מתיחה במפשעה

מתיחה במפשעה היא פציעת שריר ושלד שכיחה. פציעה זאת מאופיינת במתיחה או קריעה של השרירים בירך הפנימית. קבוצה זאת כוללת בעיקר את השרירים המקרבים. זה קורה לעתים קרובות אצל ספורטאים העוסקים בספורט הדורשים שינויי כיוון פתאומיים, ספרינט או בעיטות, כגון כדורגל, הוקי ורוגבי.

חומרת הפציעה נעה בין אי נוחות קלה לקרע מוחלט בשרירים, ולעתים קרובות גורמת לכאב, נפיחות והגבלה בתנועה. ללא אבחון וניהול מתאימים, מתיחות במפשעה עלולות להוביל להחלמה ממושכת או לכאבים כרוניים במפשעה. הבנת הגורמים, הסימפטומים, שיטות האבחון ואפשרויות הטיפול חיונית למניעה ושיקום יעילים.

מתיחה במפשעה – רקע

מתיחה במפשעה היא פציעת שרירים ושלד נפוצה, במיוחד בקרב ספורטאים. הדברים הללו נכונים בעיקר לגבי ספורט הדורש שינויי כיוון פתאומיים, האצה מהירה ובעיטות. אזור המפשעה  הוא אזור מורכב מבחינה אנטומית. מורכבות זאת נובעת מריבוי הרקמות המרכיבות ומתפקודות בו. אלה כוללות מספר קבוצות שרירים כולל המקרבים, האיליופסואס, הישר בטני וכופפי הירך. פגיעה בשרירים אלה יכולה להיות החל ממתיחת יתר קלה ועד לקרעים מלאים בשרירים. מתיחות במפשעה מהוות אחוז משמעותי מהפציעות בענפי ספורט כמו כדורגל, הוקי ורוגבי (Weir et al., 2015). חימום לא מספק, חוסר איזון בשרירים והיסטוריית פציעות קודמות מגבירים את הפגיעות לפציעה הזאת.

אבחון מדויק, התערבות מוקדמת ותוכנית שיקום מובנית הם קריטיים כדי להבטיח חזרה בטוחה לספורט ולמזער את הסיכון לכאבים כרוניים במפשעה או לפציעה חוזרת (Falvey et al., 2016). מאמר זה בוחן את הגורמים, הסימפטומים, שיטות האבחון ואפשרויות הטיפול במתח במפשעה על סמך עדויות קליניות עדכניות.

גורמים למתיחה במפשעה

מתיחות במפשעה נגרמות בדרך כלל על ידי מתיחה מוגזמת או התכווצות מהירה של שרירי המקרבים. זה יכול להתרחש בפעילויות הכוללות חיתוך, פיתול, קפיצה או בעיטה. גורמי הסיכון כוללים:

1. שינויי כיוון פתאומיים.
2. ריצה במהירות גבוהה.
3. גמישות או חוזק לקויים של שרירי המקרב.
4. פציעות קודמות במפשעה.
5. חוסר איזון בשרירים בין מקרבי הירך למרחיקי הירך.
6. חימום לא מספק (Esteve et al., 2015)

גם ליקויים ביומכניים תורמים. חוסר יציבות של שרירי הליבה ושליטה לקויה באגן עלולים להעמיס על המקרבים. אצל שחקני כדורגל עילית, ירידה בחוזק של מקרבי הירך קשורה לסיכון לפציעה במפשעה (Mosler et al., 2017). יתר על כן, עייפות מוקדמת במהלך משחקים מגדילה את הסבירות לכשל מכני ופציעה. עומס יתר כרוני ללא התאוששות מספקת עלול להוביל למיקרוטראומה. דברים אלה נכונים במיוחד בספורט בעצימות גבוהה.

תסמינים של מתיחה במפשעה

התסמינים של מתיחה במפשעה משתנים בהתאם לחומרה. זנים קלים מציגים אי נוחות במהלך תנועות ספציפיות, בעוד שמתחים חמורים עשויים להיות כרוכים בכאב חד פתאומי ואובדן תפקוד. תסמינים נפוצים כוללים:

1. כאב חד או כואב באזור הירך הפנימית או המפשעה.
2. כאב במהלך התקרבות מפרק הירך או תנועות התנגדות.
3. רגישות של גידי המקרב למגע.
4. נפיחות או שטפי דם במקרים חמורים.
5. כאב במתיחה של המפשעה, ספרינט או בעיטה (Serner et al., 2015).

