ): הפרש קטן מאוד בגובה.
• דרופ בינוני (5 מ"מ – 8 מ"מ): טווח נפוץ שמאפיין מותגים כמו HOKA.
• דרופ גבוה (10 מ"מ – 12 מ"מ): ה"דרופ" הסטנדרטי והמסורתי ביותר, שנפוץ ברוב נעלי הריצה של מותגים כמו ברוקס, אסיקס ומיזונו.

מדוע זה חשוב?

הדרופ משפיע באופן ישיר על הביומכניקה של הריצה שלך ועל האופן שבו כף הרגל נוחתת על הקרקע:

• דרופ גבוה מעביר חלק מהעומס מגיד אכילס ושרירי הסובך (השוקיים) לכיוון הברכיים והירכיים.
• דרופ נמוך או אפסי מעודד נחיתה יותר על קדמת כף הרגל או מרכזה, מה שמגביר את העומס על גיד אכילס ושרירי הסובך, אך עשוי להפחית עומס על הברכיים.

בחירת הדרופ צריכה להיות מותאמת לסגנון הריצה הטבעי שלך, למבנה כף הרגל, ולהיסטוריית הפציעות האישית שלך. אם אינך סובל מפציעות ונוח לך עם הדרופ הנוכחי, אין סיבה מיוחדת לשנות אותו.

סקירות שיטתיות מציינות שהורדת drop משנה את ביומכניקת הריצה: אך הקשר הישיר לשכיחות פציעות אינו ברור, בעיקר בגלל מחסור במחקרי עוקבה ארוכי טווח (Sánchez-Ramírez, 2020).

מעבר חד ל־zero drop ללא הסתגלות עלול להעמיס על גיד אכילס ושוק ולגרום לפציעות מאמץ שם, במיוחד אצל רצים עם קיצור בגיד אכילס או היסטוריה של כאב בשוק (Napier, 2018). לכן ההמלצה היא:

• לא לשנות drop בצורה קיצונית ומהירה.
• אם יש סיבה קלינית למעבר ל־drop נמוך (למשל כאב פטלו־פמורלי חוזר), לבצע אותו בהדרגה במשך שבועות-חודשים, תוך ניטור סימפטומים.

6. מינימליסטי, מקסימליסטי ומה שביניהם

6.1 נעליים מינימליסטיות

נעל מינימליסטית מוגדרת כבעלת משקל נמוך, ריכוך מועט, drop נמוך ואחיזת אצבעות רחבה יחסית (Esculier, 2015). מחקרים מראים כי ריצה במינימליסטיות:

• מקטינה לעיתים את פיק האימפקט האנכי
• מגבירה עומסים על כף הרגל, שרירי כף הרגל, גיד אכילס והשוק
• מתחייבת להסתגלות הדרגתית (Fuller, 2016; Ryan, 2014)

מחקרים פרוספקטיביים מצאו שבתקופות המעבר מנעל “קלאסית” למינימליסטית חלה עלייה בפציעות בשוק ובכף הרגל אצל רצים שלא עברו תכנית הסתגלות זהירה (Ryan, 2014). מצד שני, מחקרי התערבות ארוכי טווח מצביעים על שיפור בכוח שרירי כף הרגל והקשת, ועל אפשרות להפחתת עומסים מסוימים במפרקי הברך (Fuller, 2016).

6.2 נעליים מקסימליסטיות

נעליים עם סוליה עבה מאוד וריכוך רב נולדו במקור ממטרה של הפחתת עומס בקרב רצים אולטרה. ביומכנית, הן עשויות להפחית חלק מהכוחות המוחזרים מהרצפה, אך גרום לעלייה בקשיחות הרגל ולהתרחבות טווח הנחיתה (stride) (Kulmala, 2018).

עד כה אין עדות ברורה לכך שנעלי “סופר־ריכוך” מפחיתות פציעות באופן מובהק, והתוצאות מעידות על פוטנציאל לשינוי דפוסי עומס – כלומר: הן יכולות להועיל לקבוצה מסוימת ולהזיק לאחרת (Romero Cardenas, 2024; Jia, 2023).