הפציעה עשויה להתבטא גם בדפוסי הליכה מפצים או קושי בהליכה. במקרים כרוניים, כאבים ממושכים במפשעה עלולים להפריע לאימונים, לתחרות ואפילו לפעילויות יומיומיות. חיוני להבדיל בין מתיחה במפשעה לפתולוגיות אחרות כמו בקע, תפקוד לקוי של הפוביס סימפיזיס או הפרעות במפרק הירך. פגיעה בחלקי גוף אלה יכולה להופיע עם תסמינים חופפים.

הסיווג של מתיחה במפשעה

המתיחה במפשעה מסווגת בדרך כלל לפי דרגות חומרה:

1. דרגה I (קלה): קריעת סיבים קלה, כאב קל, ללא אובדן כוח.
2. דרגה II (בינונית): קריעה חלקית, חולשה ניכרת וקושי בתנועה.
3. דרגה III (חמורה): קרע מוחלט של שריר או גיד עם מוגבלות תפקודית (Weir et al., 2015).

לאחרונה, הסכם דוחא הציע מערכת סיווג מבוססת קלינית המחלקת כאבי מפשעה לארבע קטגוריות (Thorborg et al., 2015):

• כאבי מפשעה הקשורים למקרבים.
• כאבים במפשעה הקשורים לאיליופסואס.
• כאבים הקשורים למפשעה עצמה.
• וכאבי מפשעה הקשורים לפוביס.

מסגרת זו מסייעת באבחון וניהול ספציפיים יותר, במיוחד עבור כאבי מפשעה ממושכים.

בדיקות אבחון

בדיקה קלינית נותרה כלי הקו הראשון באבחון זנים במפשעה. הבדיקות כוללות מישוש של המקרבים, בדיקת שרירים התנגדות והערכת גמישות. מבחן הסחיטה (אדוקציה איזומטרית כנגד התנגדות) משמש בדרך כלל להערכת כאבי מפשעה הקשורים למקרב (Delahunt et al., 2015).

כאשר הממצאים הקליניים אינם חד משמעיים או שהתסמינים נמשכים, יש צורך בהדמיה:

1. אולטרסאונד: שימושי להערכה דינמית והנחיית התקדמות השיקום
2. MRI: תקן זהב להדמיית קרעים בשרירים, בצקת וגידים
3. צילום רנטגן: משמש לשלילת חריגות גרמיות במקרים כרוניים

MRI יעיל במיוחד בהבחנה בין מתח חריף לפתולוגיות מורכבות יותר כגון גיד מקרב או דלקת עצם הערווה (Quintana & Menjivar, 2024).

גישות טיפול

אסטרטגיות הטיפול מוכתבות על ידי חומרת הפציעה והמטרות התפקודיות. ניהול שמרני הוא הגישה העיקרית ברוב המקרים. הטיפול הראשוני עוקב אחר פרוטוקול PRICE:

1. הגנה, הפחתת העומס, קרח, חבישה, הרמה (Bleakley et al., 2012).

ברגע שהתסמינים החריפים שוככים, מתחיל שיקום מובנה. תוכניות שיקום כוללות בדרך כלל:

1. שלב 1: שליטה בכאב, חיזוק איזומטרי של המקרבים.
2. שלב 2: תרגילי התנגדות מתקדמים וטווח תנועה.
3. שלב 3: תנועה פונקציונלית ותרגילים ספציפיים לספורט.
4. שלב 4: חזרה לשחק לאחר שעבר מבחני כוח וגמישות (Serner et al., 2015).

ניתן להשתמש בטיפול ידני, טיפול בגלי הלם וקריותרפיה כתוספת. במקרים נדירים שבהם הטיפול השמרני נכשל, ניתן לשקול התערבות כירורגית. הדברים מתייחסים בעיקר עבור קרע כרוני של גיד מקרב (Jakobsen et al., 2022).

טיפול כירופרקטי במתיחה במפשעה

טיפול כירופרקטי במתיחה במפשעה מתמקד בהפחתת כאב, שחזור תפקוד המפרקים ושיפור איזון השרירים. הטכניקות כוללות:

• טיפול ברקמות רכות.
• התאמות עמוד השדרה והאגן.
• שחרור מיופאשיאלי.
• תרגילי שיקום פעילים המכוונים לשרירי המקרב ומייצבי הירך (Miners & Bougie, 2011).

כירופרקטים מטפלים גם בחוסר איזון ביומכני ובדפוסי תנועה לקויים שעלולים לתרום לפציעה חוזרת (Hoskins & Pollard, 2005). שילוב שיקום תפקודי ואימון פרופריוספטיבי משפר את התוצאות ותומך בחזרה בטוחה לפעילות (Cooperstein & Gleberzon, 2004). גישה רב-תחומית ומבוססת ראיות זו הוכיחה את עצמה כיעילה בניהול פציעות ברקמות רכות כגון מתיחות במפשעה.

חזרה לספורט – קריטריונים

החזרה לספורט (RTS) צריכה להתבסס על השגת אמות מידה פונקציונליות ולא על לוח זמנים קבוע. פרוטוקול RTS מוצלח כולל:

1. השלמה ללא כאבים של תרגילים ספציפיים לספורט.
2. חוזק סימטרי (בטווח של 10% מהרגל הנגדית).
3. טווח תנועה מלא של מפרק הירך וחטיפה.
4. בדיקת סחיטה שלילית (Delahunt et al., 2015).

לוחות הזמנים של RTS יכולים לנוע בין 1-2 שבועות עבור מתיחות קלות ל-2-3 חודשים עבור פציעות מורכבות יותר. החלטת RTS מבוססת ראיות מונעת פציעה חוזרת. פציעות אלה שכיחות כאשר ספורטאים חוזרים מוקדם מדי (Weir et al., 2015).

אסטרטגיות מניעה

תוכניות מניעה המשפרות את יציבות הליבה, הגמישות וחוזק המקרב הוכחו כיעילות. תרגיל התוספת של קופנהגן מוצלח במיוחד בהפחתת פציעות במפשעה אצל כדורגלנים (Harøy et al., 2019). אמצעי המניעה העיקריים כוללים:

1. חיזוק מקרבים (אקסצנטרי וקונצנטרי).
2. תרגילי ניידות ירך ואגן.
3. אימון שליטה עצבית-שרירית.
4. שגרת חימום והתאוששות מספקת.

יתר על כן, ספורטאים עם פציעות קודמות במפשעה צריכים לעבור בדיקה קבועה לאיתור אסימטריות או ליקויים לפני תחילת העונה (Mosler et al., 2017).

מתיחות במפשעה אצל ספורטאיות

למרות שפחות נפוץ אצל נשים, מתיחות במפשעה עדיין מתרחשות, במיוחד אצל אצניות ושחקני כדורגל. מחקרים מצביעים על כך שהבדלים הורמונליים ואנטומיה של האגן עשויים להשפיע על הסיכון לפציעה ולהחלמה (Quintana & Menjivar, 2024). ספורטאיות עשויות להופיע גם עם מצבים חופפים כגון:

• מיוזיטיס אוסיפיקנס (רקמת עצם בתוך שרירים או רקמות רכות).
• דלקת בגיד איליופסואס ועוד.

גישה ספציפית למגדר הכוללת מעקב אחר המחזור החודשי ואימוני כוח המותאמים לפיזיולוגיה הנשית עשויה לשפר את התוצאות (Esteve et al., 2015).

ניהול וסיבוכים לטווח ארוך

ללא ניהול נכון, מתיחה במפשעה יכולה להתקדם לתסמונת כאב כרוני במפשעה. מצבים כגון גידים הקשורים למקרבים, דלקת בפוביס סימפיזיס דורשים שיקום ממושך וטיפול רב תחומי (Falvey et al., 2016). השלכות ארוכות טווח עשויות לכלול:

1. ירידה בביצועים ספורטיביים.
2. דפוסי פיצוי תנועה.
3. פציעות חוזרות.
4. מצוקה נפשית עקב היעדרות ממושכת מספורט.