6.3 בחירת רמת “מינימליזם” לפי פרופיל הרץ

מסקנה חוזרת בסקירות היא שאין “סולם ערכים” שבו מינימליסטי תמיד טוב יותר או תמיד גרוע יותר; ההחלטה תלויה בסוג הפציעות הקודמות, בתבנית הריצה ובעדפת הרץ (Napier, 2018; Romero Cardenas, 2024):

• רץ עם היסטוריה של כאבי ברך (פטלו־פמורליים) עשוי להרוויח מריצה עם צעד קצר יותר, לפעמים בנעל נמוכת drop או מינימליסטית יחסית – בתנאי שמתחילים בהדרגתיות.
• רץ עם היסטוריה של כאבי שוק, שברי מאמץ בכף הרגל או כאבי אכילס – עלול דווקא להיפגע ממעבר מהיר למינימליסטיות.

7. “נעלי סופר־שוז” ושיפור ביצועים לעומת מניעת פציעות

נעליים עם סוליות קצף עבות ופלטת קרבון (“סופר־שוז”) משפרות באופן עקבי את הכלכלה האנרגטית בריצה (running economy) ברמות של 2-4% אצל רצים תחרותיים (Xu, 2025). אולם שיפור הכלכלה האנרגטית אינו מתורגם אוטומטית להפחתת פציעות:

• על אף שעמידה טובה יותר בעומס תיאורטית יכולה להקטין סיכון, שינוי חלוקת העומסים עם פלטת קרבון עלול גם להעמיס יותר על אזורים מסוימים בכף הרגל והקרסול.

סקירות עדכניות מדגישות כי נכון להיום אין מספיק מחקרי עוקבה שבודקים באופן ישיר האם שימוש קבוע בנעלי “סופר־שוז” מפחית או מעלה את שיעור הפציעות (Romero Cardenas, 2024; Linton, 2025).

לכן, ההמלצה לרוב הרצים החובבים היא להשתמש בנעליים אלה בעיקר לתחרויות ולחלק מהאימונים האינטנסיביים, ולא כנעל האימון היחידה לכל הריצות.

8. האם ריבוי זוגות נעליים מפחית פציעות?

מחקר פרוספקטיבי של Malisoux ועמיתיו מצא כי רצים שהשתמשו במקביל ביותר מזוג אחד של נעלי ריצה במהלך תקופת המעקב היו בעלי סיכון נמוך יותר לפציעה בהשוואה לרצים שנעלו רק זוג אחד (Malisoux, 2013). ההסבר האפשרי: שינוי קל בתבנית העומסים על הרגל בין זוגות נעליים שונים מפזר עומסים על רקמות שונות ומקטין “שעמום ביולוגי”.

לעומת זאת, סקירת־על מוקדמת יותר מצאה עדויות מוגבלות לכך ששינוי נעליים תכוף מדי עשוי להיקשר דווקא לעלייה מסוימת בפציעות, אולי בשל שינויים לא מבוקרים ופתאומיים במכניקת הריצה (van der Worp, 2015).

שילוב שתי המסקנות רומז:

• כדאי כן להחזיק יותר מזוג אחד (למשל נעל יומיומית + נעל מהירה יותר).
• אבל לא להחליף בין דגמים שונים בצורה קיצונית ופתאומית בלי הסתגלות.

9. תיאוריות חדשות: “preferred movement path” ו“comfort filter”

Nigg ועמיתיו הציעו תפיסה עדכנית יותר לבחירת נעליים (Nigg, 2017):

• Preferred movement path – לכל רץ יש “נתיב תנועה מועדף” של המפרקים, ונעל טובה היא כזו שמאפשרת לגוף להישאר קרוב ככל האפשר לנתיב זה במקום לשנות אותו באופן חד.
• Comfort filter – נעל שנראית “נכונה” מבחינה ביומכנית אך אינה נוחה סובייקטיבית כנראה לא טובה לאותו רץ. נוחות סובייקטיבית גבוהה משמשת מסנן טבעי לכך שהגוף “מרוצה” מדרך חלוקת העומסים.

מחקרים תצפיתיים אכן מצאו קשר בין בחירת נעל לפי נוחות לבין שיעור פציעות נמוך יותר בהשוואה לבחירה לפי פרונציה או תבנית סטטית אחרת (Nigg, 2017; Napier, 2018).

לפי הפרדיגמה הזו, תפקיד המטפל אינו “למצוא את הנעל הנכונה לפי טבלה”, אלא:

• להבין אילו תבניות עומס עלולות להיות בעייתיות אצל הרץ הספציפי,
• לכוון אותו לנעליים שבהן הוא מרגיש נוחות גבוהה, ללא שינוי דרמטי בתבנית הריצה,
• ולנהל יחד איתו את העומס (ק”מ, מהירות, תדירות, שטח).

10. אז… האם באמת יש קשר בין נעלי ריצה לבין הסיכון לפציעות?

על בסיס הספרות הקיימת ניתן לסכם את התמונה כך:

• יש קשר – אבל הוא מורכב ומתון.
• מאפייני הנעל (ריכוך, יציבות, drop, משקל) משפיעים על ביומכניקת הריצה ועל חלוקת העומסים, ולכן יכולים להשפיע על הסיכון לפציעה.
• עם זאת, ברמת האוכלוסייה, גודל האפקט קטן בהרבה מזה של עומס, היסטוריית פציעות וגיל (van der Worp, 2015; Linton, 2025).

אין “נעל מונעת פציעות” אחת שמתאימה לכולם.

ניסויים אקראיים גדולים לא מצאו יתרון גורף לנעלי motion-control או לנעלי ריכוך רב בהשוואה לנעליים סטנדרטיות, למעט תת־קבוצות ספציפיות (Malisoux, 2016; Malisoux, 2020).

• התאמת נעל לפי צורת הקשת בלבד לא הוכחה כמפחיתה פציעות (Knapik, 2010).
• התאמה אישית ונוחות כנראה חשובים יותר מכל פרמטר יחיד.
• פרדיגמת ה־comfort filter מציעה להשתמש בנוחות סובייקטיבית כמדד מרכזי לבחירת נעל, בשילוב התייחסות להיסטוריית פציעות ולביומכניקה (Nigg, 2017; Napier, 2018).
• שינויים קיצוניים בנעל דורשים הסתגלות הדרגתית.

מעבר מהיר לנעל מינימליסטית, שינוי חד ב־drop או מעבר לנעל מקסימליסטית רכה מאוד – כולם עלולים להעלות סיכון לפציעות, אם לא מלווים בהפחתה זמנית בעומס ובהדרגתיות (Ryan, 2014; Fuller, 2016; Kulmala, 2018).

• ריבוי זוגות נעליים עשוי להיות מנגנון הגנה מסוים.
• שימוש בשני זוגות או יותר לאורך שבוע האימונים כנראה מפזר עומסים ויכול לסייע להפחתת סיכון, כל עוד השינוי בין הדגמים אינו קיצוני (Malisoux, 2013; van der Worp, 2015).

11. המלצות מעשיות לרצים ולמטפלים

בהסתמך על העדויות, ניתן להציע כמה עקרונות פרקטיים:

• ניהול עומס לפני הכול.
• לשמור על עלייה הדרגתית בקילומטראז’ (לרוב 5-10% לשבוע),
• להימנע מזינוק חד במרחקים, בקצב או בתדירות.
• לסמן סימני אזהרה מוקדמים (כאב שנמשך>48 שעות, כאב שמחמיר תוך כדי ריצה).
• בחירת נעל לפי נוחות ופרופיל פציעה אישי.
• להתחיל ממדף “נייטרלי” של נעליים ולמדוד כמה דגמים. לבחור את הדגם שאיתו התחושה בזמן ריצה על מסילה או בחוץ היא הנוחה ביותר.
• אצל רצים עם פרונציה מובהקת ופציעות חוזרות בחלק המדיאלי של הרגל – לשקול דגם יציבעפ בקרת תנועה, אך לבדוק נוחות ותחושה.
• זהירות משינויים חדים.
• מעבר ל־drop נמוך או נעל מינימליסטית: להתחיל בכמה דקות בסוף ריצה, ולהגדיל בהדרגה במשך שבועות-חודשים.
• מעבר לנעל מקסימליסטית רכה מאוד: להקפיד על קיצור קל של צעד, שמירה על קצב צעד (cadence) סביר ועל ניטור כאבים חדשים.
• שימוש בשני זוגות נעליים או יותר.
• אפשר לסירוגין בין נעל אימון “יומיומית” לבין נעל קלילה יותר לאינטרוולים/תחרות,
• להימנע מהבדלים קיצוניים מדי (למשל drop 12 מ”מ מול zero drop) בחלופה ישירה.
• שילוב התערבויות נוספות כגון כירופרקטיקה.
• חיזוק שרירי גו, ירך וכף רגל.
• הדרכת טכניקת ריצה במידת הצורך.
• ייעוץ על שינה, תזונה והתאוששות – כולם חלק ממניעת פציעה, לעיתים חשובים יותר מהנעל עצמה (Linton, 2025).