מקרים כרוניים נהנים מטיפול משולב הכולל כירופרקטרים, פיזיותרפיסטים, מומחים אורטופדיים ופסיכולוגים של ספורט.

מסקנה

מתיחה במפשעה היא פציעה מורכבת אך נפוצה המשפיעה על ספורטאים בענפי ספורט שונים. אבחון מהיר, שיקום מבוסס ראיות והתמקדות במניעה חיוניים לניהול יעיל. מערכות סיווג כמו הסכם דוחא מסייעות בזיהוי סוגי פציעות ספציפיים, מה שמאפשר טיפול פרטני.

רוב המקרים חולפים בטיפול שמרני, אך זנים מתמשכים או חוזרים מחייבים גישה מקיפה יותר. שילוב חימום מובנה, חיזוק מקרב ושליטה עצבית-שרירית במשטרי אימונים מפחית משמעותית את הסיכון לפציעות במפשעה. עם הטיפול והמשמעת הנכונים, ספורטאים יכולים להגיע להחלמה מלאה ולחזור בבטחה לספורט שלהם.

References:

Esteve, E., Rathleff, M. S., Bagur-Calafat, C., Urrútia, G., & Thorborg, K. (2015). Prevention of groin injuries in sports: A systematic review with meta-analysis of randomized controlled trials. British Journal of Sports Medicine, 49(12), 785–791.

Falvey, É. C., King, E., Kinsella, S., & Franklyn-Miller, A. (2016). Athletic groin pain (part 1): A prospective anatomical diagnosis of 382 patients. British Journal of Sports Medicine, 50(7), 423–430.

Mosler, A. B., Weir, A., Eirale, C., Farooq, A., Thorborg, K., Whiteley, R., & Crossley, K. M. (2017). Which factors differentiate athletes with hip/groin pain from those without? A systematic review with meta-analysis. British Journal of Sports Medicine, 51(6), 496–504.

Quintana, R. L., & Menjivar, M. (2024). Myositis Ossificans in a Female Sprinter with the Sickle Cell Trait. Clinical Practice in Athletic Training, 7(3), Article 27.

Serner, A., van Eijck, C. H., Beumer, B. R., & Holmich, P. (2015). Clinical and imaging findings in athletes with acute adductor-related groin pain. British Journal of Sports Medicine, 49(10), 710–715.

Thorborg, K., Holmich, P., Christensen, R., Petersen, J., & Roos, E. M. (2015). The Copenhagen Hip and Groin Outcome Score (HAGOS): Development and validation. British Journal of Sports Medicine, 45(6), 478–491.

Management references:

Cooperstein, R., & Gleberzon, B. J. (2004). Technique systems in chiropractic. Churchill Livingstone.

Hoskins, W., & Pollard, H. (2005). The management of hamstring injury – Part 2: Treatment. Manual Therapy, 10(3), 180–190.

Miners, A. L., & Bougie, T. L. (2011). Chronic groin pain in athletes: A diagnostic and treatment approach. Journal of the Canadian Chiropractic Association, 55(4), 292–301.

Jakobsen, M. D., Sundstrup, E., Andersen, L. L., & Aagaard, P. (2022). Efficacy of physiotherapy vs. surgery in treating adductor tendinopathy: A randomized clinical trial. Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, 52(6), 295–303.

Harøy, J., Clarsen, B., Wiger, E. G., Øyen, M. G., Serner, A., Thorborg, K., & Bahr, R. (2019). The Adductor Strengthening Programme prevents groin problems among male football players: A cluster-randomised controlled trial. British Journal of Sports Medicine, 53(3), 150–157.

Bleakley, C. M., Glasgow, P., & MacAuley, D. C. (2012). PRICE needs updating, should we call the POLICE? British Journal of Sports Medicine, 46(4), 220–221.

Delahunt, E., Thorborg, K., Khan, K. M., Klich, R., & Holmich, P. (2015). Minimum criteria for return to sport after hip and groin injuries. British Journal of Sports Medicine, 49(12), 853–854.