סיכום

יש קשר בין נעלי ריצה לבין הסיכון לפציעות – אבל הוא אינו לינארי או אוניברסלי. נעל יכולה להטות את העומס לטובה או לרעה בהתאם לביומכניקה, לעומס האימוני ולהיסטוריית הפציעות של הרץ. עדויות עדכניות מצביעות על כך שאין תבנית התאמה פשוטה (“קשת X → נעל Y”) שעובדת על כולם, ושנוחות סובייקטיבית, גישה של “מסלול תנועה מועדף” וניהול עומס מהווים בסיס הגיוני יותר לקבלת החלטות מאשר הסתמכות על פרמטר יחיד כמו ריכוך או drop.

לכן, תשובה כנה לשאלה “האם נעלי ריצה משפיעות על הסיכון לפציעה?” היא:

• כן – אבל רק כחלק מפאזל מורכב, שבו איכות התכנית, ההדרגתיות, החוסן השרירי וההתאוששות חשובים לא פחות, ואולי יותר, מהדגם המדויק של הנעל.

References:

Benca, E., Listabarth, S., Flock, F. K. J., Pablik, E., Fischer, C., Weinstabl, R., & Zifko, B. (2020). Analysis of running-related injuries: The Vienna Study. Journal of Clinical Medicine, 9(2), 438.

Esculier, J. F., Dubois, B., Dionne, C. E., Leblond, J., & Roy, J. S. (2015). A consensus definition and rating scale for minimalist shoes. Journal of Foot and Ankle Research, 8, 42.

Fuller, J. T., Thewlis, D., Tsiros, M. D., Brown, N. A. T., & Buckley, J. D. (2016). The long-term effect of minimalist shoes on running performance and injury: Design of a randomised controlled trial. BMJ Open, 5(8), e010091.

Jia, R., Wang, F., Jiang, J., Zhang, J., & Luo, J. (2023). The biomechanical effects of insoles with different cushioning on landing impact forces and knee mechanics across different BMI ranges. Frontiers in Bioengineering and Biotechnology, 11, 1241171.

Knapik, J. J., Trone, D. W., Swedler, D. I., Villasenor, A., Bullock, S. H., Schmied, E., & Jones, B. H. (2010). Injury reduction effectiveness of assigning running shoes based on plantar shape in Marine Corps basic training. American Journal of Sports Medicine, 38(9), 1759-1767.

Kulmala, J. P., Kosonen, J., Nurminen, J., & Avela, J. (2018). Running in highly cushioned shoes increases leg stiffness and amplifies impact loading. Scientific Reports, 8(1), 17496.

Linton, L., Culpan, J., & Lane, J. (2025). Running-centred injury prevention support: A scoping review on current injury risk reduction practices for runners. Translational Sports Medicine, 2025, Article 3007544.

Malisoux, L., Chambon, N., Delattre, N., Gueguen, N., Urhausen, A., & Theisen, D. (2016). Injury risk in runners using standard or motion control shoes: A randomised controlled trial with participant and assessor blinding. British Journal of Sports Medicine, 50(8), 481-487.

Malisoux, L., Delattre, N., Urhausen, A., & Theisen, D. (2020). Shoe cushioning influences the running injury risk according to body mass: A randomized controlled trial involving 848 recreational runners. American Journal of Sports Medicine, 48(2), 473-480.

Napier, C., & Willy, R. W. (2018). Logical fallacies in the running shoe debate: Let the evidence guide prescription. British Journal of Sports Medicine, 52(24), 1552-1553.

Nigg, B. M. (2001). The role of impact forces and foot pronation: A new paradigm. Clinical Journal of Sport Medicine, 11(1), 2-9.

Nigg, B. M., Mohr, M., & Nigg, S. R. (2017). Muscle tuning and preferred movement path – A paradigm shift. Current Issues in Sport Science, 2, 007.

Nielsen, R. O., Buist, I., Sørensen, H., Lind, M., & Rasmussen, S. (2014). Foot pronation is not associated with increased injury risk in novice runners wearing a neutral shoe: A 1-year prospective cohort study. British Journal of Sports Medicine.

Richards, C. E., Magin, P. J., & Callister, R. (2009). Is your prescription of distance running shoes evidence-based? British Journal of Sports Medicine, 43(3), 159-162.

Romero Cardenas, C. (2024). The art of choosing the right running shoe: Review article. Journal of Foot & Ankle, 18(2), 146-155.

van der Worp, M. P., van der Horst, N., de Wijer, A., Backx, F. J. G., & van den Akker-Scheek, I. (2015). Injuries in runners; A systematic review on risk factors and sex differences. PLOS ONE, 10(2), e0114937.